11. ג' דרשות קטנות
א. כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי
לשון מוזרה אמר המלאך לבלעם: 'כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי' (במדבר, כב, לב) וצריך לפענחה.
בפתיחת פרשת לך לך הקב"ה מבשר לאברהם "וְאֶעֶשְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית, יב, ב). מכאן חז"ל לומדים בחכמתם את המבנה של ברכה ראשונה בתפילת שמונה עשרה: "אמר ריש בן לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלוקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלוקי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלוקי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואומרים מגן אברהם" (במדבר רבה, יא). שכידוע נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב וגו'. ברוך אתה ה' מגן אברהם". ואת החתימה "ה' מגן אברהם" קבעו חז"ל על פי הנאמר "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנכִי מָגֵן לָךְ שְכָרְךָ הַרְבֵּה מְאד" (בראשית, טו, א). וההבטחה הזאת טבעית ביותר, כי לאחר שאברהם התנער מן האור ובחר בכלים – כל הברכות נמשכו אליו בפנים שוחקות 'שְכָרְךָ הַרְבֵּה מְאד', ואין אחת אשר תציק לו מאחוריים 'אָנכִי מָגֵן לָךְ'.
אלא, שכפי שאברהם הזדהה עם הכלים - כך בלעם מזדהה עם האור [ובגלל הניגוד הקוטבי שקיים ביניהם המשנה באבות (פ"ה, מי"ט) מקישה: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וגו'"]. לכן, על מנת לבצע זממו, בלעם חייב להתחרות עם כל האבות הקדושים שהלכו בדרך אברהם, והוא בונה לו שבעה מזבחות כנגדם, ואומר: "אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כלן אברהם בנה ארבעה, ויצחק בנה אחד, ויעקב בנה שתים" (רש"י, במדבר, כג, ד).
ואותו האור שהתגלה אל אברהם בדמות ג' מלאכים אשר באו לברכו – כלפי בלעם הוא מגלה עוינות. שלוש פעמים המלאכים מקשים עליו ללכת, ובפעם השלישית אף עיני בלעם ראו, כי הנה "מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ. וַיּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וגו' הִנֵּה אָנכִי יָצָאתִי לְשָטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במדבר, כב, לא –לב). ורמב"ן מפרש: 'לְנֶגְדִּי', שירט הדרך לעשות כנגד רצוני.
ובכן, לאברהם הרצוי והאהוב לה', המלאך מראה את הפנים והולך לקראתו, ואילו אל בלעם המלאך מתראה מאחור, כי הולך ומתרחק מאתו בכיוון הנגדי.
ויש לדעת כי אפשר להפוך את סדר האלף-בית ובמקום סדר ההתפשטות הרגיל, א' ב' ג' ד' וגו', למנות לפי סדר של הסתלקות: ת' ש' ר' ק' וגו'. ולכן, אם, לדוגמא, באור שהולך אל הכלי בפָנים המילה נקראת 'אבגד' – אזי באור שמסתלק מהכלי ומראה אליו אחוריים אותיות המילה תיקראנה 'תשרק', בחילוף א-ת, ב-ש, ג-ר וכן הלאה.
ובחזרה לנושא שלנו, הנה המלאך שכלפי אברהם תפקידו לשמש לו 'מגן', ומתראה אליו בפנים – כלפי בלעם מתהפך 'לְשָטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי', ומראה אליו אחוריים. משום כך 'מָגֵן' אברהם מתהפכת ל-'ירט' אצל בלעם, שהרי בחילוף אותיות מ' מתחלפת ל-י', ג' ל-ר', נ' ל-ט'.
ב. מתכבד בקלון חברו
על פי תורתו של הרב החברותא נתבונן מה קורה לאדם כאשר מתכבד בקלון חברו.
מול העונש הכבד עומד כאן שכר מרובה, כפי שמתארים חז"ל בגמרא. מצד אחד "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי" (מגילה, כח.) – ומצד שני "א"ר יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם" (ירושלמי חגיגה דף י/א, פ"ב, ה"א). והמאירי מסביר מה נכלל בעוון הזה:
(מאירי מגילה, כח.) שהיו אומרים שלא נתכבדו בקלון חביריהם לעולם והוא מדה מגונה עד למאד וביאורה בשני פנים אחד בדבור ואחד במעשה בדבור כגון שיאמר איני בעל עבירה זו כפלוני ובמעשה כגון שהיה זה מביא בידו או בכתיפו דבר שאינו כבוד לו ונותנו לזה האחר שיביאנו אחר שזה אדם הגון ג"כ ושאין זה מכבודו.
