12. עֵשָו הוּא אֱדוֹם
א/ עניין הבכורה.
עשו מכר את הבכורה ליעקב – ויש לברר קודם כל מה היה לו בכלל למכור, ובמילים אחרות – מה זאת בכורה.
(דברים, כא, יז) כִּי אֶת הַבְּכר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכרָה.
רש"י מבאר לנו את הכלל (בכורות, מו.) "דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו וגו' אבל לעניין כהן [פדיון בחמשה שקלים] וגו' בפטר רחם תליא מילתא [תלוי הדבר]".
ובכן, בכור לנחלה, שנוטל לו שני חלקים, הוא 'רֵאשִׁית אנוֹ' של האב, ולב אביו דווה עליו כיוון שדווקא על הבכור מוטל להמשיך את שרשרת דורות, ולרשת מהאב את ייעודו. כל התכלית שאביו לא הספיק להגשים בחייו נופלת בחלקו של הבכור, ועל חשבון האור של התכלית העומדת לפני המשפחה וטרם התממשה, הבכור נוטל את החלק השני בנחלה. לגבי האור הזה כותב הזוהר:
(זוהר חלק א דף ריח/ב) "דתנינן בשעתא דבר נש שכיב, ודינא שריא עליה לנפקא מהאי עלמא, אתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי, וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה, חמי מה דלא זכה ביומוי, משום דאתוסף ביה ההוא רוחא, וכד אתוסף ביה וחמא כדין נפיק מהאי עלמא, הה"ד (שם כט) תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כדין כתיב (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן [בשעה שבן אדם מת הדין שרוי עליו להוציאו מן העולם הזה, ונתווסף בו רוח עילאי משלא היה בימיו. וכיון ששרה עליו ונדבק בו האדם רואה מה שלא זכה בימיו, ובאיסוף רוח זה יוצא מעולם על פי הנאמר (תהלים, קד, כט) 'תּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן'. בחיים לא זכה לראותו ובמיתה זכה]".
אם כן, לשכיב מרע ההולך למות, ולא זכה למלא את ייעודו בחייו, מתגלה תוספת האור – וזוהי הסיבה להילולא ביום המוות. שהרי הילולא והלל הם מלשון אור, כפי שאמר איוב (כט, ג) "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ".
וככל שתוספת האור מאירה לאדם, עיניו נפקחות לעיין בדברים בחכמה יתירה, והוא רואה עניינים לפי ערכם האמיתי. על כן לא מערערים על צוואתו – 'מצוה לקיים דברי המת' ( שו"ע חו"מ, סי' רנב, ס' ב). והדין הוא (שו"ע חו"מ, סי' רנ, ס' א) "מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי". אמנם, אם נתברר כי עיניו לא ראו את הדברים מתוך תוספת האור של יום המוות, והוא הבריא, דבריו בטלים: "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, אע"פ שקנו מידו אם עמד ונתרפא לגמרי המתנה בטלה ממילא" (שו"ע חו"מ, סי' רנ, ס' ב).
וכיון שתוספת האור אשר מגיעה לשכיב מרע משתייכת לייעודו, שאותו טרם הספיק ליישם – אזי מרגע ביאתה היא כבר שייכת לבכור, ומזכה אותו בחלק השני בנחלה. אמנם לשם כך נדרש, שהבן הבכור יימצא בעולם בזמן פטירת אביו, והשולחן ערוך פוסק "בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, ואם יצאה פדחתו בחיי אביו, אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים" (שו"ע חו"מ, סי' רעז, ס' ג). ועוד דין ברור ומובן, שהבכור נוטל בחלק בכורה רק מן הנכסים שכבר קיימים בשעת ביאת האור, ולכן "אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו" (שו"ע חו"מ, סי' רעח, ס' ג).
עתה נעבור לעשו שמכר את הבכורה.
ב/ מאס במילה ובחר בערלה.
על עשו קובלים רבותינו, כי "מלו אותו אבותיו, ומאס במילה ובחר בערלה" (אגדת בראשית, נט).
והנה בפירוש הכתוב 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָו בְּנוֹ הַגָּדל' (בראשית, כז,א) הגמרא אומרת: "ר"א אמר עיניו כהות שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות משום דאסתכל בעשו הרשע והא גרמא ליה [משום שהסתכל בעשו הרשע, הוא שגרם לו כהות עיניו]" (מגילה, כח.).
