12. עֵשָו הוּא אֱדוֹם
(המשך)
ג/ שני כבשים של עולת התמיד.
מסיבות שיתבהרו בהמשך נתחיל מעיון קצר בחוקי עולת התמיד, שעליה בתורה כתוב:
(במדבר, כח) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׁ אֶחָד תַּעֲשֶה בַבּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׁ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶה בֵּין הָעַרְבָּיִם. עלַת תָּמִיד הָעֲשֻיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחחַ אִשֶּׁה לַה'.
ראשית, לא ברור כאן הפשט. מהי 'עלַת תָּמִיד הָעֲשֻיָה בְּהַר סִינַי', מעולם לא שמענו שמשה העלה קרבנות בהר סיני. בינתיים נדלג על זה ונעבור לדברי הרמב"ם:
(רמב"ם, תמידין ומוספין, פ"א, ה"ב-ד) ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים.
מתוך דבריו שמבוססים על משנה עדיות פ"ו מ"א וגמרות ברכות כו., תמיד ל., פסחים נח: משתמעים חמישה דינים:
א. תמיד של בקר שוחטים משיאור פני כל מזרח,
ב. פעם אחת דחקה השעה את הצבור בזמן בית שני והקריבו תמיד של השחר בארבע שעות ביום – אימתי ובאלו נסיבות בינתיים לא ידוע,
ג. תמיד של בין הערבים, שוחטים אותו משיאריך הצל, משש שעות ומחצה ועד סוף היום,
ד. שני תמידים נותנים גבולות לזמן הראוי להקרבת קרבנות, שאסור להקריב שום קרבן קודם תמיד של שחר. ולא שוחטים הקרבן אחר תמיד של בין הערבים,
ה. וקרבן פסח להפך, על פי דין אין שוחטים את הפסח אלא אחר התמיד של בין הערבים.
בהנחה שהתוכן הפנימי של קרבן התמיד לא משתנה מיום ליום, נבחן עניינו על פי מה שמתרחש בערב פסח. הגבול הסופי לאכילת חמץ בערב פסח נקבע לארבע שעות בבוקר (שו"ע או"ח סי' תמג ס' א, ורמב"ם חמץ ומצה פ"ג ה"ב) – והוא גבול העליון להקרבת עולת התמיד. החמץ בפשטות הוא סמל של גאווה, וכן גם שאר עיוותים שפוגמים בנפש. מהרגשת רוב גדלותו ותפארתו, האדם מתנפח כמו בלון אוויר המצוי בתוך לחם, ומן הסתם יותר מכל מתאים לכך זמן הלילה שבו משתחררים כוחות רע. ואילו לאור היום האדם, אוזר כוח להכניעם. כך פועלים חילופי היום והלילה, אבל בפסח הקב"ה לוקח את ניהול כל המערכה בידיו, ולא מותיר כלום לחלקו של אדם בסוד הנאמר "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות, יד, יד).
וזה פותח פתח להבין את החריגה מן הדין שמתרחשת בליל פסח. שהרי כמסקנה מדיונים הנערכים במקומות רבים בש"ס, מקובל להלכה שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח, סי' ס, ס' ד). וכגון זה כותב למשל הרמב"ם בקשר למצוות שמיעת קול שופר (שופר וסוכה ולולב, פ"ב, ה"ד): "ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע". אך מתפלא שם מגיד משנה (עיין גם ב"י או"ח סי' תעה), כיצד הרמב"ם שינה דעתו מקצה לקצה, ופסק במצוות אכילת כזית מצה בליל פסח כי "אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו" (רמב"ם, חמץ ומצה, פ"ו, ה"ג). ברם למעשה הרמב"ם נקט כאן את דין הגמרא שעליו אין מי שחולק (ר"ה, כח.) "שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא [אביו של שמואל השיב לשאלה: אנסוהו פרסיים, ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח, יצא]". אולם לפי מה שהסברנו אין כאן סתירה, שבליל פסח הקב"ה נוטל את המושכות בידיו ומכניע זדים – עד שהדברים מתגלגלים כסדרם בלא התחשבות עם רצונותיו האדם. [וגבול מדויק לתופעה מצוי בפסקי הלכה].
