24. כרומוסומים וחוורתי
(המשך)
ג. תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׁכָּח
א/ הַחִתִּי הַחִוִּי והַחרִי.
כידוע, בבריאת העולם "בתחלה עלה במחשבה [של הקב"ה] לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין" (רש"י בראשית, א, א). משמעות הדבר, כי כל עוד שהרוע חוגג ואין בכל תבל צדיקים אמינים, שחפצים באמת ושולטים על היצר – הקב"ה מזין ומפרנס את העולם בחינם, על פי הכלל 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' (תהלים, פט). אבל זו רק הנהגה זמנית, שנחוצה כדי שעולם לא יאבד. התכלית בכל מקרה תהיה כראשית, כמו שעלה במחשבתו של הקב"ה בתחילת הבריאה: להנהיג את העולם על פי מידת הדין – שכל אחד יקבל את שכרו או את עונשו שמגיע לו באמת, וייפסקו מתנות החינם.
על כן, כאשר קמו הצדיקים הראשונים, שהם אבותינו הקדושים, הנהגת העולם התחילה לפנות לפסים חדשים, שלפיהם כל אחד יקבל על פי זכותו.
אם כן, אבדה התקווה לרשעים. מאין יקחו פרנסה?
כאמור, בכור עשו אליפז פתר את הבעיה, וע"י גילוי העריות הכפול פרץ פרצה בחיוורתי שממנה כל האנשים הריקים ובעלי העוון ימשיכו לקבל את תזונתם עד קץ הימים. העריות הללו הניבו שני פירות – פרצה בחוורתי, ועמלק. והם שקולים כאחד, שהרי עמלק ממונה על הפתח ההוא בחיוורתי. מסיבה זאת התורה מדגישה את חשיבותו: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" (במדבר, כד, כ). אבל זמנו קצוב, ובסוף תתקיים הפקודה "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה, יט).
כל זה הסברנו לעיל, וכעת נתחיל פרק חדש.
וכאן המקום לזכור, כי במוצאו נולד עמלק מאשת שֵעִיר הַחרִי. משמע כי דווקא בבית שֵעִיר הַחרִי גנוזים אוצרות שפע אלו, אוצרות שעמלק מופקד לפזרם חינם אין כסף. לפיכך לא תהיה בידינו טעות אם נאמר – שֵעִיר הַחרִי, הוא משערות החיוורתי. ובבגידה בו הכניסה אשתו נואף לביתו דרך הדלת האחורית. הוא הפתח האחורי שנפרץ בחיוורתי, בו יבוא כל מן דבעי לקחת את השפע. ותמנע שנולדה מן הזנות – זוהי הדלת בפתח. אליפז בא עליה, והוליד את עמלק שעומד בפתח ומחלק את המזון הגנוב חינם.
ויש לציין, כי קיימות ג' אומות – הַחִתִּי, הַחִוִּי והַחרִי שהגבולות ביניהן מטושטשים עד כדי כך, שיחוסו של אדם לא ידוע בהן בבירור. לדוגמא ניקח את נשות עשו. בתחילה כולן מופיעות כבנות הַחִתִּי: "וַיְהִי עֵשָו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְמַת בַּת אֵילן הַחִתִּי: (בראשית, כו, לד). אבל ממה שכתוב בהמשך משתמע אחרת: (בראשית, לו, ב) "עֵשָו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי". ורש"י מסביר כי אָהֳלִיבָמָה זו אשתו יְהוּדִית, ואילו ענה וצבעון הם מבְנֵי שֵעִיר הַחרִי, כפי שנאמר (בראשית, לו, כ): "אֵלֶּה בְנֵי שֵעִיר הַחרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה". ויש כאן ערבוביה גדולה בין הַחִתִּי, הַחִוִּי והַחרִי.