אולם המדרש נותן סיבה אחרת, על סמך סיפורו האישי של יצחק: 'שפשטתי צווארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה' מדרש מסיק כי עיניו כהו מראות פני השכינה (דברים רבה, יא).
אך אין סתירה בין שני הפירושים, ונפתח את הביאור ממעשה העקידה.
(בראשית רבה, סה, י) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, מכח אותה ראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת הה"ד (ישעיה לג) הן אראלם צעקו חוצה וגו' ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו.
אימתי בוכים אראלים, ומה היא סיבה לבכי מתברר מדברי הזוהר (זוהר בראשית דף קפב/א) "תא חזי דהא אתמר דכד אתחרב בי מקדשא ושכינתא אתגלי בגו ארען נוכראין בינייהו מה כתיב (שם ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה וגו' [בשעת חורבן בית המקדש וגלות השכינה לארצות נוכריות 'הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה']".
וכפי שבחורבן בית המקדש הבכי נגרם ע"י סילוק השכינה – כך גם בזמן העקידה הם בכו על האור שעוזב את יצחק, ובהיותו מחוסר אור זה, כהו עיני יצחק מראות.
כמוזכר כבר פעמים רבות, בעקידה פרש מיצחק אור של 'צחוק שרה', שמחמתו תשוקתו היחידה הייתה להתרומם בשיא הקדושה ולהידבק להקב"ה. ולאחר שאיבד את האור בעקידה, התגעגע אליו יצחק כל חייו, כמו סומא שראה פעם אור עולם, ולעולם לא שוכח כמה נפלא היה זה לראות.
אולם עוד נותר ליצחק בנו עשו אשר קיומו מעצם האור ההוא שפרש – שכן מוכח מהיקש בין שני הביאורים: מה גרם לכהות עיני יצחק. פירוש אחד אומר משום שראה את עשו, ולפי הפירוש השני – משום אור שפרש בעקידה באה לו הצרה הזאת. ושני הפירושים מדברים על אחד, על האור שפרש בעקידה והתלבש בעשו, ומרוב געגועיו אל האור – 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָו כִּי צַיִד בְּפִיו' (בראשית, כה, כח). והפירוש הוא, שעשו הטעה את יצחק לחשוב, כי הנה בנו עשו הוא צדיק כל כך גדול, שעלה בידו להתאים את האור הקדוש ההוא לחיי העולם הזה, ולחיות עם האור לאורך ימים. מה שיצחק עצמו לא זכה לו.
ויש לשים לב, כי זהו בדיוק ייעודו של יצחק: קו שמאל דורש ממנו להידבק בהקב"ה, אבל ייעודו לעשות זאת כאן מתוך חיי העוה"ז. דבר שאינו בר ביצוע מבלי מימוש התכלית הכללית של הבריאה – להשרות שכינתו של ה' על התחתונים. לכן בעיני יצחק, עשו שזכה ליישם כל זאת, היה צדיק מושלם שלמענו נברא העולם.
אולם למעשה, עשו, אע"פ שהוא בכור, היה רשע והפך גמור מהייעוד של אבותיו – והוא שכתוב "מלו אותו אבותיו, ומאס במילה ובחר בערלה". שהרי לא מספיק סתם לתפוס באור, חשוב להחזיקו בצד הפנים ולא מצד אחוריים. לדוגמא נביא את פרשת אמנון ותמר, שניהם מזרע המלך דוד, אף שנולדו לו מאימהות שונות (שמואל ב, יג).
אמנון היה חולה ממש מאהבתו את תמר אחותו היפה, ומחמת גודל חשקו עינה אותה לשכב עמו, למרות הפצרותיה בו ותחנוניה: 'דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי לא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ'. למעשה, לאמנון מותר היה להינשא לתמר כדת וכדין, שהרי היא נולדה מאישה נוכריה, יפת תואר, שלקח דוד במלחמה. מותר היה לאמנון להתחתן אתה, וליהנות מיופייה, מתוך אהבה אחווה שלום ורעות. במקום זה הוא בחר ליהנות מיופייה באיסור, ולקבל את אורה כאור הערלה. כתוצאה מכך, אהבתו התחלפה בשנאה – הוא הרס את חייה, ובעצמו אבד מעולם כשאחיה אבשלום כעבור זמן מה נקם בו והמיתו.