ולכן, ליל הסדר הוא ליל שמורים הפנוי מכוחות הרע: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה', הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל לְדרתָם" (שמות, יב, מב). והוא שמבדיל את ליל השמורים משעות היום בין תמיד הבוקר לבין תמיד של בין הערביים. כי בשעות הללו כוחות הרע נכנעים ע"י המערכות הרגילות הפועלות בשותפות עם בני האדם, ובליל השימורים הקב"ה מכניע אותם לבדו. אך למעשה הנהגת ליל השימורים מתחילה עוד מערב פסח, מהלל שאומרים במקדש בשעת הקרבת פסחי בני ישראל – ולכן זמן הקרבת הפסח מעיקר הדין חל אחרי תמיד של בין הערביים.
לסיכום יש לומר כי שני התמידים מציבים גבול לשליטת כוחות הרע, ברוב הזמן במשך היום, בין עולת הבוקר לבין עולת בין הערבים, אין לכוחות הרע יכולת למשול, והם כפופים לכוחות הקדושה. ואכן, ביטול התמיד מסמן את קריסת כל מערכות הקדושה שהיו מרסנות את כוח הרע. והוא עת לכוח הרע להתאושש, להרים את ראשו, ולהפיל את העולם לתוך עידן החדש של חושך.
ולא במקרה דניאל תולה דווקא בעולת התמיד את הפורענות שעתידה לרמוס את צבאות הקדושה. ולא רק הפורענות תלויה בתמיד – אלא גם חזון הגאולה בקץ הימין:
(דניאל, ח, י – יד) וַתִּגְדַּל עַד-צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן-הַצָּבָא וּמִן-הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם. וְעַד שַר-הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הֻרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ. וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל-הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְתָה וְהִצְלִיחָה. וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד-קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד-מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שׁמֵם תֵּת וְקדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס. וַיּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קדֶשׁ.
בנוגע לנבואת דניאל על קץ הימין נעיר הערה קצרה. 'עַד-מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד, וְקדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס – עַד עֶרֶב בּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קדֶשׁ'. כלומר, מעת ביטול התמיד, ועד שיחזרו שני תמידים של 'עֶרֶב בּקֶר', צריכות לעבור 2300 שנה, 'וְנִצְדַּק קדֶשׁ'. בהמשך נבין לאיזה תאריך התכוון דניאל, ונוודא שנבואתו אמת וצדק. אך נלך לפי הסדר.
תחילה ננסה לברר מתי בוטל התמיד. רש"י בפירושו על דניאל (ח, יא; וט, יד) כותב: "בטל התמיד ששלח שם נירון קיסר שר צבאו. והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן בית שני. ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן שכן ניבא דניאל על טיטוס (לקמן ט') וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה כלומר מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנות".
לפי רש"י התמיד בוטל בשנת 62 למניינם, שש שנים לפני חורבן בית שני. אמנם אין בידיו ראיה מפורשת, אלא כך רש"י מבין את נבואת דניאל במקום אחר: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁמֵם וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל-שׁוֹמֵם" (דניאל, ט, כז).
לכאורה מדובר כאן על תקופת החורבן כאשר תגבר יד 'שִׁקּוּצִים' ובית המקדש יהיה 'שׁוֹמֵם'. ועל רקע זה 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד' אולי מרמז על 'הברית החדשה' שתגביר את כוחה ותיהפך לדת המונים 'שָׁבוּעַ אֶחָד' לפני החורבן. והיא שנת 61 למניינם, מועד כתיבת הספרים הראשונים שנתנו לדתם את הנוסחה המוגמרת.
לגבי מועד ביטול התמיד דניאל כותב 'וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה', שרש"י מבין כשש שנים קודם חורבן – אבל האבן עזרא (דניאל, ט, כד) מבין 'וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ' כפשוטו: "ושלש שנים וחצי בטל התמיד בבית שני לפני חרבן הבית וככה כתוב בספר יוסף בן גוריון". המועד הזה מקובל גם על סדר הדורות (ג"א תת"ד) שכתב: "ג' שנים ומחצה קודם חורבן הבית ואז בוטל התמיד". משמע כי לדעת רבים התמיד בוטל בחורף, סוף 64 – תחילת השנה 65 למניינם [שהרי בהמ"ק נחרב בקיץ שנת 68, וג' שנים ומחצה פחות מתאריך הזה חלות על סוף השנה 64 למניינם]. ויש לשים לב כי בדיוק במועד ההוא, בעקבות רדיפות נירון נרשמה התפרצות הדת החדשה, שהתחילה להתפשט בקרב העם הרחב בקצב התפשטות מגפה (עיין סוף סעיף הקודם). כלומר, ביטול התמיד הוביל להתפשטות הנצרות.
