8. לבן ובלעם
'אהֵב כֶּסֶף לא-יִשְבַּע כֶּסֶף' (קהלת, ה, ט), ועל כן אמרו במדרש (קהלת רבה, א, יג) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאווה מאתים, השיגה ידו למאתיים מתאווה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף".
בהיות האדם מתאווה לאיזה דבר, הוא מתאווה אל האור שבו. למשל, כאשר אדם קונה רכב חדיש ויוקרתי ובוחר בקפדנות רבה את הדגם ואת הצבע – במחשבתו כבר מתאר בעיני רוחו איך ייראה עם הרכב, ומה יאמרו החברים והסובבים. ולאחר הקנייה השינה נודדת מעיניו, מזדעזע מכל שריטה וכל הנוגע ברכב כנוגע בבבת עינו. וכל זה כדי שכעבור שנתיים ימכור אותו ויתחיל לחלום על רכב אחר. ונחשוב, מה הסיבה, הרי ייעודו של הרכב להסיע את 80 הק"ג שהאדם שוקל ממקום א' למקום ב', ולמטרה זו אין חשיבות לא לדגם הרכב או צבעו, ולא למידת יוקרתו, שעבורם מוכן אדם לשלם הון רב. אלא, הרכב כאמצעי להעברה ממקום למקום הוא עצם הכלי, וכל מה שמושך ומעורר תאווה הוא האור שמתנוסס מעליו.
ובכן יש לנו שניים, האור והכלי, האור מתנוצץ להיות 'כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם' (תהלים, יב, ט) שפירושו "זֻלֻּת מלשון זולל ורעבתן" (מצודת ציון). וכך בני אדם רעבים לאור וזוללים אותו, ואגב זלילת האור מושכים את הכלי. אולם האור מסתלק במהירות ונותרים עם הכלי בידיים, ולזה התכוונו חז"ל באומרם: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו". שהרי במקום השניים, האור והכלי יחד, מחזיק בידיו את
הכלי בלבד. והוא שגורם לאכזבתו ממה שיש לו, כפי שנאמר: "יש בידו מנה מתאווה מאתים".
ואור זה, שמושך את לב האדם, רוכב על הכלי, אך כל פעם נשמט מהידיים, הוא אור של לבן הארמי - אור שמרמה בני אדם. כולם זקוקים ללבן, ולמעשה רוב העולם מרגיש בגללו את הטעם בחיים, ומתאווה אל אורו. אך הוא ממעל לכל, אינו דבוק לכלים ומרחף על החומר כמו מצבור חלומות מתוקים שאף פעם לא יוכלו להתגשם. ומכיוון שאין לו קשר לחומר, היה לבן עני מרוד עד שבא אליו יעקב אבינו.
כפי שהוכחנו בסימן הקודם, זרע אברהם הם ההפך הגמור מלבן מכיוון שאוחזים בכלים, ואינם מתעסקים עם האורות. ואכן בסופו של דבר, אפילו רבקה אחותו שנולדה להיות כלי מתחת לאורו, וארבע בנותיו נשי יעקב – כולן מתייאשות מדרכו ובורחות להידבק בזרע אברהם מכיוון שאתו העתיד.