וכן עשו אשר ראה את עיקר חייו בהפקת כל מיני תענוגים – החזיק באור מצד הערלה. שהנה גם לאור 'צחוק שרה' שעליו הושתת עשו יש פנים ואחור. בפן הברכה – במשך 38 שנה הוא נמשך אל אברהם, ואילו מצד הערלה יש לו פנים של עשו. ולכן כל המקורות בעצם אומרים דבר אחד – בעקידה כהו עיני יצחק גם משום רשעותו של עשו. שהרי, כאמור, אור 'צחוק שרה' ביציאתו ממחיצתו בקדושה מקבל פני עשו הרשע, והוא משתמש באורו ומגלה אותו לשם הנאה מכל מיני תענוגי האיסור מצד הערלה. באופן זה עשו הרשע אכן יצא מזרעו הקדוש של יצחק, היינו מהאור שפרש מיצחק בעקידה, ובעולם הזה לא נשאר כי אם בדמותו של עשו הרשע.
וזהו הכלל, כל עוד שמידותיהם ושכלם של אנשים המחזיקים באור לא מפותחים ומתוקנים כהוגן, בלתי אפשרי להחזיק באור הגדול והנורא ולא להתקלקל. לכן בשמירה על קדושת האור – חייבים להיבדל ממנו ולהעלותו כקרבן במזבח. כי בהישארו בין אנשים בהכרח יימצא אדם שישתמש בו לרעה, ויבנה על בסיס האור איזו עבודה זרה ר"ל, או משהו דומה.
וכעת, נעקוב באופן מדויק אחרי האור ההוא שעלה בעקידה, מעת גילויו הראשון.
לראשונה הוא התגלה בצחוק שרה, מרגע זה החל עידן הסתלקותו אשר נמשך 38 שנה ובסיומו שרה מתה. גם יצחק שנולד מאותו האור היה מסתלק בעקידה אם לא היה אברהם מצילו. כתוצאה מכך פרש האור מיצחק כדי לעלות באייל ממזבח, וגורלו היה להיעלם מן העולם, אלמלא התחיל אברהם להחזירו בהספד. ואז שב האור אל אברהם במשך 38 שנה, עד יום מותו.
ובהכרח כל זמן שהאור נמשך אל אברהם בבחינת פריעה לא היה באפשרות עשו להתקלקל ולצאת לתרבות הרעה. שהרי כל דרי עולם היו אז תחת השפעתו החזקה של אברהם אבינו, והיא מנעה מהם לצאת מהמסגרת. כיצד אפשר להתנהג שלא כשורה ממול עיני האיש, שעליו כולם יודעים כי 'נְשִיא אלוקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ' (בראשית, כג, ו). מכוח השפעתו אפילו הגר בת פרעה העדיפה להיות השפחה בביתו. ואליעזר בן נמרוד מלך בבל מרצונו הטוב השפיל את עצמו לשמש לו כעבד (תרגום יונתן בן עוזיאל בראשית, יד, יד), ועוד היה מתגאה בכך 'וַיּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנכִי' (בראשית, כד, לד). וכך היו בני דורו מתאבלים עליו בשעת פטירתו: "ואמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברינטא" (בבא בתרא, צא.).
בדרך הזאת אברהם אבינו פעל כל ימיו על מנת להפיץ את דעת ה' ברבים, שזה ייעודו בחיים. אבל תורתו לא השתרשה בדעת הבריות, ולאחר מותו חזר העולם מהר לסורו במתכונתו המקורית. שכן דורשים חז"ל: "ויהי אחרי מות אברהם, א"ר סימון בכ"מ שנאמר ויהי אחרי חזר העולם לאחוריו ויהי אחרי מות אברהם מיד וכל הבארות וגו' ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם" (בראשית רבה, סב, ד). כלומר, אחרי מות אברהם מיד סתמו את כל הבארות שחפר, היינו, מיהרו להשכיח ולהסיר מלבם את תורתו. [ויצחק נאלץ ראשית כל לחזור ולשנות לבריות את כל תורת אביו מההתחלה, ולשם כך "וַיַּחְפּר אֶת בְּאֵרת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בראשית, כו, יח). ורק לאחר מכן לחפור בארות חדשות].