והדבר מובן גם על פי פנימיותו. כמו שביארנו לעיל בנוגע לעשו, הוא ואורו של יצחק שיורד אל כלי אברהם – שני הפוכים גמורים. כל עוד שנמשך האור, רשעותו של עשו מרוסנת, ועם גמר האור היא קיבלה את מלוא העוצמה. וכן נכון גם לגבי הנוצרי, שהוא הפך למעמד הר סיני ולמצוות שניתנו במתן התורה. ומזה מובן הסוד למה כתבה התורה 'עלַת תָּמִיד הָעֲשֻיָה בְּהַר סִינַי', כי מי שמכחיש את מעמד הר סיני הרי הוא כמכחיש את עולת התמיד, ולהפך. ומתברר כי עולת התמיד מנוגדת דווקא להתפשטות הנצרות ומונעת אותה, ומעת שבוטל התמיד הותר הרסן והנצרות אזרה כוח. [וכפי שהיא קמה, כך יש לצפות כי תכלה עם התחדשות הקרבנות].
ונראה מה כותב תלמוד ירושלמי על פרשת ביטול התמיד [ואגב זה גם על לידת הנצרות מפני ששניהם באים כאחד]:
(ירושלמי ברכות, פ"ד, ה"א) א"ר לוי אף בימי מלכות רשעה הזאת [בימי המצור על ירושלים] היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים, ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית.
וצריך להתבונן ברמזים שפיזרו כאן החכמים. בדרך כלל, החזיר שאינו מעלה גרה ופסול מבפנים, אבל כלפי חוץ מעמיד פנים שכשר כיוון שטלפיו שסועות – הוא סמל עשו ואדום. אבל לתואר הזה מתאימה גם הנצרות שמפתה בני אדם במילים יפות. אז קפיצת החזיר מחוץ לגבולות הארץ מורה כי ברגע ביטול התמיד, הדת החדשה לא נשארה כת יהודית משיחית בלבד, אלא יצאה להתפשט ברחבי תבל.
אבל מה פשר העלאת ב' החזירים, ונעיצת צפורני אחד מהם בחצי החומה עד שנזדעזעה?
נבדוק מה אומרים חז"ל, אימתי יש לנעוץ צפורנים. לדוגמא, בשעה שאשתו פירסה נידה תחתיו "היכי עביד [מה יעשה] אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות [נועץ צפרניו. כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר (רש"י)]" (שבועות, יח.). ועוד יש דוגמא אחרת הנוגעת לפרשת יוסף עם אשת פוטיפר. יוסף התחזק ולא חטא עם האישה, ובכל זאת "ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו" (סוטה, לו:).
ומכאן מובן רמז הירושלמי, החומה נזדעזעה בעת פליטת הזרע מבין ציפורני החזיר – באותה שעה נולדה הנצרות והתבטל התמיד.
אך אין לשכוח כי היה שם עוד חזיר שלא פעל כלום, ובינתיים נשאר בעילום שם. עתה נבאר את עניינו.
הנה, לקטע זה שהבאנו למעלה, תלמוד ירושלמי מקדים סיפור אחר:
(ירושלמי שם) למד ר' יודה דמר ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים, פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.
כלומר, היה סיפור דומה בימי מלכות יון. ואז העלו שני גדיים שאינם ראויים לעולת התמיד – אך הקב"ה האיר את עיניהם ומצאו שני כבשים. הפעם התמיד לא בטל אלא הקרבתו התאחרה עד ארבע שעות ביום. על אותה שעה העיד ר' יהודה בן בבא, וכן פסק הרמב"ם להלכה, כי תמיד של שחר קרב בארבע שעות ביום.
אבל עדיין לא ברור באיזו תקופה אירע הסיפור הזה ומה היו השלכותיו. נבדוק בתלמוד בבלי, לכאורה הוא מעיד על אירוע נוסף שעל פי פרטיו אינו מתואם עם השניים האחרים – אך למעשה הוא משלים את כל התמונה.
(מנחות, סד:) ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר.
