26. ראש חדש פורים וחנוכה
אלא אנו נתחיל הביאור מראש חדש, בעזרתו יהיה קל יותר להבין את פורים, ונסיים בחנוכה.
א. ראש חדש
א/ סוד העיבור.
ובביאורו ניעזר בחוברת 'נתיבות אל התורה' של אגודת ערכים, פרק ו3.
הרמב"ם כותב בהלכות קדוש החדש פ"ו, הלכות ב' וג', שכן נהוג כי "השעה מחולקת לאלף ושמנים חלקים (1080)" – "ומשיתקבץ הירח והחמה לפי חשבון זה עד שיתקבצו פעם שנייה במהלכם האמצעי כ"ט יום וי"ב שעות מיום שלשים מתחלת לילו ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים".
כלומר, בין מולד למולד הלבנה עוברים 29.5 יום, ועוד 793 חלקי השעה. והוא ידוע מהגמרא: "אמר להם רבן גמליאל כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים" (ראש השנה, כה.).
על מנת להקל על הבנת דברי הגמרא, נשים לב ש 2/3 שעה + 73 חלקים
= (2/3+73/1080) שעה = 1080/(2*360+73) = 793/1080 שעה.
והם 793 חלקי השעה שעליהם כותב הרמב"ם. נעשה עוד חשבון פשוט. על פי המידע שהיה בידי חז"ל עוד מימי התנאים, אורך חודש של לבנה ממולד למולד הוא:
29.5 יום + 793/1080 שעה, אשר שווים 29.5+0.030594 יום. כלומר:
29.530594 יום. וזה נתון מדויק להפליא, כי על פי החשבונות של המדענים אורכו של חודש הלבנה הוא 29.530589 יום. וההפרש בין שני המספרים אינו עולה על מחצית השנייה לחודש.
אולם על מה מתבססת מסורת החכמים? לא נדרשת מיומנות מיוחדת כדי להבחין שפסק הזמן שבין מולד למולד הינו לעולם בין 29 יום ל- 30. כל השאלה היא רק לגבי השעות והשניות בתוך יום השלושים. על מנת לברר את העניין נעיין במספר ימות השנה.
בשנה ישנם י"ב חודשים, ואם, למשל, ראש השנה אחד חל ביום השבת הרי שבחלוף י"ב חודשים של 29 ימים, ראש השנה הבא יעבור י"ב ימים קדימה, ויחול ביום ה' בשבת. וכך תמיד, בימות השבוע ר"ה קופץ משנה לשנה לכל הפחות בה' ימים. אבל למעשה זה יותר, מכיוון שנקטנו שהחודש הוא רק בן 29 יום, ולא לקחנו בחשבון גם את התוספת הנ"ל.
נמשיך למעשה הבריאה. כידוע האדם נברא ביום השישי בשבת (בראשית, א, כז), וזה היה יום ראש השנה (זוהר ויקרא דף ק/ב). יתירה מכך, התוספות (ר"ה, ח. ד"ה לתקופות) מדייקים מתוך האגדה בגמרא סנהדרין, לח:, כי המולד בראש השנה של מעשה בראשית היה ביום השישי בשעה הי"ד. זהו השלב הראשון.
בתור שלב שני ניקח את דברי הרמב"ם אודות השנה שקדמה למעשה בראשית. שהרי בריאת העולם קדמה בה' ימים וי"ד שעות למולד של ראש השנה, וממילא תפסה גם חלק מהשנה שלפניו. ואם כן יש מקום לדון על אותה שנה היפותטית, שהגיעה לקיצה תוך כדי מעשה בראשית, ולשאול מתי חל בה המולד של ראש השנה שעבר? הרמב"ם (קדוש החדש, פ"ו, ה"ח) נותן תשובה: "והמולד הראשון שממנו תתחיל הוא מולד שהיה בשנה הראשונה של יצירה והוא היה בליל שני חמש שעות בלילה ומאתים וארבעה חלקים סימן להם בהר"ד וממנו הוא תחלת החשבון".