אך גם ללבן יש יורשים, והלוחמה בין שני הזרמים טרם הסתיימה. וכן הזוהר מסביר:
(זוהר בראשית דף קסו/ב) "לבן הארמי קליה אזיל בעלמא דלא הוה ב"נ דישתזיב מניה דהוא הוה חרש בחרשין ורב בקוסמין ואבוי דבעור הוה ובעור אבוי דבלעם דכתיב (יהושע, י"ג) בלעם בן בעור הקוסם ולבן חכם בחרשין וקוסמין יתיר מכלהו ועם כל דא לא יכיל ביעקב, ובעא לאובדא ליעקב בכמה זיינין הדא הוא דכתיב (דברים כ"ו) ארמי אובד אבי, אמר רבי אבא כולי עלמא הווי ידעי דלבן הוה רב חכימין וחרשין וקוסמין ומאן דבעי לאובדא בחרשוי לא אשתזיב מניה וכל מה דידע בלעם מניה הוה, וכתיב ביה בבלעם (במדבר כ"ב) כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר, וכולי עלמא הוו מסתפי מלבן ומחרשוי [לבן הארמי, שמו התפרסם בעולם שאין האדם שינצל ממנו, כי הוא היה מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים, ואביו של בעור היה, ובעור היה אביו של בלעם, שכתוב בלעם בן בעור הקוסם. ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מכולם, ועם כל זה לא יכול ליעקב, ורצה לאבד את יעקב בכמה דרכים כמו שכתוב ארמי אובד אבי. אמר רבי אבא כל העולם היו יודעים שלבן היה גדול החכמים והמכשפים והקוסמים, ומי שלבן רצה לאבדו בכשפיו לא ניצל ממנו, וכל מה שידע בלעם מלבן היה. ובבלעם כתוב, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר, וכל העולם היו יראים מלבן ומכשפיו]".
ואמנם, כפי שלבן לא יכול ליעקב – כך תלמידו בלעם נכשל להטיל קללה על ישראל, והקללות נהפכו לברכות. וכעת אפשר להבין את הסיבות לכישלונו.
נפתח בדברי הזוהר, ואחריהם נסביר את עניין עין הרע כפי שביארו הר' החברותא.
(זוהר, בראשית, דף סח/ב) "מה כתיב בבלעם (במדבר כ"ד) ונאם הגבר שתום העין דעינא בישא הוה ליה ובכל אתר דהוה מסתכל ביה הוה אמשיך עליה רוח מחבלא, ובגין כך הוה בעי לאסתכלא בהו בישראל בגין דישצי בכל אתר דעיניה הוה מסתכל, מה כתיב וישא בלעם את עיניו דזקיף עינא חד ומאיך עינא חד בגין לאסתכלא בהו בישראל בעינא בישא וגו', ולא יכיל לשלטאה עלייהו עיניה [מה כתוב בבלעם ונאום הגבר שתום העין, שהיה לו עין רע ובכל מקום שהיה מסתכל בה היה ממשיך עליו רוח המשחית. ומשום כך היה רוצה להסתכל בישראל כדי שיכלה בכל מקום שעינו תסתכל. מה כתוב, ויישא בלעם את עיניו שזקף עין אחת והשפיל עין אחת כדי להסתכל בישראל בעין הרע וגו', ולא יכלה עינו לשלוט עליהם]".
אדם מקשר גורלו תמיד עם דבר שאותו הוא מעריך ביותר ודבק בו בנפשו. ידוע, למשל, ש"אדם בהול על ממונו" (שבת, קיז:) וירוץ להצילו מידי הגנב מבלי שישקול היטב את הסכנות (שיטה מקובצת כתובות, לד:). כלומר, האדם נדחף להציל ממונו מפני שנפשו קשורה בו ומזדהה עם ממונו להיות כאחד. ומכיוון שהממון כביכול נהפך לחלק מן האדם עצמו – הרי כל הנוטל את ממונו, כאילו נוטל את נפשו ממש. וכך הוא כאשר שמים את הדגש על האור המתנוצץ מעל הכלי. על פי הדוגמא הקודמת, כשהנפש חושקת ביוקרת הרכב, בכבוד שתקבל בגללו וכדומה – עם כל שריטה על הרכב, הממעטת את האור, האדם כאילו מאבד חלק מנפשו הדבוקה לאור, ומרגיש את השריטה כפגיעה בו אישית. וחז"ל מצאו לדין זה נוסחה קצרה, "וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: ודְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלַף. הָא לָמַדְתָּ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם" (אבות, ד, ה). והפירוש, שכידוע 'מצות לאו ליהנות ניתנו [מצוות לא להנאה ניתנו]' (עירובין, לא.), וכל התולה נפשו בהנאה שיקבל מאור, הנמשל לתג מעלי האות, הרי הוא מתנתק מן הכלי, וכביכול, 'נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'.