פתרון החידה די פשוט, אולם למענו יש לזכור את כל מה שביארנו בעניין גיד הנשה בסימן 23/א לעיל. שאנשי שכם היו מבני הַחִוִּי, ובתרגום מארמית פירוש הַחִוִּי הוא – נחש. ולנחש, שהוא סמל היצר הרע, יש ב' בחינות. כאשר הנחש בפעולה, הוא מרים את ראשו ומתגרה באדם, כמו בני הַחִוִּי שטימאו את דינה. אולם לפעמים נוכחות הנחש אינה מורגשת, כביכול אחזה בו תרדמה – ובעת ההיא הוא נקרא גיד הנשה.
וכאן טמון המקור לדמיון ולהבדל בין ג' האומות.
א. הַחִתִּי והַחִוִּי מתחלפים בהתאם למצב גיד הנשה – אם הוא רדום כנשה או תקיף כנחש. עם הַחִתִּי ניתן לחיות בשלווה, כמוכח מפרשת עֶפְרוֹן הַחִתִּי ושאר בְּנֵי חֵת שאברהם גר אתם בשלום במשך שנים רבות. והם אכן מייד ענו בחיוב לבקשה למכור לאברהם את מערת מכפלה תמורת 'אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עבֵר לַסּחֵר'. משמע כי היו נוהגים לפי כללי הח”ד, ולא אחזו בתקיפות של הנחש. אולם, כאמור, אצל הַחִוִּי להפך. אפילו מושג של כסף שעובר מיד ליד כדרך הח”ד אינו מוכר להם. על מנת לתרבת את הנחש ולהרגילו להח”ד, יעקב תיקן בשבילם את המטבע בבואו לשכם, אך הנחש נשאר נחש, ובמקום להירגע – תקף את דינה בדרך שאין בה כלום מהח”ד, ולקחה באונס.
ב. לגבי הַחרִי הסברנו למעלה, כי בו גנוז מקור השפע. ועמלק משתמש בצינור זה לרעה כדי לתת את החיות לנחש. בלשון אחרת, הוא מצמיד את הַחרִי אל הַחִוִּי והַחִתִּי, ויוצר ערבוביה מג' האומות.
אך מה שפתח להם שערים לאוצרות השפע בפועל הוא בקיאותם המיוחדת בענייני הארץ. הַחרִי והַחִוִּי ידעו כיצד לנצל כל כוחות האדמה ביעילות המרבית. ועל כך יש לנו עדות מהגמרא (שבת, פה.): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו [מה כתוב בבני שעיר החורי "יושבי הארץ", וכי שאר בני העולם יושבי רקיע הם] אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית [כלומר, פיסת קרקע זו ראויה לגדל זיתים], מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים. וחורי שמריחים את הארץ, וחוי אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויא [כנחש]".
ודרך אגב, כי מומחיותם כה רבה, שהגמרא דלעיל מייחסת אליהם את דברי הפסוק "לא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁנִים" (דברים, יט, יד). לאמור, כי לאחר שהַחרִי והַחִוִּי חלקו את הארץ לגבולות, איזה מקום ראוי לזיתים ואיזה לגפנים, לאף אחד אחר אין רשות לשנות, ולערער על חוות דעתם.
ב/ יוסף ושלושת שרי פרעה.
כך, בריבוי שפע חומרי, "בבירה ובנקניקיות", קונה לו עמלק את אהדת העם – ומשריש בלבם את השנאה לישראל. ויוסף היה הראשון שעלה בגורלו להתמודד עם הזוג הַחרִי והַחִוִּי.
(בראשית, מ, ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסּהַר.
לפני יוסף הנה ניצבים שני בעלי חלום, שזקוקים לפתרון החלומות. ואומרת הגמרא (ברכות, נה:) "א"ר אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר ויהי כאשר פתר לנו [יוסף] כן היה".
את הכלל הגדול שחלומות הולכים אחר הפה, יוסף ידע היטב עוד בהיותו נער. ומשום כך כאשר ראה חלום, מיד סיפר אותו לאחיו ולאביו – כדי לגרור אותם לתגובה, ובפירוש שיצא מפיהם החלום ייקבע למציאות (הוא תוכן פירוש כלי יקר על חלומות יוסף). משום כך, גם בחלומות שני שרי פרעה ידע יוסף בבירור, כי גורלם לחיים או למוות תלוי במוצא שפתיו. והוא שקרה אח"כ באמת: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאתוֹ תָלָה" (בראשית, מא, יג).
