קבלה. ''קן תורה'' הספר שמקשר בין קבלה למדע

7. לידת הקוים

א/ מי בראש.

לפני שנעבור אל הכלל נסדר כאן פסיפס של הערות קצרות, שתבארנה את הרקע לנושא.

היחסים בין שני הקווים מורכבים וסבוכים כמו היחסים בין זכר לנקבה, אשר כתוב עליהם: "וַיּאמֶר ה' אלוקים לא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית, ב, יח). ובגמרא דורש "רבי אלעזר מאי דכתיב [מה כתוב] אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו" (יבמות, סג.). כלומר, לפעמים חיי המשפחה עוברים על מים נינוחים, ולפעמים ברוח סערה.

בתכלית התיקון, אנשים בקו שמאל יעמדו כעזר לקו ימין ויקבלו את רצון ה' מתוך אהבה ואהדה, כמו שלמשל יונתן בן שאול אהב את דוד. אך כל עוד שהאנוכיות אינה מתוקנת, היא עומדת 'כְּנֶגְד', ומתחילה להתחרות עם קו ימין על השליטה במלכות. זה מה שמביא לפילוג בין הקווים, וכך, לדוגמא, התפלגה מלכות בית דוד לשתי מלכויות, יהודה וישראל. שהרי 'יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי' (מלכים א, יא) היה מזרע יוסף בשמאל, והוא קרא תגר על מלכות בית דוד השואבת כוחה מקו ימין. ותראו משום מה התפלגה המלכות: "אמר ר' אבא אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור

בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש [ענה לו הקב"ה] בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא [אם כך אני לא רוצה]" (סנהדרין, קב.).

והוא אשר יוסף ראה בחלומותיו: "חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית, לז, ט). בנערותו היה מתפאר בכך ומזלזל באחיו אשר לפי ראות עיניו היו אוכלים אבר מן החי (רש"י בראשית, לז, ב), שפירושו ליהנות מכלים בעודם מחוברים לזרם החיים בקו ימין. אולם כאשר יוסף התבגר הוא כבר הבין פשט אמיתי בחלומות, שיעוד קו שמאל להיות עזר לקו ימין, וכן אמר:

(בראשית, מה, ז – ח) וַיִּשְׁלָחֵנִי אלוקים לִפְנֵיכֶם לָשׁוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדלָה. וְעַתָּה לא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אתִי הֵנָּה כִּי הָאלוקים וַיְשִימֵנִי לְאָב לְפַרְעה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בגדול העולם התחיל להתנתק מקו ימין רק אחרי המבול, וחז"ל מרמזים לכך בפירוש כוונת היונה אשר שלח נח מתיבה. "וַתָּבא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית, ח, יא). 'בְּפִיהָ' דורשים כאילו "אמרה יונה לפני הקב"ה רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם" (עירובין, יח: ומובא ברש"י על התורה). כלומר, אין ברצון היונה לתלות את חייה בקו שמאל, כי שם בניתוק מקו ימין "כָּל-שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה, כח, ח). אדם שאוכל ולא מחבר לארוחתו את חיות דברי התורה ואזכרת ה' מקו ימין, לפחות באמצעות הברכות וברכת המזון, כאילו אוכל 'מזִבְחֵי מֵתִים' (פרקי אבות, ג, ג).

ובכלל, כל המעבר מקו ימין לקו שמאל דומה למיתה – שלנקלעים לשם לראשונה קו שמאל חשוך לגמרי, ורק במשך הזמן מגלים בו אורות חדשים ע"י עבודה עצמית ותיקון המידות. והוא שאירע בחורבן בית המקדש כאשר נרמסו כל התקוות לישועת ה': ירושלים נשרפת, בהמ"ק חרב – בעצם זהו רגע המעבר בין הקווים, כפי שאירע במבול, ופרשת תיבת נח חוזרת על עצמה. את רבן יוחנן בן זכאי, שהיה אז ראש חכמי ישראל, חילצו מירושלים הנחרבת מוסתר בארון המתים, ואמרו לקנאים הזלוטים שומרי השער כי רבם מת, ומוציאים אותו לקבורה (גיטין, נו.). ויציאתו מהארון סימלה פתיחת עידן חדש – גילוי אור תורה מתוך הכלים. לשם כך רבן יוחנן בן זכאי התיישב ביבנה שאותיותיה 'בינה' מקו שמאל, והחכמה הנובעת בימין נעלמה. שכאמור הוא היה עוד משיירי הדור הקודם, כמו נח שעבר את המבול, "ומשמת רבן יוחנן בטלה החכמה" (סוטה, מט:).