לפיכך ככל שפסקה השפעת אברהם, ואין עוד גורם שימשיך את האור מצד הפנים – באותו רגע מרד עשיו, ותפס את האור מצד הערלה. על מהפך זה בתפיסת האור אמרו חז"ל 'מלו אותו אבותיו, ומאס במילה ובחר בערלה'. וכך מסופר בגמרא:
(בבא בתרא, טז:) שלא מרד עשו בימיו [של אברהם] מנלן דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. וכפר בתחיית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות ושט את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה.
כמובן כאן הגמרא דורשת בפרשה של מכירת הבכורה:
(בראשית, כה) וַיָּזֶד יַעֲקב נָזִיד וַיָּבא עֵשָו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיּאמֶר עֵשָו אֶל יַעֲקב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדם הָאָדם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיּאמֶר עֵשָו הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכרָה. וְיַעֲקב נָתַן לְעֵשָו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָו אֶת הַבְּכרָה.
ולא במקרה נפגשות הפרשיות של מות אברהם ומכירת הבכורה עבור נזיד עדשים.
ראשית נזכור כי בכור יורש מאביו את ייעודו בחיים, וייעודו של יצחק הוא ליישם בחיי העוה"ז את אור 'צחוק שרה' שפרש מאתו בעקידה. מאור זה, הנלקח מצד אחוריים והערלה הושתת עשו, ויחד עם זה בחלקו כבכור נופל הייעוד להחזיק באור זה מצד הפנים ולהפנותו לעולם. ברור כי ייעודו כבכור סותר את טבעו של עשו, ובמוקדם או מאוחר הוא יאלץ להיפטר מהבכורה. אלא, כל זמן שאברהם משך את האור מצד הפנים, עשו לא היה חופשי לפעול על פי טבעו, ולמעשה כל הזמן הזה אברהם החזיק את עשו בחיים. שהרי, כאשר הותר הרסן בפטירת אברהם, ועשו פתח ברדיפה אחר תענוגי האיסור כמסופר בגמרא – אורו התחיל להסתלק במהירות, עייפות נוראה כבלה את איבריו ובלבו חדר פחד מוות. עשו הרגיש מייד כי אורו גורם לו זאת, והוא נע בנתיב חד סטרי, לכן אמר 'הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכרָה'.
מרגע ההוא עשו עצמו כבר התיירא מאורו, והיה שמח להיפטר ממנו הן מצד הפנים, הן מצד אחוריים. והוא שנאמר בזוהר (בראשית, קלט/א): "דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפי' בלא כסף [שעשו היה שונא לבכורה מלכתחילה, והיה מבקש מיעקב שייקחה ממנו אפילו בלי כסף]".
ולכן, בשעה שאחזה בו עייפות מוות, והרגיש 'כִּי עָיֵף אָנכִי, והִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת' – ממילא התעוררה אצלו השאלה כיצד אפשר לשרוד ולהישאר בחיים.
למעשה השאלה הזאת מתעוררת אצל כל המחזיקים את האור מצד אחוריים, בין בערלה בין בפריעה. ובראש ובראשונה היא עומדת לפני הגויים אשר בדרך כלל לא מכירים כל מטרה אחרת לחיים, מלבד הפקת כל מיני תענוגים. ומשום כך המציאו אומות העולם כמה פתרונות שנותנים מענה לבעיה.
כת הנוצרים, למשל, העמידה בראש מעייניה שני דברים – את האהבה לאלוקות, ואת אהבת הזולת ועשיית חסד איש לרעהו. ומשום שהם ראו כקו מנחה את העיקרון לא להשתמש באור כדי להפיק תועלת לעצמם, אלא לאהוב אחרים, לכן למרות דבקותם באור הם יכולים להתקיים. אהבה כפולה זו מספקת להם תחושת רוחניות מדומה, שמרוממת אותם מעל פני האדמה ותולה אותם בין שמים לארץ. באופן זה יצרה הנצרות בין שמים לארץ קומה אמצעית, ובמרכזה עומד האיש שחציו אדם וחציו אלוקים. ושם, מלאים ברגשות ובמחשבות נשגבות, הם מסוגלים לרחף ללא שום צורך לרדת לכלים, ולבטא את האהבה הרוחנית במעשים.