ובדיוק לפי כלל זה פעל בלעם הרשע, וכך פועלים כל הרוצים להטיל עין הרע, ולשם כך הם אומרים: 'מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב' (במדבר, כד, ה). כלומר, שמים את העין על הצלחה בחיים שיש לפלוני – הנה ביתו גדול, רכבו מפואר, אשתו נאה והבנים מצליחים. אם האדם דבוק לאור, מתגאה ומתפאר בכל אלה, הוא יאבד ויכלה. אבל אם מביתו הגדול הוא עושה 'בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים', ברכבו רואה רק כלי להסיעו למקום הדרוש ועוד לסייע באמצעותו לממתינים בשולי הדרך, ובאשתו יותר מכל הוא מעריך את המידות הטובות, ובבנים את ההגינות, יראת השמים והדבקות לתורה – במילים אחרות, נותן ערך רק למעשים הטובים ולמצוות אשר 'לאו ליהנות ניתנו', אזי לא תזיק לו שום עין רעה בעולם. שהרי עין הרע יכול רק להפריח את האור, אולם דבר לא יכול להזיק לכלי.
על כן ללבן ובלעם אין הכוח לפעול נגד זרע אברהם הדבוק לכלים. וננסה להבין כיצד הקללות הופכות לברכות, ולשם כך נחזור שוב לאברהם אבינו.
9. ערלה ופריעה
הגמרא (ב"מ, פו:) מספרת על אברהם, כי ביום השלישי לאחר ברית המילה, בעודו נתון בכאביו, "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאהֶל כְּחם הַיּוֹם" (בראשית, יח, א). ורש"י במקום מביא את הסיבה, שישב "פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו".
ועתה תחשבו, על איזו הנאה בכלל יש לדבר, כאשר אדם יושב תחת שמש בוערת כחום היום, ולאחר ניתוח מכאיב – והכול רק כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים. אלא על פי הכללים שביארנו לעיל – במקרה הזה האור מעצמו צריך להימשך אל הכלי ולברכו. וזה מה שקרה באמת, 'וַיֵּרָא אֵלָיו ה'', ורש"י מוסיף: "לבקר את החולה (ב"מ,
פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם". וכן כתוב עליהם בתורה:
(בראשית, יח, ב – ד) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיּאמַר אֲדנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.
אבל מה גרם לאברהם בנסיבות אלה, לבקש לקיים דווקא את המצווה הזו, ולהצטער שאין האורחים באים. וכאן המקום לבאר את עניין המילה והפריעה.
נפתח מביאור המאירי (יבמות, עא:): "המילה היא חתיכת עור הערלה שלמעלה מן העטרה ושמכסה את העטרה וחותכין אותו עד שתתגלה העטרה. הפריעה היא שאחר חתוך העור פורע קרום הרך שתחתיו ומחזירו אילך ואילך עד שתתגלה בשר העטרה כולה וכל שמל ולא פרע הרי הוא כאילו לא מל".
לגבי קליפות הערלה נאמר בתיקוני זהר (תנ"ח דף צב/ב): "דאינון עריות תלת קליפין, ואסיר לאסתכלא בהון, ודא רזא דערלה דאית לה תלת קליפין, דצריך לאעברא לון מאות ברית קדש [עריות ג' קליפות שאסור להסתכל בהן, והוא סוד של ערלה שיש לה ג' קליפות שצריך להעביר אותן מאות ברית קדש]".
נביא עוד דברי הרי"א חבר אשר לימדו קבלה תלמידו של הגר"א, הרמ"מ משקלוב, וכן כתב בספרו: "הם ג' קליפות שנכללים בעור הערלה שעל עטרת היסוד ולפנים מהם קליפת נוגה שהיא סוד עץ הדעת טוב ורע שהוא עור של פריעה לפנים" (פתחי שערים, נתיב פנימיות וחיצוניות, יט).