עתה נברר כיצד יש להתחיל את החיים בקו שמאל 'ברגל ימין', ולא להיכשל. ולשם כך נסתמך על תורתו של הרב החברותא.

ב/ דעת מבדילה ומחברת.

כל עשרת הדורות מנח עד אברהם לא יכלו להשלים עם אבדת האורות, אשר אחרי המבול פסקו להגיע אליהם מקו ימין. הם התאמצו להחזירם בכל מחיר – לשם כך התכנסו בבבל "וַיּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְראשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית, יא, ד). בכוונתם היה לכונן מחדש את כל הבניין ההרוס של עתיקא שנתפרק לתלת רישין [לשלשת ראשים]. עניין זה נבאר בהרחבה בע"ה במקום אחר, וכאן לשם היכרות ראשונה בלבד נזכיר כי הנהגת ה' בגמר התיקון נקראת הנהגה של עתיקא קדישא, כאשר כל העולמות מתחברים בשיא השלמות להיות כאחד. אבל זה דורש מהנבראים התאחדות עם רצון ה' ללא שום הגבלות והסתייגויות. אמנם כל עוד ההפרדה גוברת וכל אחד מחזיק באנוכיותו – כלפיהם אחדות העתיקא מתפרקת לשלושה חלקים המכונים תלת רישין. כתוצאה מכך, לאחר המבול האנושות נקלעה לרישא השלישי שמכונה מוחא סתימאה [מוח סתום], והדורות שמנח ועד אברהם ציפו בכיליון עיניים לביטול הפילוג בין הרישין, ולזכות שוב באורות מהעולם הקדום שנתנו להם יכולות קסם. ואף אם בשביל זה יצטרכו להילחם עם ה' – הם לא יעצרו. אדרבה, "אמרו [בני בבל] לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו ונתן חרב בידה ותהי נראת כאלו עושה עמו מלחמה" (בראשית רבה, לח, ו).

אבל במקום החיבור המחודש בני בבל נחלו רק פילוג אחר פילוג, ולבסוף התפזרו על פני כל הארץ. והוא מנת חלקם של כל הדורות מנח עד אברהם. כולם חיפשו דרך להחזיר לעצמם את האורות האבודים, אך נכשלו בכל ניסיונותיהם. עד שאברהם, הראשון בעשירייה, הבין כי למען קידום העולם מוכרחים לוותר על האורות ולהתמקד בכלים. שאף שודאי הוא, שאין נמשך מהקב"ה כי אם הטוב והחסד, הרי שמינון החסד נקבע על פי יכולת הכלים לקבל. וכמובן בלשון הכלים נכללים לא רק כלים ממש, אלא כל דבר שתכונתו לקבל, ועיקר הכוונה הוא אל בני האדם המקבלים. ולפי זה, לגבי הכלים תמיד חשוב לדעת, האם הם ראויים לאור שרוצים לקבל. אם זכאים – הכי טוב, ואם לאו – החסדים המיותרים יגרמו להם רק סבל ומצוקה. וזה מה שנקרא "לקבל את החסדים באחוריים".

בהקשר זה חז"ל אומרים "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (אבות, ד, א), שהרי לכל אחד גוזרים בדיוק לפי מידתו, וכמו שראוי לקבל דווקא לו, ולא לאיש אחר. ומי שמתקנא בחלק הזולת אינו מקבל כלום מלבד הצרות. למשל, מי שהתאווה ולקח אישה שאינה בת זוגו – יסבול ממנה כמו מאישה רעה, אע"פ שלבן זוגה אמיתי אין בעולם אישה טובה הימנה.