לפיכך, כוהני הדת שלהם, למשל, אסורים באישה שהיא כלי, ומתגוררים במנזרים במטרה להתנתק ממציאות החיים. ובהתאם לג' קומות, הם מקדשים את השלישייה – אלוהות בשמים, אישה למטה בארץ, ובאמצע בנם, המתווך ביניהם. אולם, כל השיטה הזאת אמורה להסתיר את העובדה שאין ביכולתם להמשיך את האור אל הכלים בפנים, בדרך שהכלים יתברכו מן האור. במציאות החיים שלהם אין האור מתיישב בכלי. ולכן נשגב מבינתם להבין, למשל, כי איש ואישה יכולים להתחבר בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל – לדעתם כל זיווג אינו אלא חטא.
ולפי שאורם לא משתלב עם הכלים, איש האלוהות שלהם, שנולד כמתווך בין שמים לארץ, בהכרח חייב היה, בסופו של דבר, לוותר על המצוות. וכן כל מי שמחזיק ביהדות מצד הרגשות והתחושות כאילו מכחיש את מעמד הר סיני, ונסוג צעד אחורה. שהרי כך היה לפני מתן תורה, האור נצנץ מרחוק במרום ולא נתן לנבראים יותר מתחושה בלב שיש אלוקים. ואילו במעמד הר סיני האור התלבש בכלים מעשיים, והרגשות מעורפלות כמו מה טוב ומה רע קבלו הגדרות מדויקות של מצוות התורה.
לפיכך דרכו של מי שמנפח רגשות בלי מידה, ושם דגש על תחושות הלב, אינה דרך התורה, ויכולה להוליך רחוק. כפי שמספרת הגמרא (סנהדרין, מג.) "ישו הנוצרי יוצא להיסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח" [הקטע הזה הושמט ע"י הצנזורה ואינו נמצא היום. והגמרא מפרטת בהמשך, כיצד במעשי כישוף הוא עשה נסים ונפלאות, וע"י זה משך לבבות המונים מישראל להאמין בכוחותיו אל טבעיים, והסית אותם לחיק המינות. כגון "מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל" (ע"ז, כז:), ורמב"ן מסביר שם הסיבה, כי "לוחש היה אותו המין עליו בשם הנוצרי רבו, ואיתסר [ואסר] משום שאין מתרפאין מעבודה זרה". וספר עתיק יומין בשם 'תולדות ישו', המופנה נגד נצרות, מוסיף כי בד בבד עם הכישוף הוא השתמש גם בשם המפורש שגנב מבית המקדש. על מקור כשפיו "אמר להן רבי אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו" (שבת, קד:), וכמוכח מקטע שהושמט ע"י הצנזורה – בן סטדא הוא הנוצרי (עיין בריטב"א חדש בשבת שם הערה 35, ובתוספות חגיגה, ד: ד"ה הוה)].
לסיכום, המינות של אותו האיש החלה בהחלפת עבודת ה' הנעשית באמצעות מצוות מפורטות – לעבודה רגשית, והמבוססת על אהבה ושאיפה להתקרבות אל אלוקות. ממילא הדרך הזאת מוכרחה להביא להכחשת הצורך בקיום דייקני של המצוות, ולעקירת התורה כולה. ואכן כת הנוצרים בסופו של דבר הגיעה למסקנה הזאת, וכפי שמודיע 'תולדות ישו', כעבור 30 שנה ממות מייסדה ויתרה הנצרות על המצוות באופן רשמי, והתנתקה מהיהדות.
מתוך כך מסתבר כי אותו איש בעצמו הוא דמות כוללת שמהווה את ההפך ממעמד הר סיני, בהיות אורו בורח מן המצוות במקום להתלבש בהן. מיתתו בתלייה, שניתקה אותו מן הקרקע, הוציאה את סילוק אורו אל הפועל, ובפן הזה הוא מקביל לעשו אשר בשעתו הרגיש 'הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכרָה'.
כעת נוכל לחזור לעשו, וראשית כל נזכור כי הרעיון למכור את הבכורה אשר סותרת את עצם קיומו, והיא כסם המוות בשבילו, נולד ביום פטירתו של אברהם אבינו. ואז על סף התמוטטות הוא בא אל יעקב ואמר: 'הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדם הָאָדם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנכִי'. עייפות המוות כבלה אבריו, והדבר היחיד שיכול להציל את חייו היה אכילת עדשים. נסביר את העניין.