ויש לציין, כי השנה הזו אכן כך נקראת על פי הסימן: 'שנת בהר"ד', ואותיות בהר"ד הן ראשי תיבות המסמנים כי המולד של ר"ה היה ביום ב', ה' שעות ור"ד חלקים. וכאן מגיע השלב השלישי, נתחיל לספור מהמולד של ר"ה בהר"ד י"ב חדשים. אם ניקח את החודש רק כ- 29 יום בלבד בלי התוספת, נקבל שהמולד של ר"ה של שנת בראשית היה ביום השבת [שהרי ליום ב' צריך להוסיף עוד ה' ימים], ה' שעות ור"ד חלקים. אולם לנו ידוע שבמציאות המולד היה בי"ד שעות של היום השישי. כלומר, עם איחור של 6 ימים, 8 שעות ו- 876 חלקים על חשבון תוספות, שהצטברה מתוך י"ב החודשים. ואילו על מנת לברר שיעורה של תוספת של חודש אחד, יש לחלק את הפיגור ב- 12, מה שנותן בדיוק את ה"מחצה יום ושני שלישי שעה וע"ג חלקים [876/12=73]" שקיבל רבן גמליאל מבית אבי אבא (ר"ה, כה.).
המטרה הושגה, כעת אנחנו יודעים לחשב את אורכו של החודש כהוגן, דהיינו, מסורת אחת נתנה לנו את זמן המולד בשנת בראשית. מסורת שנייה הודיעה לנו את רגע המולד של ראש השנה ההיפותטית, את משך הזמן שעבר ביניהם חילקנו בי"ב החודשים, וכך קיבלנו את האורך המדוייק של החודש. חלק החישובים עבר בהצלחה ואפשר לכבות מחשבונים. אלא שעדיין נותרה פתוחה השאלה, היכן נרמז הסימן בהר"ד של השנה ההיפותטית? אבל מעיני רבותינו הקדמונים לא נסתר שום רז ושום סוד.
וכך כותב רבינו בחיי (בראשית, א, ב): "ויש לך לדעת כי יש בידינו קבלה בפסוק זה של בראשית שממנו יוצא שם בן מ"ב המיוחס למדת הדין עד בי"ת של בהו אך ע"י צרופים רבים, ואם תאיר עיני הלב תמצא בו המנין של בהר"ד שזכרתי למעלה והוא רשום בפרשה ואותיותיו ארבעתם בין כל אות ואות מ"ב אותיות, והמשכיל יבין יוכל להבחין כי אין זה דרך מקרה אבל הוא מופת גמור על חדוש העולם כי בטרם הרים יולדו ולא היה בהר"ד היה מדת דינו של עולם במקום בהר"ד פועל באין כלי ומוציא כלי למעשהו וזהו מבואר".
לסוד זה רומזים גם התוספות בחגיגה, יא: ד"ה אין דורשין: "פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו". לא נותר אלא לראות כיצד הדברים מתגשמים בכתוב:
(בראשית, א, א – ה) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלקים אֵת הַשָּמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהוּ וָבהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אלקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיּאמֶר אלקים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְאאלקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אלקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אלקים לָאוֹר יוֹםוְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בקֶר יוֹם אֶחָד.
ואכן, בדילוג של מ"ב אותיות מן האות ב' של התיבה 'בראשית' מתקבצות אחת לאחת האותיות בהר"ד.
ב/ קידוש לבנה.
משום כך בידי חז"ל היו את כל הנתונים בשביל לחשב את זמני המולד מאז ולתמיד. אלא שקיימת מצווה מן התורה לקדש את החודש בבית הדין על פי עדים שראו את התחדשות הירח. והיינו שדוקא בית הדין על פי עדים יקבע את תחילתו של החודש, ולא המולד האסטרונומי. והרשות שהתורה נתנה לבית הדין בקביעת מועד ראש חודש, בלעדית עד כדי כך, שבסוגיה של ראש חודש התורה שנתה ג' פעמים 'אתם אתם אתם', לדרוש מהם: "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין [כשבית דין מוטעה על ידי עדי שקר (רש"י)]" (ר"ה, כה.). מה שקידשתם – קידשתם, ואין לחזור.
"ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש" (ר"ה, כד.), והוא קובע את היום להיות ראש חודש. אמנם אין מקדשים את החודש אלא דיינים סמוכים איש מפי איש עד למשה רבנו, אבי הסומכים, אשר פתח וסמך את יהושע בן נון, כמו שכתוב "וַיִּסְמךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר, כז, כג). [רמב"ם, קדוש החדש, פ"ה, ה"א וסנהדרין, פ"ד, ה"א].