אם כן, מה היו השיקולים שהניעו את יוסף לפתור חלומות כפי שפתר, ולא באופן אחר? ומי הם שני סריסי פרעה, שר המשקים ושר האופים?
- שר המשקים הוא גיד הנשה, שפירוש 'נשה' שכחה (עיין סימן 23/א לעיל). ולכן השכחה רדפה אחריו, כפי שנאמר (בראשית, מ, כג) 'וְלא זָכַר שַר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ'. אבל כיוון שאפשר לחיות אתו בשלום, יוסף הותירו בחיים. והוא לא שגה בחשבון. כי 'מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים' יוסף בכל זאת עלה בזיכרונו של שר המשקים: "וַיְדַבֵּר שַר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעה לֵאמר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם" (בראשית, מא, ט), והתחיל תהליך הגאולה.
- שר האופים הוא הנחש, ויוסף הבין זאת מכיוון שפתח ב'אף': (בראשית, מ, טז) "וַיַּרְא שַר הָאפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חרִי עַל ראשִׁי". ומדרש רבה (אסתר, ט, ג) מקיש: "ארבעה הם שפתחו באף ואבדו באף ואלו הן נחש ושר האופים ועדת קרח והמן". וכפי שסיים את דרכו המן, כן גזר יוסף את דינו של שר האופים לתלייה: (בראשית, מ, כב) "וְאֵת שַר הָאפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף".
אבל תראו איזה פלא, כאן כל הכללים שביארנו לעיל מתממשים במלואם:
(בראשית, מ, טז - יז) וַיַּרְא שַר הָאפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חרִי עַל ראשִׁי. וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכּל מַאֲכַל פַּרְעה מַעֲשֵה אפֶה וְהָעוֹף אכֵל אתָם מִן הַסַּל מֵעַל ראשִׁי.
הנה לעומת האומות הַחרִי והַחִוִּי אשר בקיאים בעבודת האדמה, והַחרִי שהוא הצינור שמזין את הנחש – מוצאים כאן סַלֵּי חרִי על ראש שר האופים [היינו נחש], ובהם מִכּל מַאֲכַל פַּרְעה מַעֲשֵה אפֶה מתוצרת הארץ.
עצם החיבור בין הַחרִי להַחִוִּי מורה כי נמצא כאן עמלק – ומשום כך סידר יוסף שיתלוהו על עץ. כך, תלוי באוויר, הוא עם כל חידושיו יהיה מנותק מן הארץ, ולא יוכל עוד להזרים לדרי העולם את השפע חינם. אך בתקופת הביניים, כאשר עמלק כבר איננו, ובנימין עדיין לא בא – חסר מנגנון שימשיך את השפע לעולם. בלתי נמנע שיתחיל הרעב. ואכן כעבור זמן קצר הראו לפרעה בחלום את סימני הרעב המתקרב:
(בראשית, מא, ד) "וַתּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקּת הַבָּשָר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאת וַיִּיקַץ פַּרְעה". ויוסף אשר ידע את סוד העניין, לא היסס להכריז: כי "הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ" (בראשית, מא, כט – ל).
עתה נסתכל מקרוב על ג' השרים – האופים, המשקים והטבחים שדרכם ניהל פרעה את המדינה. אך, כפי שנראה, משמעותם רחבה הרבה יותר...
שר האופים אחראי על חלוקת המזון, ובו קיים שורש עמלק שמזין בחינם מזכויות וממצוות. הוא כנגד הנחש, יוסף מחסלו, וכעבור זמן מה תופס את מקומו ומתמנה להיות 'הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ' (בראשית, מב, ו) [על ההבדל העצום שיש ביניהם נדבר בהמשך]. וכן הזוהר אומר כי היאור, שממנו עלו הפרות, ובו תלויים החיים של כל ארץ מצרים – הוא יוסף עצמו: "דההוא נהר דנגיד ונפיק איהו אשקי וזן לכלא, ויוסף איהו נהר לאתברכא כל ארעא דמצרים בגיניה [ההוא נהר משקה וזן לכולם, ויוסף הוא נהר שבגינו מתברכת כל ארץ מצרים]" (זוהר בראשית דף קצד/א).