ראשית נזכיר כי אף על פי שמרוב חכמתו אברהם השיג את כל התורה כולה וקיים "אפילו עירובי תבשילין" (יומא, כח:) – לא זכה להשריש תורתו בדעת הבריות, ולאחר פטירתו היא נשכחה. משום כך לא השיג אברהם ייעודו 'להפיץ התורה ברבים' במשך החיים – ואור ייעודו התפשט ביום פטירתו בסוד 'תּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן' כדי להימסר כתכלית לדורות הבאים. ובו ביום יעקב המציא כיצד אפשר להצליח ביישום התכלית הזאת, ולשם כך הכין 'נְזִיד עֲדָשִׁים', המהווה כלי חדש לתורת אברהם. והחידוש כאן הוא להגיש את התורה לבריות לא כגוש אחד הקשה להבנה, עם גילוי קשרים בין הדינים השונים בכל תחומי התורה, אלא בצורת מצוות פרטיות, הקטנות כמו עדש. כך, בצורת נזיד עדשים התורה מתיישבת בדעת, והיא סעודת ההבראה שהכין יעקב כדי לנחם את יצחק. [ומן הסתם הרעיון הוא הנחלה מן האם, שעל פי הזוהר התכונה העיקרית של רבקה היא המצווה – "מצוה דאיהו דיוקנא דרבקה" (זוהר דברים רעיא מהימנא דף רעח/ב)].
אם כן, כל עדש הוא כלי למצווה או לחוק מסוים, ועשו קפץ עליהם כמוצא שלל רב מפני שראה בהם ארוכה שתציל את חייו ממוות. [ואין להתפלא כיצד עדש, גרעין קטן מן הצמח נעשה פתאום הכלי שמחזיק את חוק התורה. זהו התוכן הפנימי של כל הברכות הנאמרות על המאכלים, להמשיך אליהם אור אלוקי. ובהפיכת המאכל לכלי מחזיק ברכה, האדם בולע לא סתם חומר גשמי אלא כלי רוחני מלא אור].
וכך, 'וְיַעֲקב נָתַן לְעֵשָו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיּאכַל', ובאמצעות זאת זכה עשו לחלק קטן במורשת אברהם אשר לימד אותו להעריך את הכלים. האור שנטמן בעדשים הספיק לעשו כדי לפתח מערכת שלמה של חוקים, ועל ידם לשמור על אור הערלה שלא ייצא מגבולות המותר, וייפרע.
החוקים האלו נעשו אבן יסוד למלכות רומי אשר על פי המדרש (בתי מדרשות בסוף וישלח, ותרגומים על בראשית, לו, טז) נוסדה ע"י צאצאי עשו. רומי התפרסמה במערכת המשפט המשוכללת שלה, אשר באמצעותה הצליחה להשליט את החוק והסדר ברוב ארצות העולם הקדום. עד עצם היום הזה משפט רומי משמש לבסיס במערכות המשפט של מרבית מדינות המערב. חוקי הרומי מצד האחד העניקו לאזרחים שויון זכויות וחופשיות לפעול כרצון איש ואיש – ומצד שני נתנו מסגרת שבתוכה החברה יכולה להתקיים. ומי שפורע את החוק, החברה מוקיעה אותו מקרבה וכולאת מאחורי סורג ובריח.
ואכן העדשים שקשרו את עשו לעולם הכלים כל כך השפיעו עליו, שעל שמם הוא קיבל שם חדש, כפי שכתוב 'הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדם הָאָדם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם'. שם זה נדבק גם לרומי אשר הושתתה מתחילה ועד סופה על בסיס הכלים, והציבה מעל לכל את עניין התועלת הפרקטית. השגשוג הכלכלי נחשב למטרה לאומית, שלמענה שלחה רומי את צבאותיה לכבוש עוד ועוד מדינות, ולהפכן למס עובד. כך במשך הדורות היא התפשטה בכל רחבי התבל, התעשרה, עד שנעשתה מעצמת-על. אבל לאחר שמערכת הכלים מקבלת שלמות בעולם הגשמי – אנשים מאבדים את החשק לחיות. הכול כבר הושג – הארצות נכבשו, יש שפע חומר ועושר לרוב. כבר לא נותר דבר לחלום עליו. אז הכלים מרגישים שחסר להם אור אשר ייתן מטרה שלמענה כדאי לחיות – ומתחילים לרדוף אחרי האור בכל האמצעים העומדים לרשותם. מתחילים מן הקל, ומגלים את האור באמצעות תאוות בהמיות – ע"י משתאות, פריצות, סמים וכדומה.