ומדברי הרמב"ם (קדוש החדש, פ"ה, ה"ג) מתברר, שקידוש החודש ע"י בית הדין נהג זמן רב גם אחרי חורבן בית המקדש, עד לתקופה שנתבטלה הסמיכה. כל "ימי חכמי משנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין" (רמב"ם שם). ואילו לאחר מכן... – יעויין במה שכתב הריטב"א (ר"ה, יח.):
"עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר' יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב"ד בקידוש החודש עמד ועיבר כל השנים ע"פ חשבון וקידש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין, יב. וגם שלא ע"פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור"ח מישראל".
כלומר, הלל הזקן ובית דינו עיברו את כל השנים לעתיד, וקידשו את כל החודשים וכל המועדים עד בואו של אליהו. ומאז אנחנו קובעים את ראשי החודשים על פי החשבון המסור בידינו, בעוד שראשי החודשים מקודשים כבר מראש.
אולם יש לזכור, כי מלבד קידוש החודש בתחילתו, ביום הראשון לחודש, אנחנו עושים גם קידוש לבנה. והזמן הראוי לקידוש הלבנה נדחה מראש החודש לכמה ימים, מהטעם הכתוב בשולחן ערוך (שו"ע או"ח, סי' תכו, ס' א), "ואין לקדש החדש אלא בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה (אגור)". 'ונהנים מאורה' – "דהיינו בעת שזריחתה ניכרת ע"ג קרקע" (משנה ברורה, שם, ס"ק ג). כלומר קיים הפרש עקרוני בין קידוש החודש לקידוש הלבנה, והן שתי מצוות נפרדות. נזכור עניין זה ובהמשך נחזור אליו. וכעת נתמקד בעניינה של קידוש הלבנה.
מהטעם שצריך להמתין עד שיתמלא אור הלבנה, לשיטת השולחן ערוך (שם, ס' ד): "אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה". זוהי דעת הר"י גיקטילי"א, בעל השערי אורה, ובאו"ח סי' תכו בית יוסף מצטט מתשובתו: "שעל פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים". ואע"פ שעל דעה זו חולקים רוב הפוסקים האחרונים, אולם גם לדעתם אין לקדש את הלבנה קודם שיעברו עליה "ג' ימים מעת לעת מעת המולד" (משנה ברורה, שם, ס"ק כ).
עד כאן ביררנו את המועד הראשון בו ניתן לקדש את הלבנה, ואילו המועד האחרון מבואר בגמרא סנהדרין, מא:: "וא"ר אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן עד כמה מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה, וכמה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רב יהודה עד שבעה, נהרדעי אמרי עד ששה עשר".
אלא שכאן יש מקום לתמוה, הכיצד זה יתכן שמצד אחד אין לברך על לבנה קודם שיעברו עליה שבעה ימים, ומצד שני לא ניתן לברך עליה אלא 'עד שבעה'. כך מקשה הב"ח בחידושיו על הטור או"ח סי' תכו, ועיין שם שדוחה את התירוץ האפשרי שנוקטים להלכה כשיטת נהרדעי שהזמן 'עד ששה עשר' (שו"ע או"ח, סי' תכו, ס' ג), ואז יש פרק זמן מספיק הפנוי לברכה, מז' עד ט"ז. והב"ח כותב שבאמת אינו כן, כי בעיקר הדין אין ביניהם מחלוקת, ולשיטת כולם חייבים לברך 'עד שבעה' אלא ש"ונהרדעי לא פליגי עליה בהא אלא מוסיפין לברך עוד עד י"ו".
אולם כשקוראים את המשך דברי הגמרא (סנהדרין, מב.) העניין מתבהר: "א"ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה". ומכאן ואילך הכל מתבאר על פי המתכונת המוכרת לנו מהסימן הדן בנושא הסופרות. דהיינו, שבעצם מקדשים פעמיים.