בודאי מתכבד בזה שהוא אינו בעל עבירה כפלוני לאו דוקא, הוא הדין גם כשמתכבד בזה שלו אין דופי כלשהו שיש בחברו. ואפילו מתכבד בכך שאין חברו כישרוני כמוהו או שאינו יודע לדבר חלק כמותו, או שלבוש שלא לפי צו האופנה – בכל פעם שפלוני מגדיל את כבודו על חשבון כבוד חברו נחשב כעובר עוון הזה.
כיצד לנחם נעלב ומה יעלה בגורל המשפיל? כמובן אסור לנעלב להכניס שנאה בלבו ולחפש נקמה, הרי כבר נאמר בתורה 'לא תִשְנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ', 'לא תִקּם וְלא תִטּר'. וכך הוסיף רבי נחוניא בן הקנה בהשיבו לשאלה 'במה הארכת ימים' – "ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי" (מגילה, כח.). לפי פירוש המאירי שם "שלא היתה קללת חביריהם עולה עמהם על מטתם אלא מוחלין מיד לכל מי שציערם".
אם כן, מהי העצה? לפני שנענה על שאלה זו נחשוב מהו כבוד. כבוד מגיע לאדם עבור זכויותיו האישיות. אין האדם מכבד את עצמו – את הכבוד צריכים להעניק לו אחרים. לפיכך הכבוד הוא בבחינת האור שמגיע לכלים אם הם זכאים לכך, ואם לאו – בורח. ומי שרודף אחרי הכבוד למעשה מגלה כי נפשו קשורה לאור ולא לכלים, ועל כן כמידת חשקו בכבוד כך גובר הסיכוי לסילוקו מן העולם, בהתאם לכללים שביארנו לעיל [והוא אשר "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה, וְהַתַּאֲוָה, וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות, ד, כא)].
ברור כי העצה היא לנקוט את הדרך שבחר בה אברהם אבינו: להחזיק בכלים. להרבות בתורה, במצוות, במעשים טובים – וכאשר בעבורם יעניקו לו כבוד, לא ירשה האדם לעצמו ליהנות ממנו כמו מדבר עיקרי בחייו. וכן אמר שלמה המלך (משלי, כא, כא) "רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד", והמדרש מנסח את הכלל: "כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו" (תנחומא, ויקרא, ג).
לפיכך, לאדם שמחזיק בכלים ולא נותן חשיבות לכבוד שנותנים לו אחרים – המשפיל את כבודו לא פוגע בו כלל. ואדרבה, הרוצה להגדיל את כבודו על חשבון כבוד חברו מראה כי האור והכבוד – הם שמעניינים אותו באמת. ומשום כך הוא חפץ שיעבירו אליו מקצת הכבוד שמחלקים לחברו, בעבור שמעלותיו הן טובות יותר. אבל כבוד הוא האור שנמשך רק למי שמחזיק בכלים, ומסתלק מכל מי שאוחז בו לשם הנאה. ונמצא כי שניהם עומדים לקבל אותו אור כמו אברהם ובלעם בדרשה הקודמת, אך לעבר אחד האור נמשך בפנים, ומהשני הוא הולך ובורח.
כמובן, אדם שנפשו דבקה אל האור עומד להסתלק יחד אתו, וכאן קורה דבר מעניין. במידה שהוא ערבב בין כבודו לכבוד חברו – גם כליהם התערבו. אז כאשר מי שמחזיק באור הולך ומסתלק, כליו יורש חברו שמחזיק בכלים. ובסופו של דבר האיש אשר התכבדו בקלונו מתברך פעמיים – כליו יתרבו כפליים, ובנוסף לאורו המקורי, אל כליו יימשך כל אור שהיה נועד לבוא אל חברו. וכך היה ר' עקיבא אומר: "זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם" (חגיגה, טו.).