ומיד נגלה את הסיבה. הכלי איננו יכול להחזיק במשך זמן את אור בלתי ראוי. והאור, שהכלי אינו מסוגל להחזיק, מתחיל להסתלק, וכביכול, נראה מצד עורפו ואחוריו. ומצב של הסתלקות אור המראה את אחוריו, נקרא "לקבל את האור מאחוריים", כשהוא למעשה מסתלק. אין צורך להסביר, כי כל דבר הנמצא בידי אדם שלא תואם את מידותיו והרגליו מכאיב וגורם לו צרות כמו קוץ התחוב בגופו. וזה מה שנגרם ע"י קבלת האור מאחוריים.

אם כן, כל השפעה יכולה להתקבל מצד הפנים ומצד אחוריים, תלוי באדם המקבל. על עקרון זה מדברת המשנה (אבות, ג, ה): "רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ; וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ על תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ". במילים אחרות, כאשר האדם פורק מעצמו עול תורה – אותו עול המסתלק מתקבל אצלו מאחוריים, ומייסר אותו כעול מלכות וכעול דרך ארץ, דהיינו בטרדות העולם הזה. ולהפך, המקבל עול תורה בפנים לא יתייסר מאחוריה.

אפשר לנסח עקרון זה גם בצורה אחרת. כל עוד אין האדם שמח בחלקו, הוא, כדי לשפר מצבו, מנסה לסדר את ענייני העולם כפי שנראה בעיניו, ולשם כך יוזם יוזמות חדשות. אך אם הוא שוגה בחשבונותיו, במקום לתקן תכניס יזמתו אנדרלמוסיה בסדר האמיתי שלפיו העולם מתנהג, והמערכת תתפרק לחתיכות נפרדות. הוא, למשל, שגרם לפילוג של הדור הפלגה, שהיו עם אחד ושפה אחת לכולם, אולם בקשו לשנות את סדרי השמים "וַיּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְראשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית, יא, ד). רבינו בחיי שם כתב: "ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים". כתוצאה מחיתוך השמים לחתיכות נפרדות נתפלגו האומות, ובכל חתיכה קם מלאך מיוחד לאומה אחת מבין האומות – "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית, יא, ט). והזוהר (רעיא מהימנא דף כ/א) אומר כי כל שבעים העמים שהוקמו אז – כולם קיימים בפירודה, "כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא [כל שבעים לשון בפרוד זה מזה]".

אם כן, כל עוד אדם פועל על פי השערות לבו, שאינן הולכות בקנה האחד עם תכניות הבורא – יזמותיו מחדירות רק שיבוש בסדר עולם, וגורמות לתוצאות בלתי צפויות. והכול תלוי בדעת האדם, שיכולה להיות דעת מחברת או דעת מבדילה [ועל שם תכונת הדעת להבדיל, חז"ל תיקנו את ההבדלה במוצ"ש בחונן הדעת, ואמרו "אם אין דיעה הבדלה מניין" (ירושלמי ברכות, פ"ה, ה"ב)]. על מנת לבחון את אמינות הדעת, ה' נתן את המצווה 'לא תאכלו מעץ הדעת'. וכאשר בכישלון המבחן, גורש האדם מגן עדן – מה הבדיל בינו לבין הגן? דעתו המבדילה.

ג/ דוגמאות.

כדי להמחיש את הדברים נביא דוגמא. נתאר לעצמנו מפל היורד מן ההר. כשמימיו הזורמים במהירות נתקלים באבנים – הם יוצרים גלים ומעלים קצף, ועוברים מעל כל אבן בצורה מיוחדת, אך קבועה בזמן. לפיכך, אע"פ שהמים זורמים, ולא עומדים במקום – תמונת הנחל אינה משתנה.

אבל, אם נכניס לתוך הנחל מכשיר מדידה כדי להשיג עליו מידע כלשהו, התמונה בהכרח תשתנה. כי כאשר יתנגש הזרם החופשי במכשיר, ייווצרו מסביבו גלים חדשים.