ובכן, נסכם. שר האופים כנגד הנחש. שר המשקים, המתון יותר – כנגד הנשה, שבו תלויה השכחה, כפי שכתוב: 'וְלא זָכַר שַר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ' (בראשית, מ, כג). אולם הגמרא מכניסה את שניהם תחת כותרת אחת המכונה 'גיד הנשה'. שהרי לדעת הגמרא יש ב' גידי הנשה – אחד אסור מן התורה והשני מדרבנן: "דאמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו" (חולין, צא.). ברור כי החמור יותר הוא כנגד שר האופים. והקל, שאיסורו מדרבנן, הוא כנגד שר המשקים.
עיין עוד שם רש"י שאומר כי גיד הנשה הקל הוא קצר יותר. וכפי שמתבאר בפ"ז של ספר 'שיחת חולין', הערה ז3 – גיד הנשה הפנימי שאסור מדאורייתא נמשך מחוט השדרה ואחרי כן הולך ומתפשט לאורך כל הרגל. אולם בנוגע לזיהוי גיד הנשה החיצון האסור מדרבנן יש ב' מנהגים. לפי מסורת תימן וחלק מעדות המזרח הוא מתחיל כענף היוצא מאמצע גיד הנשה פנימי האסור מן תורה, ומשם עובר למטה עד סוף הרגל. ולפי מסורת עדות אשכנז וחלק מעדות ספרד, גיד החיצון כלל לא קשור לפנימי, אלא מתפצל ויוצא באופן עצמאי מחוליות המותניים של חוט השדרה, כמה חוליות קודם ליציאת הגיד הפנימי.
ואגב, משני המנהגים הללו יוצא רמז יפה שמאיר באור חדש הנאמר בגמרא אחרת. בהנחה כי שר האופים משול לגיד הפנימי, ושר המשקים לגיד החיצון, אשר לפי מנהג אחד יוצא מהפנימי – ולפי מנהג שני עומד בנפרד. אז מקבלת טעם חדש הדיון בגמרא שבועות, כג., האם שתייה היא בכלל אכילה. אם נאמר כי גיד הנשה החיצון [=שר המשקים] מתפלג מהפנימי [=שר האופים] – הרי שתייה בכלל אכילה. ואם הגידים יוצאים בנפרד – אין השתייה בכלל אכילה.
 ציור ז3 מספר הר' אמתי בן-דוד 'שיחת חולין', נדפס ברשות המחבר
|
עתה נפנה לכיוון אחר. לפי תוקף סמכותם ברור, כי תפקידם של שני השרים, האופים והמשקים, הוא אספקת המזון. ואם ניקח בחשבון כי הם בעצם נחש וגיד הנשה, נגיע למסקנה שהאחד נועד לפרנס את קליפת הערלה התקיפה, והשני את הפריעה שרגועה יותר. לערלה שייכים הרשעים שמעצמת יצרם עוברים על איסורים. ולפריעה משתייכים אלה שאמנם מבקשים להנות מהחיים, אך נמנעים מלעבור על איסורים לשם כך, ונהנים מהמותר.
לפיכך, לאחר חיסולו של שר האופים, נותר שר המשקים לבדו כדי להחיות את העולם מבלי לבדוק זכויות וחובות. אולם הוא מספק מזון רק לבינונים שלא עוברים על החוק, בעוד שאת העבריינים כולאים מאחורי סורג ובריח. אך הזנה מסוג זה בכל מקרה נקראת הזנה מצד אחוריים, משום שבאחור אין עיניים לבחון את הזכאות, ושם כולם מקבלים בשווה. ברם כדי להזין את העולם מצד הפנים, עם הקפדה על הזכויות, דרושה הנהגה חדשה שאינה שייכת לג' השרים, אלא ליוסף ובניו. ונתבונן בפרטים כיצד התחלף השלטון.