והר' החברותא רואה בכך את סוד עליית בני ישראל לצמרת שלטון והעושר בכל מדינות הגולה. על פי סברתו, דווקא הרדיפות, ההשפלה והבזיון שהופנו כלפי עמנו סייעו להצלחת בני ישראל בכל תחומי החיים. וכאשר בהיותם נכלמים ומושפלים המשיכו בחיי היהדות כרגיל – לאט לאט הכלים ואורות היו נשמטים מידי שונאיהם ועוברים לידם. העם הרודף הלך וירד מנכסיו ועם ישראל התעשר ועלה לראש. ואע"פ שהעמים הרגישו שהממון והשררה עוברים לישראל בצורה על-טבעית, והרבו עוד ועוד שנאה וגזרות – בזה הם רק החמירו את מצבם. [והוא שהרגיש פרעה "וַיּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות, א, ט) – 'מִמֶּנּוּ' במובן 'משלנו'. ומשום כך הוסיף 'הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה'. אלא ככל שהרבו לענות את עם ישראל קבלו תוצאה הפוכה – 'וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרץ' (שמות, א, יב). עד שבסופו של דבר כל כספם של מצרים הועבר לידי ישראל, 'וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם' (שמות, יב, לו)].
ולפיכך יש להתייחס במלוא הרצינות לאזהרת שלמה המלך: "בִּנְפל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי, כד). ועל פיה מדרש ילקוט שמעוני שם אומר: "כיצד ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים שהם שונאי ואני הכתבתי בנפול אויבך אל תשמח".
ומעם לועז על הפסוק ממשלי דלעיל מביא מדרש שמגלה את שורש דברים: "אע"פ שיש לשמוח במפלת הרשעים, כמו שנאמר 'וּבַאֲבד רְשָׁעִים רִנָּה' (משלי, יא, י) , במה דברים אמורים כשהם אינם אויבים שלך. אבל אם הם אויבים שלך, הרי אתה שמח על כבוד עצמך ולא כבוד שמים. ויתכן שבגלל זה ישיב השי"ת חרון אפו ממנו". כלומר, 'אתה שמח בכבוד עצמך' וגורלך עלול להתהפך.
משום כך אין לשמוח בצרה שמוצאת את אויבך, כי אם לנחם עליו ולהשתדל לעזור לו להוציא את אורו מאחוריים. ולשם כך ניתנה המצווה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא, יט, יז), שפירושה "ולא תשא עליו חטא. ומאן דלא מוכח, מתפיס בההוא עון. דאמר מר, כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כלו, נתפס על כל העולם כלו" (מדרש תנחומא, משפטים, ז). היינו, מי שלא מוחה בעושה עבירה - תולים בו את העבירה, כאילו עשאה. אם כוונות המוכיח כנות, והוא השתמש בכל הכלים כדי להחזיר החוטא למוטב – אע"פ שתוכחותיו לא הועילו, אורו של החוטא לא יאבד, אלא ימשוך ברכתו לכליו של המוכיח. וכאן אנו עוברים לדרשה השלישית.
ג. וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָרָה
במקרה קיצוני של סילוק האור, כשהוא מסתלק מן הנפטר, משימת החזרתו מוטלת על החיים, ולשם כך נמסרה לידם מצוות ההספד. וגמרא דנה לברר, לזכות מי עולה ההספד: "הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי [הספד כבוד החי הוי או כבוד המת הוי]" (סנהדרין, מו:). אמנם לנו כבר מובנים את צדדי הספק, ולמה מכנים את ההספד בשם 'הכבוד' – כי ההספד אכן מיועד למשוך חזרה את האור הבורח, ולהפכו לכבוד. וכמובן שתי הדעות צודקות, כי אם כוונות המספידים הן כנות – האור יחזור אל כליהם, ומלבד שיהיו הם ראויים לקבל האור בפנים. ולפיכך הטור (יורה דעה, סי' שמד) כותב על מצוות ההספד: "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו". והשולחן ערוך ממשיך:
(שו"ע יו"ד, סי' שדמ, ס' א) מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכייה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת.
