10. יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם
ראשית כל, נחזור לסימן 7/ה שבו דיברנו על לידת יצחק, שנולד מצחוקם של אברהם ושרה:
- (בראשית, יז, יז) וַיִּפּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.
- (בראשית, יח, יב) וַתִּצְחַק שָרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמר אַחֲרֵי בְלתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדנִי זָקֵן.
שימו לב להבדל העצום שיש ביניהם, אברהם צוחק קודם כל על החיסרון האישי שלו ושרה צוחקת על חסרון הזולת. וכפי שניתן לדייק מן הנאמר למעלה, כל אור שמיועד לצער או להעליב מישהו – אין לו פן חיובי, ובהכרח מצוי באחוריים וגורלו להסתלק. לכן יצחק שנולד בתחילה מצחוק שרה ונחשב 'בֵן לְשָרָה' [עיין בסימן 7/ה ובדברי זוהר שם] מראשיתו נועד לעלות על המזבח כעולה תמימה. ושרה מייד הרגישה בעוצמת הסכנה ומיהרה להכחיש 'וַתְּכַחֵשׁ שָרָה לֵאמר לא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיּאמֶר [ה'] לא כִּי צָחָקְתְּ' (בראשית, יח, טו).
הרגישה בעוצמת הסכנה ומיהרה להכחיש 'וַתְּכַחֵשׁ שָרָה לֵאמר לא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיּאמֶר [ה'] לא כִּי צָחָקְתְּ' (בראשית, יח, טו).
לכאורה הכול נראה אבוד, אולם אברהם אבינו כדרכו מציל את המצב. ולשם כך הקב"ה מזמן לו מצווה שווה למצוות ברית מילה, שבאמצעותה יוכל אברהם להפוך את אורו של יצחק ולהפנותו אל הכלים. מצווה זו היא מצוות העקידה – להעלות את יצחק על מזבח ולהוציא את הסתלקות אורו אל הפועל. ואברהם כל כך התמסר לקיום המשימה, שיצחק (לפי פרוש הכלי יקר) התחיל להסתפק האם הוא אביו, כי אין אב נוהג כך עם בנו האהוב. ולפיכך "וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיּאמֶר אָבִי [אתה עוד אבי ואני בנך?] וַיּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי [כן, אתה בני]" (בראשית, כב, ז).
אברהם התמסר לקיום המצווה היבשה בהתעלמות גמורה מן האור ומן הרגשות, עד כדי כך, שאפילו מלאך הצטרך להפציר בו לאמור: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלוקים אַתָּה וְלא חָשַכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ
מִמֶּנִּי" (בראשית, כב). מסירות זאת למצווה מוכרחה לחולל מהפך באור, אשר יתחיל לחזור אל הכלים להשרות עליהם ברכתו: "וַיּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלא חָשַכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר איְבָיו" (שם).
וכך ברגע האחרון הוחלף יצחק על המזבח באייל, ועם האייל הזה עלה למרום צחוק שרה [גם מיתת שרה נסמכה לעקידה]. ואילו יצחק שירד מהמזבח שינה כיוון, ומעתה נקרא 'בן לאברהם', אשר במסירותו למצווה יבשה משך את אורו של יצחק לחזור – וכאילו הולידו מחדש. בהיותו 'בן לאברהם' אורו כבר לא רצה לעלות מעולם החומר, כי אם לנחות על הכלי. הוא הזמן המתאים לחפש לו אישה לבת זוג, ומיד אברהם שולח את אליעזר עבדו להביא את רבקה.
קשה לדבר על אבותינו הקדושים, וחלילה לנו מלפגוע בהם במאומה. אין לתאר מעלות אבותינו הקדושים אשר שרה על פניהם צלם אלוקים. אישיות כל אחד מהם הייתה ממדרגה ראשונה, מדרגה שאין כמוה, מזוככת בזיכוך גמור. אבל כדי להמחיש במקצת את המהפך שחוללה העקידה ביצחק אבינו, יש להסביר שתי גישות אפשריות למטרת החיים. לפי אחת מהן הטוב ביותר הוא להידבק להקב"ה ולחיות חיי נצח בעולם הקדוש והטהור של המלאכים והצדיקים שלומדים תורה יומם ולילה. ולמה זה לסבול את חיי העוה"ז ואת הצורך לחיות בין אנשים שפלים, מלאי חסרונות, עוונות ומחשבות רעות. לאיש צדיק יש להתרחק מכל בעלי החסרונות, ולא ליצור אתם שום מגע וקשר. אולי זו הייתה השקפת העולם של יצחק לפני העקידה, בשל התהוותו מצחוקה של שרה אשר פרץ מחמת ששמה עינה על חסרונות אחרים. ומשום כך עיקר כוונתו של יצחק הייתה לנטוש את חומריות ושפלות העוה"ז על מנת להידבק לה'.
אולם קיימת גם הגישה של אברהם – לתקן הבריות ולהשרות השכינה על התחתונים. לפי ההשקפה הזאת, אין לזלזל באנשים – הם בעלי ערך אפילו בקלקולם, ובמקום לבוז בהם יש להשתדל לתקנם. פני צדיק זה מכוונות לעולם הזה, וכל האנשים בו, הם כלים לאורו. וזהו שינוי מקצה אל קצה שחל ביצחק בשעת העקידה, כאשר בזכות אברהם התחלפה השקפת עולמו.