שר המשקים היה שרוי בשכחה במשך שנתיים ולא זכר את יוסף. כפי שמספר המדרש, עוד טרם הגיע המועד, שר המשקים עשה מאמצים אדירים כדי לזכור, ולא היה יכול: "כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן" (בראשית רבה, פח, ז). ויש לשאול, משום מה?
אלא, שנדרשו שנתיים כדי לעשות את הפריעה לשר הטבחים, שבמהלכה 'פוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעה' נהפך לְפּוֹטִי פֶרַע. ולמעשה שנתיים אלה עלו לתיקון הפריעה של יוסף עצמו.
וכאן אנו מוכרחים להכניס מושג חדש, ולהסביר כי האבר הגוף, שבו תלויה ההולדה ונתון בו אות ברית הקודש, נקרא בקבלה בשם 'יסוד'. יסוד הוא אבר מוליד, צינור שמכניס לעולם דברים חדשים. לכן כתוב עליו "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי, י, כה), לאמור, כי ה' פועל ומתגלה דרך צדיקים, והם הצינור להעברת השפע הדרוש לקיום העולם. וכן יוסף, שהכינוי הנצמד לו תמיד הוא 'הצדיק' – התורה מכנה אותו תולדה: 'אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף' (בראשית, לז, ב), לרמז כי הוא נועד לשמש את תפקיד היסוד.
לאור זה, כל שהות יוסף במעצר תחת פוטיפר שר הטבחים נראית כיסוד שאות ברית הקודש שלו מחופה, והוסתר תחת הכיסוי של עור הפריעה. כותלי בית הסוהר שמסתירים את יוסף מהעולם – הם ציפוי עור הפריעה שמכסה את היסוד. וכל עוד שאות ברית הקודש אינו מתגלה, במקומו נגלה לעולם מי שמכסה את היסוד – "פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעה", יסוד הסריס שאיננו מוליד ומשפיע. [לפיכך פוטיפר הוא עור פריעה שמכסה את אות ברית הקודש, היינו יוסף. ובעת שאות ברית הקודש מתגלה בקריעת עור הפריעה – יוסף יוצא לחרות, ומפוטיפר נעשה פוטי פרע].
[ומה הסיבה, שאות ברית הקודש הנמשל ליוסף התכסה בעור פריעה? אלא יוסף בעצמו משך עליו את הכיסוי של עור פריעה בעת שהתחיל ליהנות מהחיים ולסלסל בשערו. אז יופיו משך אליו את לבה של אשת פוטיפר (רש"י בראשית, לט, ו), והדבר התגלגל עד כליאה בבית סוהר. למזלו הוא לא משך בערלה, וברגע אחרון נימלט ממעשה האיסור. משום כך תנאיי מעצרו בבית סוהר לא הכבידו עליו במיוחד, שהרי לא כללו את הדחף של עור הערלה. וכן כל אדם ע"י העבירות קובר את הניצוץ הקדוש שלו תחת קליפות הערלה והפריעה. והן מציקות לו וחונקות אותו בדיוק כמידת העבירה שביצע. והדבר מתממש בקושי העונש שגוזר עליו בית הדין, או בנסיבות החיים שהולכות ומשתנות לרעה. כל זה יחד נקרא שאדם "מושך בערלתו", וכלפי עם ישראל בכללותו, חיפוי הקליפות הוא אומות העולם שישראל מצוי תחתיהן בגלות].
אולם לרגל השלמת אות הברית – נופלים כל הכיסויים מן היסוד. וכמו שבעת בישולו של הפרי נושרות ממנו הקליפות, כן הגיע זמנו של ליוסף להיגאל. ופירושו, כי יוסף השיג מעלה שבה יכול לקחת לידיו את הגה המנהיגות, ובהדרגה להדיח את שלושת שרי פרעה מהשלטון. הוא ובניו אמורים לתפוס את מקומם, וכיצד?