לפיכך, כפי שבע"ה נבאר במקום אחר, כריתת הערלה בברית מילה מסלקת מהאור את ג' הקליפות הטמאות, והפריעה מועילה להחזיר לקדושה את קליפת הנוגה – שיש לה צד טוב וצד רע כמו לעץ הדעת, וצריך לעזור לה לפרוש מרע. ודבר זה בא לידי ביטוי במצוות הנוגעות לפירות האילן: (ויקרא, יט, כג – כד) "וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". במשך ג' שנות הערלה הפירות אסורים באכילה לגמרי, ובשנה הרביעית אדם מחבר אותם לקדושה בידיים, ומביא לאוכלם בירושלים.
וכעת נבאר את התוכן הפנימי של עניין ערלה ופריעה. לפי הפשט ממש, כפי שהוא מתבטא במציאות, בעור הערלה גנוז מקור לתענוגים הכי גדולים אשר יכולים להתגלות בזיווג. הפיתוי והתאווה אליהם כה גדולים שאין האדם יכול לעמוד בפניהם מבלי להיגרר אחריהם. ומאחר שנפשו מתאווה אל האור, האדם נופל בחלקו של בלעם הרשע, שיעץ להכשיל את ישראל דווקא בזנות, עם כל ההשלכות היוצאות מכך. לכן, לראשון שבחר בכלים, ה' חידש את מצוות ברית מילה, ועל כל זרעו מוטלת החובה לכרות הערלה, ולהתנער מאורותיה. המצווה הזאת אמורה בהכרח להחליש את כוחו של בלעם הרשע, וכך באמת עולה ממדרש אגדה שמביא הריטב"א (יבמות, עב.): "וכשקבלו ישראל את התורה לא היה בהם ערל ומה שאמר בהגדה על [ברכות בלעם] מי מנה עפר יעקב שראה בלעם המדבר מלא ערלות של ישראל ואמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות הערלה עם הדם בעפר".
לאחר גירוש אורות הערלה במעשה המילה, מרוקנים את הכלי מן האור לגמרי, ולשם כך במעשה הפריעה דוחפים הצידה גם את עור הפריעה הדק. שהרי בעור הפריעה ג"כ גנוז מקור לאורות, אם כי הם פחותים מאורות הערלה, ואדם יכול להתמודד אתם ולהחזירם לקדושה להיות 'קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה''. כלומר, האדם המהול, שלכתחילה דבק בכלים, אכן מסוגל להתקדש בשעת הזיווג ולהתכוון לשם מצוות פריה ורבייה, ולא לשם תענוג. ואז אור הפריעה חוזר אליו בפנים צוהלות, והבנים נולדים 'קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה''. אבל התנאי ההכרחי לכך הוא להתנער מן האור לחלוטין, ולדבוק בכלים יבשים. זוהי פריעה רוחנית, ועליה הגמרא אומרת "מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל" (שבת, קלז:).
וכאן יש לסכם. גילוי אור הערלה נאסר לגמרי, והוא אינו מתגלה כי אם מתוך עבירות האסורות בתורה. לאור הפריעה לכאורה אין איסור גורף בתורה, אך אתו יש לנהוג בזהירות, כי הוא בורח בעת שמושכים אותו לשם הנאה – אז הוא מתקבל מאחוריים, ומביא צרות במקום ברכה. מטעם זה, למשל, במשפחה שבני הזוג נישאו רק לשם תענוגים, שלום הבית מתחלף במריבות מהר מאוד, ואין בני הזוג רואים נחת זה מזה. האור הלך מהם, משום שמשכו אותו להנאת עצמם, והוא היה אור פריעה דווקא, כיון שהם זוג נשוי כדת וכדין בלא שום עבירה. אולם כאשר בבניית החיים נסמכים על הכלים, ועיקר הכלים בחיי היהודי הם מצוות ומעשים טובים 'שלאו ליהנות ניתנו', ולא מנפנפים בהם כדי להתפרסם כצדיקים וליהנות מן הכבוד – אזי הפרס בוא יבוא, ואור הפריעה יימשך אל הכלי ממילא, ויביא את הברכה.