כאן מסתיימת פרשת העקידה. אולם זכותו של יצחק אבינו ממשיכה להגן עלינו, ומתעוררת שוב ושוב בעת תקיעת השופר בראש השנה. כי כן "אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה, טז.).
בתקיעת השופר כביכול אנו עצמנו עולים בעקידה, ונשארים בחיים רק בגלל שאוחזים בכלים של הלכה. ולא במקרה הגמרא לומדת את עניין התרועות מסיסרא: "דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל" (ר"ה, לג:). בדרשתה גמרא סומכת על פסוק בשירת דבורה הנביאה (שופטים, ה, כח) "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו". לב האימא מייבב על הסתלקות בנה. וביבבות שמורכבות מאנחה ובכי אור סיסרא הלך והסתלק לבוש בשלוש קליפות הערלה [ועל כן 'שיעור תרועה כשלש יבבות' (ר"ה, לג:)]. ובמקום אורו, בדומה לברית מילה או עקידה, נכנס אור פריעה. כאמור, המהפך ההוא התחולל בשעה אשר סיסרא בא על יעל (שופטים, ד), ותמורת אורו נכנסו אורות של רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון.
המשנה (ר"ה, לג:) אומרת 'שיעור תקיעה כשלש תרועות', כלומר אורכו של קול פשוט כג' תרועות קצרות. אך נבחין בהבדל, את עניין התקיעות הגמרא לומדת מיצחק – והתרועות מסיסרא. וננסה להבין מה מתרחש בראש השנה.
במעשה בראשית, ראש השנה, א' בתשרי, הוא יום הששי שבו נברא האדם. על הענקת החיים לו נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אלוקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב, ז). אולם לכאורה יש כאן סתירה פנימית, ה' נתן את נשמת החיים – ואדם קבל נפש חיה. אלא, הנפש דומה לנשמה כמו דמיון הקוף לאדם. הנשמה קדושה וטהורה – אך האדם שמקבל את המתנה היקרה הזאת מייד מקלקלה משום שטרם תוקן טבעו. לכן בידי האדם הנשמה הופכת לנפש, שחזותה מזכירה נשמה, אך כאילו משתקפת במראה עקומה. וכאשר ישתווה מראה שתיהן – הוא התיקון.
אולם הדלת לעולם לא נסגרת בפני השבים, כי כן הקב"ה סידר בחכמתו שבכל שנה ושנה בא' בתשרי העולם נידון וחוזר לתחייה מחדש. ובראש ובראשונה זה נוגע לאדם, נזר הבריאה. בראש השנה ניתנת לו נשמה שהופכת לנפש – והדבר מיתקן בתקיעת השופר. נסביר כיצד.
בתקיעה ראשונה, שהוא קול פשוט ורצוף, ניתנת הנשמה הקדושה, והיא בכניסתה תכף מתחילה להסתלק בנגיעה עם הכלים המלאים תאוות שפלות. וזוהי העלייה של יצחק על המזבח על מנת לצאת מהעולם הגשמי. ובמקומה למטה נשארת הנפש, אשר מחמת זיהומה מג' קליפות טמאות, מתפרקת לשלשה – לעומת ג' תרועות. ולפי חומרת הזיהום - אם נטמאה רק מקליפת הפריעה – הם ג' קולות שברים, שמזכירים את האנחה. אולם אם זיהומה של הנפש הוא מקליפת הערלה, הפירוד גובר, והקולות צוברים שבירה נוספת, ונשמע קול תרועה המזכיר בכי מר. [כן דורשים משמעות התרועות בגמרא ר"ה, לג:].
ותרועות השופר באות כריפוי לנפש, כיוון שהן שוברות את שלטון הקליפות על הנפש, והיא יוצאת לחירות, וכמו נולדת מחדש. וכך רואה הזוהר את המקור למילה 'תרועה': "רזא דתרועה כמה דכתיב 'תְּרעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל' (תהלים, ב)" (זוהר במדבר דף רלא/ב). ובמקום אחר כותב (זוהר ויקרא דף צט/ב): "אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. ודא סדרא תניינא ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק [וכאן עולה שניה, והיא תרועה, תקיפה לשבור תוקפנות המתרגזים. וזו סדרה שניה, ההוא קול השבור מתקיפותו, וככל שעולה – כל דינים שיתערו לפניו יישברו, עד שיעלה למקומו של יצחק]".
ובטיהור הנפש היא שוב משתווה עם הנשמה, וחוזרת לרדת לעולם. וזו התקיעה המסיימת, שבה יצחק יורד מהמזבח חזרה לעולם.