כפי שאמרנו, יוסף עצמו תפס את מקומו של שר האופים, ונעשה 'הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ'. ובנוסף לכך, כנגד שר המשקים, גיד הנשה, הוליד יוסף את מנשה (על זה כותב האר"י ז"ל בפרי עץ חיים, שער ר"ח חנוכה ופורים, פ"ו). ובלקחו את בת פּוֹטִי פֶרַע לאישה – החליף יוסף גם את "פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעה שַר הַטַּבָּחִים", והוליד במקומו את אפרים מלשון הפריה.
לאור זה ניתן להמשיל את יוסף לחוט השדרה, שדרכו עוברות הפקודות וההשפעה לאברי הגוף. וכידוע ממנו מתפצלים שני הגידים: באחוריים נמשך גיד הנשה, והוא מקום מנשה. ובפנים נמשך גיד הפרִייה שבו משתכן אפרים. [ועיין לעיל בסימן 23/א את דברי רש"י בחולין, מה: "שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה"].
ואגב, על אותה מערכת משלושת השרים בתוספת ז' הפרות שיוצאות מן היאור, מרמז שלמה המלך באומרו: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" (משלי, ט). 'טָבְחָה טִבְחָהּ' כנגד שר הטבחים, 'מָסְכָה יֵינָהּ' כנגד שר המשקים, 'אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ' כנגד שר האופים.
ועוד, במבט ראשון המערכת ההיא מזכירה את המבנה של האות יו"ד, בעלת בליטה אחת למעלה ושתיים למטה. ואכן בסימן הבא הנושאים הללו יפורטו באופן נרחב, אולם כאן נסיים בביאור סוגיה חשובה – האם יש מגבלות לתשובה. שאלה זאת בוודאי התעוררה בלב כל אחד שקרא כיצד הגנים נפגעים מעבירות. האם תשובה יכולה לעזור? ובכן, השאלה, אדם חוטא ופושע וביום אחד מתחרט, האם תמיד בשמים מקבלים את תשובתו ונותנים לו אפשרות למחוק את העבר כלא היה? ומה בין תשובת ישראל לתשובת נכרי?
ג/ חזרה בתשובה לישראל ולנכרי.
מיד נגיד כי כלפי ישראל נאמר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה, ס), ושערי תשובה אינם נסגרים אפילו בפני פושעים גמורים. שכן נפסק ברמב"ם (תשובה, פ"א, ה"ד), כי לעובר על מצוות עשה, התשובה לבדה מכפרת. לעוברים על מצוות לא תעשה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. עבר על מצווה חמורה שיש בה כרת ומיתת בית דין – תשובה ויום הכפורים תולים, וייסורים שבאים עליו גומרים את הכפרה. ורק מחלל שם ה' לבדו אין חטאו מתכפר אלא במיתה – אבל בסופו של דבר גם בשבילו מיתתו זו כפרתו.
המצב אצל גויים סבוך יותר. על פי חז"ל לכאורה, לפושעי העמים לא נותרת שום תקווה. למשל, תלמוד ירושלמי (נזיר, פ"ט, ה"א) דורש מן התורה, כי להבדיל מישראל שהם בני כפרה – "יצאו עכו"ם שאין להן כפרה". כמו כן הבבלי (עירובין, סט:) שולל מעכו"ם את האפשרות להתכפר בקרבנות, כפי שדורש: "בכם חלקתי ולא באומות". בכיוון הזה הולכים גם תיקוני זהר (תכ"א דף נד/ב), אשר סוברים כי לעכו"ם לא תעזור שום תשובה: "אבל לאחרנין לא יקבל לון בתיובתא [אבל לאחרים לא יקבל אותם בתשובה]".
ובכל זאת לאומות העולם מוקדם להתייאש, כי אץ לעזרתם הזהר חדש, שכבר הוזכר למעלה (סימן 18/ב):
(זהר חדש מדרש רות דף ע"ח ד) "כל גוי שיעשה תשובה, ויתפרש מע"ז ומעבירה, יעול הקב"ה ביה רוח קדישא ונפשא קדישא. וע"ד יש לו חלק לעוה"ב. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו, ועולם בפני עצמו".
