1. אברהם ונח
בתחילה נתמקד בדברים פשוטים לכאורה, אולם הם ישמשו כבסיס שעליו נבנה בהמשך נדבך אחר נדבך. ראשית נלך בדרך הדרש ונבאר את קנה המידה שעל פיו נידונים מנהיגי העם במשך כל הדורות.
'נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדרתָיו' (בראשית, ו, ט). רש"י במקום, כותב על סמך הגמרא בסנהדרין, קח. "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
גם בנוגע למבנה של תיבת נח: 'צהַר תַּעֲשֶה לַתֵּבָה' (בראשית, ו, טז) מביא רש"י שתי דעות מהו צוהר, "יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". פעם שמעתי פירוש, המסביר כי חלוקי הדעות בשני המקומות מכוונים אחד כנגד השני.
אם נח היה צדיק גמור ממש, ולא רק בהשוואה לאנשים הרשעים של דורו – אז זכאי הוא להביט על כליית בני דורו, ומתאים לומר כי הצוהר הוא חלון. אבל אם הוא רק צדיק ביחס לרשעים של דורו, וניצל מהמבול לא בזכות עצמו אלא אך ורק משום שמצא חן בעיני ה' – אזי מאין לו הזכות להסתכל מן הצד כיצד אובדים האנשים שהיה חי ביניהם? ואם כן, הרי שהצוהר לא היה חלון אלא אבן מאירה. ע"כ.
אם כן יש לשאול למה רש"י משווה את נח דווקא לאברהם ולא ליצחק, או למשל למשה, שגם הם היו צדיקים? אלא שטעם הדבר הוא כך, ממש בקרבת אברהם חי אדם הדומה לנח מאד מאד, ועל ידי כך נוצרת האפשרות לבחון בפועל כמה שווה צדקותו של נח ביחס לצדקותו של אברהם. האיש הזה זהו לוט – וחייהם של נח ולוט אכן היו דומים. בדומה לנח גם לוט התגורר בסדום בין הרשעים. הוא ומשפחתו ניצלו יחידים מכל אנשי המקום, ואף היו סבורים שהגיע מבול חדש ומלבדם אין עוד אנשים ששרדו. שניהם ניצלו שלא בדרך הטבע בסיוע ישיר מאת הקב"ה, ולאחר ישועתם, שניהם נתקלקלו ע"י היין בפרשיות דומות. ואמנם בין אנשי סדום הרשעים, לוט אכן נהג כצדיק ממש, כאשר במסירות נפש ניסה להגן על האורחים שבאו תחת צל קורתו. ותורת ה', שלא מקפחת שכר כל ברייה, באותה שעה קראה ללוט בשם 'אִישׁ', שם שמורה על גדלות – 'וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט' (בראשית, יט, ט).
ואם לוט הוא בעצם נח שחי בזמן אברהם, הרי שנמצאת בידינו האפשרות להשוות בין נח לאברהם. נשים לב, למשל, באיזה אופן כל אחד מהם קיבל את האורחים. אותם המלאכים שנענו ברצון להתארח אצל אברהם – לביתו של לוט לא רצו להיכנס, 'וַיּאמְרוּ לּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין' (בראשית, יט, ב). הבחנה נוספת, אברהם עמד מול ה' ובכל כוחו ניסה להציל את תושבי כיכר סדום – אנשים הזרים לו, ואילו לוט שגר בקרבם לא פתח את פיו להגנתם. ואף הוא עצמו לא ניצל כי אם בזכות אברהם וכמו שכתוב (בראשית, יט, כט) "וַיִּזְכּר אלוקים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה".
העולה מכל זה, שלפי הכלל האמור, הרי שללוט לא הייתה זכות לראות בהשחתת מקומו והשמדת תושביו – וזהו שאמר לו המלאך (בראשית, יט, יז) 'הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ'. ואשתו שהביטה – 'וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח' (שם, כו). ללוט ולמשפחתו היה אסור להסתכל ואילו לאברהם מותר. וזהו בדיוק מה שמדגישה התורה באמרה (בראשית, יט, כח) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר, וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדם וַעֲמרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטר הָאָרֶץ כְּקִיטר הַכִּבְשָׁן".