כמו שהסופר מקדש בתחילת כתיבתו – כן מקדש בית הדין לעצם היום של ראש החודש. וכאמור, בכתיבת שם קדוש הסופר מקדש שנית, בשביל להזמין להקב"ה שישרה את קדושתו על הכתב. ועל אף שקדושת ה' לא חלה על השם כי אם בעת השלמת כתיבתו, עוד קודם לכן על האותיות הנכתבות שורה קדושת השכינה – והם הזמנים של קידוש הלבנה.
כמו שהשם מתקדש לחצאין, מהעת שניתן להכיר שהאותיות הן מן השם הקדוש – כך גם המועד הראשון לקידוש הלבנה: 'מעת שזריחתה ניכרת'. דהיינו, החל מהיום השלישי. אבל אין השראת השכינה נשלמת כי אם ביום השביעי, שזוהי שיטת הר"י גיקטילי"א על פי הקבלה. על כן יש להספיק ולהזמין לקדושת ה' קודם שתושלם השראת השכינה. וכמו שאת השם אין מקדשים אלא עד גמר כתיבתו – כך מעיקר הדין חייבים לקדש ללבנה 'עד שבעה', כדעת רב יהודה בסנהדרין, מב.. אולם הנהרדעי נותנים ארכה נוספת, "עד י"ו מיום המולד, ולא י"ו בכלל" (שו"ע או"ח, סי' תכו, ס' ג), שניתן לקדש עד למחצית הזמן שבין מולד למולד. ועל מנת שנוכל להבין את פשר של הארכה זו נזדקק לשתף עניינים אחרים הנוגעים לגופו של דבר.
ג/ תפקיד שלשת רועים בחודש לבנה.
"וַיַּעַשׁ אלוקים אֶת שְׁנֵי הַמְּארת הַגְּדלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית, א, טז). ולמה אחד גדול ואחד קטן, הרי בתחילה נעשו שני מאורות גדולים? אלא ש"אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך" (חולין, ס:).
כידוע היטב, המאור הגדול והקטן, החמה והלבנה, מסמלים את היחסים בין ה' לנבראים. בין אם הם טובים, ובין אם לאו. ללבנה אין אור משלה, והיא מקבלת את כל אורה מהשמש. בעת מילואה באמצע החודש היא מוארת כולה ונמצאת מול ה' פנים אל פנים. ואילו בעת המולד היא חשוכה, מה שמורה על הפירוד מה'.
ושוב המתכונת המוכרת, היות ואין הגדילה של הלבנה מתחילה אלא לאחר שהיא כבר התמעטה – על כן מגיעים לטפל בה שלושת הרועים, כמו במקרה של נפילת הנבראים ממדרגתם. ובזה טמון ההבדל העיקרי בין קדושת השם בסופרות לבין הקדושה המזומנת בקידוש הלבנה, שמקורה בקדושת הרועים. כל עוד אור הלבנה הולך וגדל, הרועה מצרף קדושתו לקדושת חברו, וכך מתארך הזמן שבו מותר לקדש את הלבנה כשיטת נהרדעי.
על מנת להיכנס לעומקם של דברים, נחזור לעניין הגלגולים של הנפש והרוח (עיין לעיל סימן 23/ב,/ג).
בגלגולי הזכר נפשו נעזרת ברוח הצדיק על פי הכתוב "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי, כד). הרוח כמו רועה לנפש, שעוזר לה לקום מהנפילה – וסך הכל עד שבע נפילות נותנים לרועה הזדמנות לתקנה. ואם אין הוא מצליח בהן, הריהו פורש, ומפנה את מקומו לרועה נוסף מבין שלושת הרועים. וזהו הגלגול החדש עם הרוח החדשה.
כך, תחת השגחת שלושת הרועים, עוברים על הנפש 7*3=21 יום מן החודש. ועל מנת לחזק את ידי הרועים מקריבים במוסף של ראש חודש את ה"פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד" (במדבר, כח, יא). אבל בסוף שלושת הגלגולים עם הרוח, הנפש מתגלגלת לבדה – ולה ז' גלגולי נקבה, כשבתוכם הבעל כלפי האישה ממלא את מקומה של הרוח, שהרי היא שואבת ממנו את הכוח המוביל. כך עוברים על הנפש עוד שבעה ימים אחרים, ובשביל לסייע לנפש מקריבים במוסף את "כְּבָשִים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם" (שם). סך כל הימים 28, מתוך 29.5 יום של חודש הלבנה. ואם הנפש לא זוכה לתיקון בכל אותן ההזדמנויות של הימים האלו, היא מתגלגלת באישה שלא מוצאת לה בן זוג שהם ה- 1.5 ימים הנותרים מהחודש, הקרובים למולד והחשוכים ביותר. את מהותם מבארת הגמרא:
"אמר רבי זירא אמר רב נחמן כ"ד שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא [כ"ד שעות מתכסה לבנה. לבני בבל שש שעות מלבנה ישנה קודם המולד, וי"ח שעות מלבנה חדשה. לבני ארץ ישראל שש שעות מחדשה וי"ח מישנה]" (ר"ה, כ:).