ונדגיש כאן ג' פרטי ההספד אף על פי שהם צפויים מראש:
א. צערו של המספיד יהיה אמיתי כדי שיוכל לומר דברים המשברים את הלב, ובכך המספיד מכין כליו לקבלת אור הנפטר,
ב. בהספד מזכירים מידות טובות של הנפטר, את חכמתו והחסדים שעשה, וכל מה שאומרים בשבחו – הם הכלים שהנפטר הכין לו במשך חייו, ובהם השתכן אורו בפנים,
ג. אך אין להפליג בשבחו ולהזכיר מה שלא היה בו באמת – כי אין למשוך את האור אל כלים שלא היו לנפטר. האור בהכרח יימשך באחוריים, ובמשיכתו המספיד יגרום אך רעה למת ולעצמו.
וכפי שהמספיד את המת מחזיר את האור לכליו – בגמרא (ברכות, נז.) נאמר "הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו" שהחזירו אליו את אורו. ולהפך, רשע גמור אין טעם להספיד, כיוון ששום אור לא יחזור, וכן אומרת ההלכה (שו"ע יו"ד, סי' שמה, ס' ה).
ועתה נחזור לסימן 10 שבו ביארנו, כי לאחר פריצת הצחוק מפי שרה התחילה הספירה לאחור של ימי חייה, וגם של חיי יצחק. כתוצאה מכך, מיתת שרה ועקידת יצחק אירעו באותו פרק זמן, ולולי אברהם שהחזיר את אורו – יצחק היה עוזב את העולם. אלא כעת מתברר כי אברהם אבינו הציל מסילוק גם אור של שרה אימנו, ועשה זאת ע"י מצוות הספד. על זה כתוב: "וַתָּמָת שָרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָרָה וְלִבְכּתָהּ" (בראשית, כג, ב).
שהנה אברהם מספיד את שרה אשתו לא בגלל התפרצות רגשות, אלא לשם המצווה ה"יבשה" – להחזיר את אורה אל הכלים. וכן הוא הסדר הכתוב, בא קודם כל על מנת לספוד, ורק אחר כך לבכותה. אך יש הוכחה מוצקת יותר – על פי המסורת את האות כ"ף במילה 'וְלִבְכּתָהּ' כותבים קטנה, ובעניין הטעם לשינוי, כתב שם בעל הטורים: 'שלא בכה אלא מעט'. מכאן שוב משתמע, כי אברהם היה ממעט ברגשות ומתמקד רק במצווה.
ועתה נראה כיצד אורה של שרה, שהוחזר בהספד, השתרע על כלי אברהם וזיכהו באריכות ימים. בואו נעשה חשבון:
שרה הייתה בעשר שנים צעירה מאברהם, כפי שכתוב "וַיִּפּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית, יז, יז). ימי חיי שרה אימנו היו 127 שנה, שנאמר 'וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים' (בראשית, כג, א), ואברהם אבינו חי 175 – "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים" (בראשית, כה, ז). עוד חשוב לדעת כי אברהם נימול בן 99 שכתוב "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמּלוֹ בְּשַר עָרְלָתוֹ" (בראשית, יז, כד), וכעבור ג' ימים הביאו להם המלאכים את הבשורה הטובה על הולדת הבן.
אם כן, בשעת הצחוק אברהם היה בן 99, ושרה הצעירה ממנו בעשר שנים הייתה בת 89. משום כך מרגע זה ועד מועד פטירתה בגיל 127 עברו 89-127=38 שנה. מחמת הצחוק שפרץ מפיה, כל 38 השנים עד יום מיתתה, אורה היה הולך ומסתלק – ואז התחיל ההספד להחזירו. וכפי שמהלך הסתלקותו של האור 38 שנה – כך נדרשו לו 38 שנה כדי לחזור.
יש לשים לב, כי זהו האור שבו תלויים החיים, ועל כן בהגיע האור לאברהם, האור התחיל לספק לו חיים, והודות לו התארכו ימיו של אברהם אבינו אחרי מות אשתו בדיוק ב- 38 שנה אלו. שהרי שרה אימנו נפטרה בת 127, ועוד 10 שנים של הפרש בין הגילאים – משמע כי אברהם היה אז בן 137. החל מההספד התחילו להתווסף לשנותיו 38 שנות החיים, אשר בצירופן אברהם אבינו חי סך הכול 137+38=175 שנה.
ועל זה רמזו חז"ל במדרש על פי דברי שלמה המלך: "(משלי, כא, כא) 'רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד', רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמשה שנים" (בראשית רבה, נח, ט).