עד כאן גיבשנו את הכלל שעל פיו ניתן לבחון את צדקות של האיש, ובסימן הבא נברר בזה פרטים נוספים.
2. משה מת יהושע מכניס
ובכן, במבחן של צדיק ומנהיג הדור, המגלה את נכונתו של המנהיג למוסר את נפשו להצלת בני דורו בשעת הסכנה, או לעוזב אותם ולהינצל לבדו – לוט לא היה שונה מנח. ואכן לעם ישראל היה מנהיג מסוג אחר, וזהו - משה רבנו. בילדותו, כאשר גזר פרעה להטביע כל בן שנולד ביאור, בדומה לנח משה ניצל בתיבה, אולם כמנהיג הוא פעל בצורה אחרת לחלוטין.
משה רבנו עמד בניסיון, ולא התפתה כאשר אחרי חטא העגל הקב"ה הציע לו (שמות, לב, י) "וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". אלא השיב: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' (שמות, לב, לב).
בעניין זה שמעתי פעם שני פרושים בשם הגר"א, שלצערי לא זכיתי עד כה למצוא אותם כתובים בשום ספר.
בפירוש אחד הגאון הופך את כיוון הקריאה במילים 'מְחֵנִי נָא', והן נקראות משמאל לימין – 'אני נח'. כלומר, משה כביכול זעק: מה, וכי אני נח לנטוש את עמי ולהיוושע לבד, מחני נא מספרך. אלא שבכך לא תם ניסיונו של משה, נח עם לוט עמדו על המשמר לקטרג על משה במידה וייכשל. ועל כך הסיפור הבא.
בפרשת בהעלותך מסופר שהגיע שלב בו אפילו משה התייאש מהעם, אשר ידעו רק לקנטר, והתחנן לפני הקב"ה (במדבר, יא, יא) "וְלָמָּה לא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׁוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי" – "לא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (שם, יד). בקשת הסיוע של משה נענתה בחיוב, והוא נצטווה מאת ה' (שם, טז – יז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְרָאֵל, וְנָשְאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".
בעת שהמנהיג פורק מעליו את עול האחריות של העם, מיד מתעורר עליו קטרוג. וכך היה גם בפעם ההיא, בעת בחירת 'שִׁבְעִים אִישׁ' בא הקטרוג מצד אלדד ומידד שעליהם שרתה רוח הקודש והיו 'מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה'. תוכן הנבואה היה: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (רש"י במדבר, יא, כח). לדמויות של אלדד ומידד יש פנים רבות, אך מה שכרגע נוגע לנו, זהו שבגימטריא 'מֵידָד' = נח, 'אֶלְדָּד וּמֵידָד' = 'לוט + נח'. הם מיד התעוררו לקטרג על המנהיג שפרק את עולו, ואומרים שצריך להחליפו באחר. וכאן מגיע פירושו השני של הגר"א. בפרשת אלדד ומידד בתוך שני פסוקים חוזרת ונשנית ג' פעמים, וללא שום צורך לכאורה, המילה "בַּמַּחֲנֶה". וכגון, 'אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה'. ומבאר הגאון, שזאת בעצם הייתה נבואתם "מחנה". כלומר, "מחנה" דהיינו הציווי של 'מחה נה'. נשאר רק להבין מאיזה מקום צריך למחוק את שתי האותיות הללו – 'נה'. לשם כך הגאון מפנה אותנו לסוגיית התיבה, והפעם לתיבתו של משה. בת פרעה לקחה את התיבה עם משה מן היאור, ומשום כך – "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות, ב, י).
דהיינו, שבמילה 'בַּמַּחֲנֶה' נרמז, כי יש למחוק את האותיות 'נה' מהמילים "מִן הַמַּיִם". לאחר מחיקתן תישאר המילה "ממים" – ואותיותיה הן ראשי תיבות "משה מת יהושע מכניס", שזוהי נבואתם של אלדד ומידד.