ונודיע בלי דיחוי, כי לדעת התוספות (שם, ד"ה ועל), תפא"י (תענית, פ"ד, מ"ח) ולפי פירוש דעת זקנים על החומש (דברים, כח, סג) – המעשה בבבלי הוא אותו אירוע בירושלמי שבו נתאחר התמיד לארבע שעות.
אם כן, הנה עלינו על עקבות החזיר השני המסתורי. בימי מלכות הרשעה הוא נשאר בצל ולא פעל מפני שעשה את שלו בימי החשמונאים. אז נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל – והוא רמז שבאותה שעה נולדה אישיות שדומה לישו הנוצרי, אולם אינה ארסית כמותו כיוון שהתמיד לא התבטל לחלוטין אלא רק התאחר לארבע שעות.
ויש להבחין, כי זוהי הפעם השנייה שחז"ל מדגישים שחזיר נעץ צפורניו בחצי גובה החומה. כי רצון החכמים לברר את התוכן הפנימי של המינות שנתגבשה באותה השעה. המינות החדשה תיווצר בחצי חומה, להודיע כי שם הוא מקומה – בין שמים לארץ. בדיוק כך ביארנו לעיל את הקומה המיועדת לנצרות. בשל כך המינות של הנצרות כאילו נולדה פעמיים, והן כה דומות זו לזו שאפילו שני מייסדיהן נושאים את שם האחד.
ואכן, סדר הדורות (ג"א תשס"א) בשם פרק חלק בסנהדרין אומר כי שני ישו היו.
הראשון מהם מוזכר בגמרא סוטה, מז. שמזהירה שלא להיות "כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו". התלמיד כאן לא נקרא בשם, כי זוהי גרסת הגמרא לאחר שעברה צנזור, ואילו את הגירסה המקורית אפשר לקרוא בתוספות רא"ש (שבת, קד:): "ולא כר' יהושע בן פרחיה שדחאו ליש"ו בשתי ידיו". ובהמשך הגמרא מביאה את סיפורו המלא:
(סוטה, מז.) דחיק יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש"מ הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א"ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא אמר ליה חזור בך א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה דאמר מר כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.
נתרגם את הסיפור בראשי פרקים. כאשר הרג ינאי המלך את החכמים, ניצלו שניים. את שמעון בן שטח החביאה אחותו, שהייתה אשתו של המלך ינאי (רש"י קידושין, סו.), ואילו יהושע בן פרחיה נמלט לאלכסנדריא של מצרים. עברו שנים עד שחלפה הסכנה והודיעו לו שיכול לשוב. כנראה בדרך חזרה התארחו הוא ותלמידו בבית מלון, ובעל האכסניה ואשתו עשו הכל כדי לכבד את האורח החשוב כראוי. בעזבו שיבח אותם רבי יהושע בן פרחיה במילים 'כמה נאה אכסניה זו', אולם תלמידו הבין שמתכוון לאישה בעלת האכסניה, והעיר 'רבי עיניה טרוטות'. אמר לו, רשע, זה מה שמעסיק אותך – יופייה של אשת איש? הלך לו תלמידו ועשה פולחן של עבודה זרה ['זקף לבינתא פלחא']. קרא לו יהושע בן פרחיה 'חזור לך' – השיב לו ממך קבלתי: כי כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה. והגמרא מסיימת ואומרת כי הוא "כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל".
וכאן, כמו במובא לעיל, בגרסת התוספות רא"ש כתוב "ישו הנוצרי כישף והדיח והסית את ישראל" (תוספות רא"ש סוטה, מז.).
אולם תוספות רא"ש מעיר שם בעצמו: "אין זה ישו הנוצרי האמור בסנהדרין פ' נגמר הדין שתלאוהו בערב הפסח שאותו היה בימי הילני המלכה סמוך לחורבן הבית ויהושע בן פרחיה היה מדורות הראשונים".
אם כן, מתברר כי היו שני ישו, הראשון בימי יהושע בן פרחיה, והשני, הידוע לשמצה, נולד קרוב לתקופת חורבן הבית השני.