כלומר, בעוד שבארץ ישראל, שנמצאת במערב לבבל, הלבנה מתכסה ולא נראית בשמים י"ח שעות לפני המולד, בבבל עדיין ממשיכים לראות אותה עד ו' שעות למולד. ואחרי המולד להפך, בבבל אין רואים אותה י"ח שעות, ובארץ ישראל היא נראית כבר לאחר ו' שעות. משמע שישנם י"ח+י"ח דהיינו 36 שעות בהן הלבנה לא נראית בו זמנית, בארץ ישראל ובבבל. וזהו היום וחצי החשוך ביותר, שנותר מהחשבון של ימי החודש. וכנגד יום וחצי זה של חושך הלבנה מכוון במוסף של ראש חודש: "וּשְעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (שם, טו). וכמו שאמר ריש לקיש: "מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (שבועות, ט.).
כאן לשם אסמכתא נביא קטע מהזוהר, ואחר כך נעשה עוד צעד קדימה:
(זוהר במדבר רעיא מהימנא דף רמז/ב) ובראשי חדשיכם וכי כמה רישין אית לה לסיהרא אלא אינון תרין נקודין כגוונא דא נקודה תתאה סיהרא תרין רישין דילה תרין נקודין. ולבתר דאמרת אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי ומעטי את עצמך ונחיתת לרגלוי דתרין מלכים. ורזא דמלה לקבל תרין נקודין דאינון תרין מלכים קא רמיז פרים בני בקר שנים ולקבל נקודה עטרה על רישייהו אמר ואיל אחד כמו כתר אחד. בתר דאמרת אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אזעירת גרמה אוף הכי ושעיר עזים אחד לחטאת. שעיר עזים אחד לחטאת ולא אמר לעולה למהוי כתר ומנלן דאית ירידה בחטאת שנאמר וירד מעשות החטאת. ואמאי שתף עולה עם חטאת בירידה אלא לאולפא דעולה הות בקדמיתא מדת הרחמים ולבתר אתהפכת לדינא בירידה ואתקריאת חטאת וכלא חד. ובגין דא הביאו עלי כפרה, וגו'. שבעה כבשים אינון ז' יומין דסיהרא [ובראשי חדשיכם, וכי כמה ראשים יש לה ללבנה. אלא הן שתי נקודות כמו זה, שנקודה תחתונה היא לבנה, ומעליה ב' ראשים, ב' נקודות. כי לאחר שאמר לה ה' לכי ומעטי את עצמך ירדה לרגלי ב' מלכים. לעומת ב' מלכים – פרים בני בקר שנים, וכנגד נקודת עטרה על ראשיהם אמר ואיל אחד כמו כתר אחד. ומשום העצה שתמעט עצמה – ושעיר עזים אחד לחטאת. לחטאת ולא לעולה להיות כתר, כי בחטאת יש ירידה כפי שנאמר וירד מעשות החטאת. ולמה שיתף עולה עם חטאת בירידה, ללמד שקודם הייתה העולה במידת רחמים, ואח"כ התהפכה לדין בירידה ושינתה את השם לחטאת, ובגין כך הביאו עלי כפרה, וגו'. שבעה כבשים הם ז' ימים של לבנה].