אולם, כל אור שמתגלה לשם תאווה מעניק סיפוק רק לזמן קצר, ומייד הולך ומסתלק. וכך במשך הזמן אוזל ומתרוקן כל האור שטמון בתענוגים מסוג פלוני, ולאחר שהתענוגים מסוג כלשהו מפסיקים להביא לסיפוק – כדי לגלות אור חדש מוכרחים ליפול קומה אחת למטה, ולפנות לתענוגים מתועבים ומטונפים יותר. וכך מידרדרים האוחזים באור התאוות, עד שמכלים את עצמם לחלוטין.
זוהי דרך בלעם הרשע אשר שאב את הנבואה והכוח מהאור, שהתגלה לנגד עיניו בעת נפילתו כנצנוץ קצר, ומיד חלף, בסוד "שׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְידֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּ"י יֶחֱזֶה נפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר, כד, טז). וכך הלך והידרדר בלעם עד שבא לשכב עם אתונו. לדאבוננו זוהי גם דרכם של חלק מאנשי האומנות והרוח, המכונים אנשי הבוהמה, שכדי ליצור יצירות חדשות נאלצים לטנף את עצמם ולרדת מדחי אל דחי.
מסלול זה עברה גם רומי, עד שהקיסר נירון, שכבר לא ידע מאין עוד ניתן להפיק את האור, הצית את כל העיר רומא הבירה כדי ליהנות ממראה השרפה. והוא ממש כסופו של עשו: 'הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכרָה'. אולם לעצמו מצא נירון מוצא מהמבוי הסתום – הוא התגייר וממנו יצא רבי מאיר (גיטין, נו.). וסדר הדורות ג"א תתכ"ט מביא שתי דעות מספר חיי מלכים, שקצתם אמרו שמת נירון קיסר וקצתם אמרו שברח ולא נודע מקומו, עד שאמר אגוסטון הכומר הגדול שנירון קיסר הפך דתם. וחשוב לדעת כי כל האירועים הללו התחוללו ממש סמוך לחורבן בית שני. שהרי נירון הבעיר את רומא בקיץ 64 שנה למניינם. אחרי הקיסר נירון המליך הסנאט ברומא את אספסיינוס, שבאותה שעה שהה במצור על ירושלים (מדרש משלי, טו). לאחר הבשורה על הכתרתו לקיסרות עזב אספסיינוס את המערכה וחזר לרומא, ובנו טיטוס השלים את כיבוש העיר בקיץ 68 שנה למניינם.
ברם, לעומת נירון קיסר שהתגייר – שאר הרומאים מצאו להם אופק רוחני בנצרות, שבדיוק באותו פרק זמן ניתקה את קשריה עם היהדות, הפכה להיות דת כלל עולמית, והתחילה להתפשט כאש בשדה קוצים.
לפי עדות 'תולדות ישו' ניתוק הקשרים עם היהדות אירע בשנת 64 למניינם, כעבור 30 שנה לאחר מותו של אותו איש. כמו כן, לפי הדעה המקובלת היום, באותן שנות הששים הועלו על הכתב הספרים הראשונים הקדושים לנצרות. אחד מגדולי ההסטוריונים של רומא עתיקה, (55-120 למניינם) Tacitus בחיבורו X(XV, 44) Annales מספר, כי כדי להימלט מזעם העם על הצתת רומא בשנת 64, הטיל נרון את כל האשמה על הנוצרים, שבדיוק באותה תקופה התחילו פתאום לגדול ולהתרבות במספר. לפי פקודת נירון בתחילה מסרו למיתה רק את אלו שנודעו כנוצרים מאמינים, אך מיד אחריהם היו נרצחים בעינויים איומים גם המון רב של סתם אוהדים. נירון עצמו מסר לביצוע גזר הדין את גינת ביתו, על מנת ליהנות ממראות הזוועה. אבל בקרב העם אכזריותו לשמה עוררה רק חמלה כלפי הכת הנרדפת, ומספר המאמינים התחיל לגדול במהירות, כהתפשטות מגפה.
תוך זמן קצר התפשטה הנצרות על כל ארצות אדום, ונעשתה דת הלאום. אולם לבני ישראל אדום והנצרות בצוותא גרמו סבל נורא קרוב לאלפיים שנה, והדבר לא פשוט. צריך להתבונן למה באה על עמנו הצרה הגדולה הזאת. ונוכל למצוא את התשובה ע"י ניתוח קפדני של התרחשויות שזעזעו את עולם היהדות באותה תקופה.