אך עדיין נותרה פתוחה השאלה האם ניתן לזהות את ישו ראשון עם אותה דמות מסתורית שנוצרה בעת איחור הקרבת התמיד לד' שעות, מעשה שאירע בימי מלחמה בין שני האחים מבית חשמונאים הורקנוס ואריסטובלוס. את התשובה נקבל אחר עיון בספר 'סדר הדורות', והנה תמצית מאירועי התקופה [בסוגריים מובא התאריך לפי לוח השנה האזרחית, ואם הוא שלילי, כמו (200-), פירושו, 200 שנה לפני הספירה]:
- ג"א תק"ס (200-): יהושע בן פרחיה נתמנה לנשיא, וי"א כי נתמנה ג"א תרכ"א (139-). והאריך ימים עד שנת תש"ד (56-). ובימיו נולד ישוע הנוצרי כי היה תלמידו, ונולד ד' למלכות ינאי השני הנקרא אלכסנדר בן הורקנוס בשנת ג"א תרע"א (89-).
- ג"א תרמ"ח (112-): תחילת ממשלת הרומים על ישראל ק"פ שנים בפני הבית (שבת, טו.).
- ג"א תר"ע (90-): עלה למלכות אלכסנדר בן המלך יוחנן הורקנוס, שנקרא גם ינאי בשם אביו. הוא הרג את חכמים ומאתו ברח ר' יהושע בן פרחיה. הוא מת בקדחת י"ח למלכותו (בשנת ג"א תרפ"ח (72-)). וביוסיפון שמלך כ"ז שנה (וכן בסע"ז יוחסין בסופו). ולאחריו מלכה ט' שנים אשתו אלכסנדרה (שלומציון או שלציון) המלכה [לפי רש"י קידושין, סו. אחות ר' שמעון בן שטח].
- ג"א תרע"א (89-): ישוע הנוצרי נולד ד' לינאי השני הוא אלכסנדר (אולי י"ל א' לינאי).
- ג"א תרצ"ז (63-): סוף ימי המלכה אלכסנדריאה אשתו של ינאי (והיא שלומציון מלכה), ואז מלך בנם אריסתובלוס בחזקה קודם מות אמו. ולאחר שמלך ג' חדשים, הורקנוס עלה על אחיו ירושלים ובנה מצור על העיר. והתגרה מריבה גדולה בין האחים עד שכל אחד מהם שלח שוחד רב לפומפיוס שר צבא הרומים ויביאו אותו לירושלים. הוא, אחרי שכבש את ירושלים המליך את הורקנוס, ואריסתובלוס הוליך אסור באזיקים לרומי וימים שמלך אריסתובלוס על ישראל ג' שנים ו' חדשים. ועל מלחמה זאת בין שני אחים הורקנוס ואריסתובלוס מספרת גמרא שהיו משלשלין קופות של דינרין ומעלין תמידין ופעם אחת העלו להם חזיר. לאחר זמן ברח אריסתובלוס עם בנו אנטיגנוס מרומי לא"י, אסף מחנה וימרוד ברומים ועשה בהם הרג רב לסוף נצחוהו הרומיים וצוה הישיש מושל רומי והזקנים לתלותו, אך המצווים חמלו עליו ויתלו איש אחר במקומו. ולאחר מכן כאשר יצא אריסתובלוס לקראת פומפיאוס בציווי הקיסר יוליוס התחכמו עליו אנשי ירושלים שלא יהיה למכשול לכלל ישראל והשקוהו סם המות. (כתב הע"ז יוחסין בסופו ועמד אריסתובלוס בן ינאי י"ג שנה ונהרג).
- ג"א ת"ש (60-): פומפיוס המליך את הורקנוס, והיה איש צדיק וירא אלוקים ומשנהו היה אנטיפטר מזרע מלך אדום איש חסיד ועושה חסד ותשועה למלך הורקנוס. והורדוס היה בן אנטיפטר.
- ג"א תש"ד (56-): יהושע בן פרחיה בא מאלכסנדריה לירושלים.
- ג"א תש"ז (53-): מעשה ישוע הנוצרי, והוא בן ל"ו שנה. (אכן מ"ש כתב יוחסין בשנת ג' לאריסתובלוס בן ינאי לא ידעתי לכוון).
- ג"א תשכ"ד (36-): הורדוס עלה למלוכה, והרג את הורקנוס ואת אשתו עם ילדיו ואת כל בית חשמונאים. ובשנת י"ח למלכותו (ג"א תשמ"ב, 18-) התחיל בנין בית ה', ותשלם המלאכה מקץ ח' שנים (שנת תש"נ, 10-). באותה שנה שנת כ"ו למלכותו הרג איש צדיק הורקנוס כהן גדול, ואז נכרתו כל החשמונאים.