עד אמצע החודש אור הלבנה נמצא בגדילה, ואילו החל מהשבוע השלישי אורה מתחיל להתמעט. וזה דוגמת המשבר המתחולל בעם בתקופת כהונתו של הרועה השלישי. באמצע החודש הלבנה כביכול מתחילה להשתחרר מהשליטה של הרועים, להיעשות יותר ויותר עצמאית, ובלתי תלויה באור שמקבלת מהזכר. ההינתקות מהזכר הולכת וגוברת לקראת המולד, שאותו היא פוגשת בחושך לבדה, ללא נוכחות הזכר כלל ועיקר. בין בתור רוח לנפש, ובין בתור הבעל. אין מי שיתקן אותה ויכפר עליה עוד מלבד ה' לבדו. וזוהי משמעות הדרשה על אותו שעיר עזים של מוסף ר"ח שבא לכפר על מיעוט הירח: "אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר" (שבועות, ט.).
הלבנה נכנסת לתוך ראש חודש כשהיא לבדה, וזהו ההבדל העיקרי בין ראש חודש לשבת. כי לשבת תמיד נכנסים בתור זוג מאוחד, רוח ונפש כמו איש עם אשתו. ויעויין במה שכותב האר"י ז"ל:
(אר"י ז"ל, שער הכוונות, דרושי ראש חדש) שהכתר הנאמר [בקדושה בתפילת] שבת הוא לפי שעלו זו"ן עד הכתר דאו"א [אבא ואימא] ממש, אבל עתה הכתר שאומרים בר"ח הוא ענין עליית הנקבה בכתר של ז"א [זכר] בלבד. כי עתה בר"ח העליה הוא לרחל נוקבא דז"א ולא לז"א. והענין הוא כי ודאי הוא שקדושת השבת יתירה מכל שאר הימים כולם ואין קדושה יתירה ממנה, אבל היתרון שיש בר"ח הוא כי בשבת אע"פ שהעליות הם גבוהות וגדולות, עכ"ז הנוקבא תמיד טפלה אל הזכר ואוכלת משל בעלה והשפע בא אליה על ידו. ואע"פ שעולה גם היא עד או"א, עכ"ז יש לה גרעון אחד והוא כי מקבלת חלק הארותיה ע"י בעלה והיא טפלה אליו. אבל בר"ח הם ב' המאורות הגדולים שוים בכתר אחד ואע"פ שלא עלתה עד או"א, רק כל שיעור קומת ז"א שהוא במוסף ר"ח, עכ"ז איננה טפלה אליו ומקבלת חלקה ע"י עצמה. וזהו הסוד שביום שבת כתיב ונסכה בה', לרמוז כי היא אז בבחינת נקבה אשר תחת רשות בעלה. אבל בר"ח כתיב ונסכו בו', לרמוז כי עתה היא במעלת הזכר, ואינה בבחינת נקבה אשר תחת רשות בעלה. שעתה בר"ח הנקבות אינם טפלות אל הזכרים ונזונות שלא ע"י בעליהן.
ועל כן, כפי שכותב המשנה ברורה (סי' תכו, ס"ק יב), "שאין מקדשין אותה בליל שבת והרבה טעמים נאמרו בזה ע"פ הקבלה". רק בשעת הדחק, פן יעבור הזמן הראוי לקידוש, מותר לקדש את הלבנה גם בשבת (שם). ובמוצאי השבת פוסק השולחן ערוך או"ח סי' תכו ס' ב על פי המסכת סופרים פ"כ ה"א, כי "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים".
והטעם לדינים אלו הוא אחד. בקידוש הלבנה אנחנו מזמינים את הקדושה מאת ג' הרועים שתחול על השכינה. אולם בשבת ג' הרועים עולים להיות אחד, כמו שלושה גוונים המתאחדים להיות גוון אחד (עיין לעיל סימן 17/א). ואין זה מן הראוי, לנוכח הקדושה המרבית השורה בשבת, להזמין את הקדושה הפחותה, ובנוכחות הכלל להזמין את הפרטים. ברם במוצאי השבת ההתאחדות מתפרקת, והרועים יוצאים שוב כל אחד בפני עצמו לפעולה, והארתם נראית בג' גווני מאורי האש של נר ההבדלה, כמו שמונה אותם רש"י (ברכות, נב:): "הרבה מאורות יש באור. שלהבת אדומה לבנה וירקרקת". ואחרי יום של ריענון ונחת רוח זהו הזמן המתאים ביותר להזמין אותם לקדש את הלבנה. [ענייני הבדלה יידונו אי"ה בחלקו השני של הספר].
ד/ כפרה על נפש.