חז"ל לא זורקים מילים לאוויר, ובניגוד למנהג עם הארץ, בדיבורם אינם סומכים על דמיונות לבם. כל דבריהם אמת מזוקקת, וחייב להיות תירוץ לסתירה בין המקורות. ואכן במסכת עבודה זרה נמצא הפתרון.
הגמרא פותחת באגדה ארוכה (ע"ז, ב.–ג:), אשר מספרת כי "לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים". הם באים אומה אחר אומה לפי תור, ואומרים: "רבש"ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם".
אולם שימו לב, אף שהקב"ה דוחה את טענתם שטרחו למען ישראל – אין ה' מותח את הדין כלפיהם, לקיים את מה שכתוב בתורה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים, לב, מג). להפך, מתנהג אתם לפנים משורת הדין, "שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וברגע אחרון הקב"ה עוד מנסה לעזור להם – נותן לידיהם מצווה כדי לזכותם בשכרה. ואף שעל פי הגמרא, הדבר לא מסתייע בידם, אין הם רשעים גרועים – אלא חשקם להידבק לקדושה. וגמרא בדף ג: מודיעה, כי הם ירצו להתגייר וייעשו גרים גרורים אשר "מניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם. [אבל] כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להן על מה באתם אומרים לו על ה' ועל משיחו שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק וגו', וכל אחד מנתק מצותו והולך".
כלומר, הם טובים, אך לא כדי לסכן את עצמם מול האיום של מלחמת גוג ומגוג. אין כלפיהם שום טענות, כל חומרת הדין תיפול על הגייס שיבוא להילחם עם ה' ומשיחו. וזו תהיה המכה המוחצת, שעליה כתב ישעיה הנביא, פרק לד: "כִּי קֶצֶף לַה' עַל-כָּל-הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח. וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם". ופלא שהוא ממש נוגע לענייני דיומא. שהרי, אע"פ שייעוד המכה לכאורה מפורש שם בבירור: "זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם", בא רש"י ומעדכן אותו ברוח קדשו: "ואני מפרשו לפי הענין מפני שעכשיו הטובה והאורה לאומות ישמעאלים לכשימחו ויחרבו יהיה דומה העולם חשך עליהם" (רש"י ישעיה, לד, ד).
לפיכך בני אומות העולם נידונים בהתאם להתייחסותם אל ישראל. אלו שהיו מאורות הערלה ורצו למחוק את ישראל מהמפה – יימחו בעצמם. אולם לבני נכר מתונים, אשר לא בקשו להתנכל לישראל, אלא גרו אתם בשכנות – יש תקווה, ותשובתם תתקבל אפילו ברגע האחרון. ולא משנה אם הסיבה האמיתית לסובלנותם הייתה טובות הנאה שהיו מקבלים מישראל, כפי שהוכיחם ה': "כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם". על פי הדירוג של מחפשי הנאה (סימן 9 לעיל), ישראל גר תחתיהם כמצופה בעור פריעה.
והוא שנאמר במסקנת הגמרא: "(עובדיה, א, יח) 'לא-יִהְיֶה שָרִיד לְבֵית עֵשָו'. יכול לכל? ת"ל לבית עשו – בעושה מעשה עשו" (ע"ז, י:). כלומר, עשו הקשור לערלה. ועל פי הגמרא, מאלה שעושים מעשה עשו לא יישאר שריד. והכל יתנהל כברית מילה. הערלה תיכרת מבלי להשאיר לה שריד ופליט. אבל לעור פריעה יש הכשר – רק קורעים אותו בברית מילה אבל לא חותכים לגמרי. כמו שנעשה לפוטיפר, שבתחילה היה אדונו של יוסף, אולם לבסוף נהפך לחותנו וקיבל את השם פוטי פרע.
כל שנדרש מעמים – לחזור בתשובה ולבטוח בה', כי "כל דעביד רחמנא לטב עביד [כל שעושה ה', לטוב עושה]" (ברכות, ס:).