- ג"א תש"ס (0): נולד רבי עקיבא.
- ג"א תשס"א (1): מת הורדוס ל"ו למלכותו. נולד ישוע הנוצרי בבית לחם יהודה (בסוף שנת 0 למניינם), והוא תחילת מנין הנוצרים. ובחלק אמר ששני ישוע היו.
- ג"א תתי"ו (56): נירון נתקסר ונקרא נירון אכזרי שהמית את אמו ואשתו ורבו ואחיו, ושרף את רומי והיה מביט בשרפה ושמח ותלה פטרו גואן על עץ והיה רודף הנוצרים.
- ג"א תתכ"ד (64): לא קבלו להקריב בבהמ"ק פר אשר שלח נירון הקיסר, ומזה פתחה המלחמה. ויתכן שדווקא על מעשה ההוא מספרת גמרא גיטין, נו., כי ירושלים חרבה בגלל שנאת חנם בפרשה של קמצא ובר קמצא. וכאשר ללא שום סיבה בפומבי הלבינו פניו של בר קמצא – כל הנוכחים שתקו, כולל רבנן, אף שהיה בידם למחות. אז כדי לנקום לרבנן בר קמצא שם מום בפרו של קיסר, רבנן דחוהו – קיסר נעלב, ובא במלחמה לנקום עלבונו, ועלבון של בר קמצא.
- ג"א תתכ"ה (סוף 64): באו טיטוס ואספסינוס ג' שנים ומחצה קודם חורבן הבית ואז בוטל התמיד. (מובא בג"א תת"ד).
- ג"א תתכ"ח (68): חורבן ירושלים ובית שני ע"י טיטוס הרשע.
מכאן רואים שוב כי היו שני ישו, ולעניינו כעת נדרש תאריך אחד:
בשנת ג"א תרצ"ז (63-) אריסטובלוס עלה למלוכה, וכעבור ג' שנים וחצי, בשנת ג"א ת"ש (60-) הודח ע"י הורקנוס אחיו שערך כנגדו מלחמה. ובמהלכה, בזמן המצור על ירושלים, נתאחר התמיד. והמדהים ביותר הוא, שעל פי ספר היוחסין שמובא בסדר הדורות ג"א תש"ז – מעשה ישוע הנוצרי היה בשנת ג' לאריסטובלוס בן ינאי. כלומר, בדיוק באותה השנה שיצא לתרבות רעה ישוע הנוצרי – נתאחר התמיד. ויתכן כי דווקא באותה שעה שישב רבי יהושע בן פרחיה בבית המלון, ונהנה מהאכסניה באיזשהו מקום מרוחק ושלוו – נעץ החזיר ציפורניו בחומת ירושלים. ואז יצאה המינות מציפורני החזיר וחדרה אל לב תלמידו.
ועתה ניתן להבין את נבואת דניאל שחזה תקלה בהקרבת התמיד, ושאל 'עַד-מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד' – מתי התמיד יחזור למתכונתו? והתשובה שקיבל, בעוד 'אַלְפַּיִם וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קדֶשׁ'.
כידוע מועד הגאולה תלוי בבני אדם, כפי שנאמר "זכו אחישנה לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), ופירוש הדבר, כי בזכויותיהם הם יכולים לקרב את הגאולה. אבל אפילו ללא זכויות המקבלים ותיקונם בקו שמאל, מובטח שבסוף האלף השישי הקב"ה יביא את הקץ דרך קו ימין – והוא נקרא הקץ בעתו.
ומתוך שנאמר לדניאל "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמד לְגרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל, יב, יג) מוכח כי זוהי מידתו, וכל נבואתו מכוונת כנגד הקץ הזה שיבוא דרך הימין בסוף האלף השישי.
ולכן, כפי שיתבאר בהמשך, דווקא לפי המידה הזו חזה דניאל את יש"ו הראשון ואת התקלה שתארע לתמיד בשנת ג"א ת"ש (=3700). וניבא כי ממועד זה ועד קץ הימין בשנת 6000 תהיינה 'אַלְפַּיִם וּשְׁלשׁ מֵאוֹת' (2300) שנה בדיוק.
ופלא פלאים, דניאל ראה את יש"ו ראשון, חכמים אמרו עליו כי "כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל" – אבל אף אחד לא גילה איפה וכיצד. אולם בסעיף הבא אנחנו נעלה על עקבותיו בכל זאת.