למרות ההבדל האמור, שבשבת הנפש עולה עם הרוח ביחד, ואילו בראש חודש היא מתייצבת לבדה לפני הקב"ה, הנביא ישעיהו מקיש ביניהם: "וְהָיָה מִדֵּי-חדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָר לְהִשְׁתַּחֲות לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיה, סו, כג). ומכאן המצווה "דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה [שבחודש ושבת חייב אדם להקביל פני רבו]" (סוכה, כז:).
במצווה זו הגמרא רומזת לדבר עמוק בו טמונה הסיבה לאותו ההיקש. על פי הזוהר, בשבת וראש חודש עולים למדרגה אחת לראות את פני העתיקא קדישא, שהוא הכינוי להקב"ה, המורה בין השאר על היותו מקור החסדים. וזהו לשון הזוהר (ויקרא דף עט/ב): "אמר רבי שמעון כתיב (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו אמאי שקיל דא בדא, אלא כלא בחד דרגא סליקו דא אזדווג בדא, וחדוותא דדא בדא לא אשתכח אלא כד אתגלי עתיקא קדישא [כתוב 'וְהָיָה מִדֵּי-חדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ', למה השוום זה לזה. אלא שבכולם עולים לדרגה אחת להזדווג התחתון עם העליון. והשמחה של זה בזה לא נמצאת אלא כאשר מתגלה עתיקא קדישא]".
אלא שבר"ח כל אחת מאלו המוזכרות, הנפש, האישה או הלבנה החשוכה, עומדות לפני העתיקא קדישא חפויות ראש ללא צל של שמחה, משום שהן מבינות שהגיעו לסוף דרכן, ושהן כלים שבורים. ובראותן הקב"ה מתמלא רחמים, ואומר: "הביאו עלי כפרה בר"ח, על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך ובגיני כך כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב [הביאו עלי כפרה בר"ח, על שמיעטתי את הירח ושלט בה מי שלא צריך, ומשום כך כתוב 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב']" (זוהר שם).
כלומר, בעל הרחמים לוקח את האשמה על עצמו, שכך הוא סידר את העולם, שנבראה בו היכולת ליפול ולהשבר. ומפני זה בראש חודש הקב"ה לוקח על עצמו גם את עניין הכפרה והתיקון לנפשות אלה שאין להן על מי להישען. וכך מתחננת האישה אל המלך שלא יאבד את נפשה:
"וַתּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיּאמֶר דַּבֵּרִי. וַתּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזאת עַל-עַם אלוקים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת-נִדְּחוֹ. כִּי-מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לא יֵאָסֵפוּ וְלא-יִשָּׂא אלוקים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יב - יד).
על פי פירוש המלבי"ם, האישה הזאת מתחננת על הנפש, שלא תכלה ותלך לאיבוד כמים הנשפכים על הארץ. ושלא ישא אלוקים את הנפש ויעבירנה מהעולם – אלא ימצא פתרון, 'וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח'.
ועל כן ראש חודש נקרא גם 'יום כפור קטן', שבו הקב"ה מכפר על הנפש, כמו שכתוב בתפילה של מוסף ראש חודש: "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם להיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא".
וכאן נזכיר (עיין לעיל סימן 18/ב), שהרוח הוא הכוח הפעיל והמתקן באדם, ועל כן אין איסור מלאכה נולד אלא מעליית הרוח מעל לעולם המעשה, כגון בשבת ויום טוב. אבל כל עוד הרוח איננה פורשת מהארץ איסור המלאכה לא מתחיל. וכך גם בראש חודש, שבו עולה הנפש לבדה, איסור המלאכה לא מתחיל כלל וכלל (חגיגה, יח. ושו"ע או"ח, סי' תיז).