לכן לא קיימת תרועה לבדה, אלא על פי גמרא: "כל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" (ר"ה, לג:). [וזוהי הלכה: ש"ע או"ח, סי' תקצ, ס' א]. ועוד, בהכרח בתוך כל הסדרה, שיעורי התקיעה, התרועה, התקיעה שווים ביניהם, שהרי מורים על הנשמה אשר עוברת תהפוכות שונות. והוא שאומרת ההלכה (ש"ע או"ח, סי' תקצ, ס' ג) "ששיעור תקיעה כתרועה". ומשנה ברורה (ס"ק ז) מוכיחה, כי על פי כל השיטות שמביא מחבר, "שיעור תקיעה [בין ראשונה בין אחרונה] היא כתרועה".
וכאן, ע"י התקיעה בשופר, מתקיימת הזמנת הבורא אל האדם הכתובה בתורה (בראשית, א, כו): "וַיּאמֶר אלוקים נַעֲשֶה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". כלומר, נעשה אדם יחד, אני ואתה, שתהיה שותפי בעשייתך ובהשלמתך. וכן "רבי יהושע דסכנין בשם רבי שמואל אמר בנפשותן של צדיקים נמלך" (בראשית רבה, ח, ז). נורא הדבר, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. ה' מצדו עושה הכול כדי שלאדם תהיה נשמה טהורה וזכה, אך יצר הרע מלכלכה ומהפכה לנפש. אלא שבראש השנה ההצלה מסורה בידי אדם, ובתרועות השופר הוא יכול לשבור הקליפות המטמאות, ולזכך הנפש. לפיכך חשוב מי יתקע, "וראוי ליתן לתקוע לצדיק והגון" (משנה ברורה, סי' תקפה, ס"ק ג).
אולם נציין כי התרועה בפני עצמה לא משיגה את המטרה, כי העיקר לא רק לשבור את שלטון הקליפות, אלא להחזיר נשמה טהורה לתחתונים. לשם כך נועדות התקיעות. אולם לכאורה גם תקיעת כל שלוש התקיעות חסרת טעם, אם לפני זה לא חזר האדם בתשובה. כי ללא התשובה כל מה שהושג בתקיעות ילך לאיבוד. כדוגמת אדם שגמל רק רע לידידו שאוהבו, עד שהידיד התאכזב ממנו והתרחק. באו חבריו ופייסו את ידידו ושכנעוהו לחזור – אבל אם אותו אדם לא ישתנה ולא ישפר מעשיו, תהיה זו רק חזרה זמנית, ולאחר שעה קלה ידידו שוב יעזבנו. ולכן עניין התשובה הוא נושא מרכזי במהלך כל הימים הנוראים – מחודש אלול ועד יום הכפורים. ומסיימים את יום כפור בתקיעה אחת – שזו חזרת הנשמה המסכמת לאחר שתמו כל העבודות המכוונות לתיקון הכלים של אדם. וכן מצוי בשולחן ערוך (או"ח, סי' תרכג, ס' ו): "בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים: ה' הוא האלוקים (ופעם אחד: שמע ישראל, וג' פעמים: ברוך שם כבוד מל"ו), ותוקעים תשר"ת; הגה: ויש אומרים שאין לתקוע, רק תקיעה אחת, וכן נוהגין במדינות אלו". ובמקומות שתוקעים כל סדר תקיעות ותרועות, הן כמו זכר לכל העבודה שהתבצעה.
בשלב זה נסתפק בדברים אלו, ובהמשך, בסימן 19.ג לקמן, אי"ה נחזור לנושא ונבאר את עניין השופר לגופו.
ובגלל שבשבירת הקליפות התקיעה בשופר דומה ממש למעשה ברית מילה, מקבל הסבר מעשה שמובא במשנה ברורה (סי' תקפד, ס"ק יב): "גדול אחד נהג כשהיה מוהל בר"ה לא קנח פיו אחר המילה אלא בפה המלוכלך בדם המילה תקע לערב מילה בשופר ונראה שאעפ"כ יקנח פיו מבחוץ וגם ירחץ ידיו משום כבוד הברכה".
הערה נוספת נוגעת לקללות בלעם, אשר הפכו לברכות במתכונת האור שחוזר בברכה לכלים המתוקנים. נראה כיצד בלעם בעצמו מקשר את נסיבות כישלונו עם התרועה: "הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלא אֲשִׁיבֶנָּה. לא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְרָאֵל ה' אלוקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר, כג, כ – כא).
ואכן מדברי התוספות משתמע כי דווקא התרועה חוללה מהפך. התוספות (ע"ז, ד: ד"ה רגע) מסבירים את מזימת בלעם באמירת המילים 'וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ'. בלעם "היה אומר כלם והקב"ה הפכו ואמר מלך". כאמור, אין בכוחו של בלעם אלא לפגוע בנפש המזוהמת והנמצאת תחת שליטת הקליפות. אבל 'תְרוּעַת מֶלֶךְ' שברה את הקליפות, וקללתו 'כלם' נהפך למלך. ומגלה עמוקות על פרשת בלק מוסיף כי "ג' פעמים ברכה בגימטרייא תרועה ['ברכה'=227, 227*3=681='תרועה']". שמתרועה יוצאות ג' ברכות.
ועכשיו נביא עוד שלוש דרשות בנושא ההתחלפות בין האורות, כאשר אור הברכה מגיע במקום האור שמסתלק.