והנה, לעומת ג' קליפות הערלה שאורם בורח בהכרח, כי אין ביכולת האדם להחזיקם בתוך כלי, קיימים ג' אורות הפריעה – והם משורש אורות הערלה, אך חלשים יותר, ולכן יכולים להימשך אל הכלי מצד הפנים ולהביא ברכה.
ודווקא ג' אורות פריעה אלו באו אל אברהם לאחר שעשה את ברית מילה, והביאו ברכה. והם ג' מלאכים – "מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום" (בבא מציעא, פו:). הם באו בברכה מייד כשהתמסר אברהם למצווה "יבשה", כאמור: "לפי שראהו [הקב"ה] מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו" (רש"י בראש הסימן). ואברהם כמובן ידע שבקיום המצווה לשמה, האור בוא יבוא, ובודאי ציפה לביאתו – ולפיכך המצווה שהוא התעסק בה הייתה מצוות הכנסת אורחים. ומקבלת האורחים מתברכים, כי הם סמל לאור הברכה.
עוד דוגמא אנו מוצאים בפרשת יעל אשת חבר הקיני. יעל הרגה את סיסרא שר צבאו של מלך כנען. לרגל הניצחון על האויב אמרה דבורה הנביאה את השירה, ובה הגמרא (הוריות, י:) באה לדרוש: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך מאן נינהו נשים באהל שרה רבקה רחל ולאה וגו', אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע [סיסרא] באותה שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו' והא קא מיתהניא מעבירה [והלא היא נהנתה מעבירה?] - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אפילו טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים". ומסביר שם רש"י: "נתכוונה לשם מצווה. כדי להתיש כוחו ותהא יכולה להורגו".
יעל התכוונה לשם המצווה לבדה, ובהשפעתה התעוררו כל ישראל לפשפש במעשיהם. על כן בפתח שירת דבורה נאמר (שופטים, ה, ב) 'בִּפְרעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה''. רש"י מפרש כי 'והתנדב העם לשוב בתשובה' – ואילו הזוהר (שמות דף ג/ב) מפרט: "ר' יוסי פתח ואמר וגו' דדחו מנייהו ברית קיימא קדישא הוו גזרין ולא פרעין עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל כמה דכתיב (שופטים ה') בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' [ר' יוסי פתח ואמר וגו' כל אותו זמן היו מוהלים ולא פורעים עד שבאה דבורה ונידבה בזה לכל ישראל כמו שכתוב (שופטים ה') בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה']". כלומר, הודות לדוגמא האישית, הפריעה חזרה לישראל.
'בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה'', יעל נתנה דוגמת התנדבות, בעוד שהעם היה עדיין חוטא במשיכת האור לשם הנאה. ולפי שמאור הנמשך בצורה כזאת מעולם לא רואים את סימן הברכה, אלא רק מצוקה וצרות – כן היה גם הפעם, והאור שמשכו בא להילחם בהם בדמות סיסרא האויב והרשע. ואכן יעל קבלה אותו בכלי המצווה, נטול מכל הנאה אישית, והפכה את הקערה על פיה. האויב אכזרי משך לה את הברכה. נתבונן במה שכותב בעל ה"מגלה עמוקות" (על ואתחנן, אופן פח) על פי מסורת רבנן (סנהדרין, צו:): "מבני בנים של סיסרא למדו תורה ברבים ומנו ר' עקיבא, (כדאיתא הוריות, י:) שגדולה עבירה לשמה שמן שבע בעילות שבעל אותו הרשע, מבעילה שלישי דאיתמר גביה שכב (שופטים, ה, כז) בלשון נקיה, בא נצוצו של רבי עקיבא". ומדרש תנחומא (ויקהל, ח) מודיע כי עוד לפני רבי עקיבא "שמעיה ואבטליון בני בניו של סיסרא היו, ולמדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה". והם ג' אורות הפריעה שיצאו מסיסרא כנגד ג' מלאכים שבאו אל אברהם בכריתת הערלה.