אולם הנשים שעיקר מהותן הוא מן הנפש, מקבלות על עצמן את ביטול המלאכה כמנהג: "והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב" (שו"ע או"ח, סי' תיז). והביאור הלכה (שם, ד"ה והנשים), שדן ברמת החיוב של המנהג הזה לנשים, מביא שם את הדעות להקל ולהחמיר. כי מצד אחד "אין להקל כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן [במה שמקובל אצלנו], אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים עיין בשב"ל שכתב שהרי קבעוהו לחוק מימות משה רבינו וכן דעת הרוקח והאו"ז שכתבו בסתם נשים אסורות במלאכה וכן משמע באשכול וכן דעת אבודרהם וכן משמע בס' המנהיג וכן מוכח דעת רש"י ותוס' במגילה ובשארי מקומות". אולם מצד שני הרבה מרבותינו נוטים להקל, ובמשפט המסכם הביאור הלכה כותב: "שבזה לא היה מעולם מנהג שוה לכל ישראל וגם בימים קדמונים יש שנהגו לעשות קצת מלאכות ויש שקדשו עצמם ולא עשו בשום מלאכה אלא דאם היא בעצמה נהגה מתחלה שלא לעשות שום מלאכה או בסתם הוי כקיבלה עליה לפרוש מכל מלאכה ועל אופן זה אמורים דברי מג"א ואין סתירה כלל מדבריו שגם הוא מודה שעכ"פ כל בת ישראל מחויבת לנהוג לפרוש עכ"פ ממקצת מלאכות ושיהא הבדל בין יום זה לשאר ימות החול".
נמשיך לחשב, הכפרה בראש חודש מיועדת בעיקר לאותן נפשות בודדות שלא מצליחות למצוא את בן זוגן. ודווקא הן עולות בראש חודש כל כולן, מבלי להשאיר אחריהן למטה שריד כלשהו – כיוון שכמעט ואין להן את כוח הזכר, כדוגמת הרוח או הבעל, שאינו עולה בראש חודש. לכן, לענ"ד, המנהג של ביטול המלאכה בראש חודש נועד בראש ובראשונה לאותן נשים בודדות שעולות כל כולן. וזו גם עצה טובה בשבילן, לקבל על עצמן בלי נדר את ביטול המלאכה בראש חודש בתפילה ובקשה שבעל החסדים, הקב"ה, ירחם עליהן וישלח להן את הזיווג ההגון. ואם תתמלא בקשתה – ויהיה לה בעל אשר רוחו בראש חודש איננה עולה, ממילא תתבטל הסיבה לאיסור המלאכה. לכן מיד אחרי הנישואין תוכל האישה לחזור בה מהמנהג, ואפילו לא תצטרך להתרת נדרים, בתנאי שקבלה בלי נדר (עיין מ"ב סי' תיז, ס"ק ד).
ונוסיף עוד הערה אחת לתועלת העניין. כיצד נקלעים אנשים למצב עגום, כאשר לקראת סוף ימיהם מתברר להם שחייהם לא צלחו.
באדרא רבא (זוהר במדבר דף קמב/ב) כתוב: "ותאנא בצניעותא דספרא דכל דינין דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא [שכל הדינים שיוצאים מהזכר תקיפים בראשיתם ונוחים בסופם, וכל הדינים היוצאים מהנקבה נוחים בראשיתם ותקיפים בסופם]".
נבין את הדברים על פי הדוגמאות המוכרות, הזוגות: רועים ועם, רוח ונפש, בעל ואישה, בהם הזכר מופקד על תיקון הנקבה. בכל שאלה גורלית שתעמוד על הפרק עמדת הזכר תהייה קשוחה, שצריך להביט לאמת בעיניים ולא להתעסק בשקרים. ולמרות הקושי, צריך לבנות את החיים על בסיס הגינות ויושר. ההולכים בדרך הזאת בסוף מגיעים לתוצאות שתנחמנה אותם על כל תלאות הדרך. ואילו הנקבה שבזוגות דרכה הפוכה, היא מעדיפה להתחמק מהקשיים, וללכת בדרך נוחה שלא דורשת מאמץ, אע"פ שאינה מובילה לשום מקום. אבל לבסוף היא עוד תצטער על בחירתה, ותזיל דמעות על החיים שנהרסו.
וזהו הסוד האמור בזוהר, שהמקשיב לזכר – טורח הרבה בראשית דרכו, אך הפירות שיקבל יספקו לו נחת רוח וחיים נוחים לבסוף. והמקשיב לנקבה, חייו קלים ועליזים בתחילתם אך לבסוף הם מרים ועצובים.
ומפני כך, על מנת שלא תצטרכו לבכות, חובה שיהיה "כָּל-אִישׁ שׁרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ" (אסתר, א, כב). ומכאן אנחנו עוברים לפורים.