תופעה זו ידועה בפיזיקה האטומית בשם Heisenberg Uncertainty Principle, או חוק Heisenberg, שלפיו כשהאדם מכניס דעתו במערכת החלקיקים, למשל, למדידה מדויקת של המרחק – בו בזמן בהכרח מתערפלת ידיעתו לגבי הערך של נתונים אחרים, כגון המהירות. ומן הסתם החוק הזה יישאר בתוקפו עד שהדעת לא תתוקן מפגם חטא עץ הדעת, ואז במקום להבדיל – היא תהיה שקופה, ולא מורגשת לזרם. היא תיקרא דעת מחברת שתזדהה לגמרי עם מהלכי הניהול ה' בענייני העולם, ותיעשה כחלק אינטגראלי ממנו ולא כגוש זר אשר משבש המערכת. שאלות מסוג זה מטרידות גם מוחות פיזיקאים רבים, ובמיוחד בזמן האחרון, לאחר שסדרת ניסויים עם האור הביאה לתגליות מפתיעות למדי. עיין למשל מאמר:

"Faster than light?" by R. Y. Chiao, P. G. Kwiat, and A. M. Steinberg in Scientific American, August 1993.

אך בנושא זה יש כל כך הרבה לספר, שפה אין טעם אפילו להתחיל. אולי יזדמן לנו מקום אחר, ובכל מקרה, בנוגע לשילוב בין הדעת לטבע כדאי לעיין בספרו של אחד מגדולי הפיזיקאים בני זמננו Roger Penrose:

Roger Penrose. 1989. The Emperor's New Mind Concerning Computers, Minds and The Laws of Physics. Oxford University Press. Ch. 6, 10.

או בספרו החדש יותר, שגם הוא מוקדש לנושא הזה:

Roger Penrose. 1994. Shadows of the Mind: A Search for the Missing Science of Consciousness. Oxford University Press.

וקוראים בעלי ידע רציני במתמטיקה ופיזיקה יוכלו לעקוב אחר הוויכוח המדעי לגבי עקרונות הבריאה, שהתקיים בין שני פיזיקאים הנחשבים לבעלי סמכות עליונה בנושא:

Stephen Hawking and Roger Penrose. 1996. The Nature of Space and Time. Princeton University Press.

מובן כי זהו רק קצה הקרחון, וקיימים מקורות רבים נוספים, אך אין כאן המקום להזכירם. לכן נביא דוגמא קלה יותר להבנה, וממנה אולי תצא אי"ה תועלת של ממש לחלק מהקוראים.

החל מסוף המאה ה- 19 למניינם, ועד שנות השלושים במאה הקודמת, בארה"ב חי ופעל רופא עיניים בשם ד"ר בייטס (Bates). במסגרת ניסיונו המקצועי הוא הבחין במספר תופעות של ליקוי ראייה שלא מצא להן הסבר הגיוני על פי מדע הרפואה. לפי זה הוא הציע תיאוריה חדשה שבמקרים רבים עוזרת לסובלים מליקויי ראייה לשפר את תפקוד העיניים, ולפעמים אפילו להחלים לגמרי.

ננסה לעקוב אחרי חשיבת ד"ר בייטס. כאשר מסתכלים על איזו תמונה, ורואים אותה מטושטשת – סימן שהיא איננה נופלת לתחתית העין בפוקוס. לפי ההסבר שנתן ד"ר בייטס, הסיבה לכך היא שהשרירים האחראים על כדוריות העין לא פועלים כראוי. כלומר, אינם מאריכים או מקצרים את המרחק בין האישון לתחתית העין כהוגן, על מנת שהתמונה תיקלט בפוקוס. ומה שמפריע לשרירי העין להתכווץ באופן מדויק – הוא פעילות המוח. אפשר לעשות ניסוי שיוכיח זאת: יש לעצום את העיניים, וכדי למנוע לגמרי את חדירת האור – להניח על העיניים את כפות שתי הידיים באופן כזה שהאצבעות תהיינה משולבות על המצח, וכפות הידיים תכסינה את העיניים כמין שני ספלים, מבלי ללחוץ עליהן. לכאורה צפוי שבמקרה הזה העיניים תראינה רק שחור, אך אין זה כך, ולמעשה רואים רקע אפור עם נצנוצי אור פה ושם. ההסבר שנתן לכך ד"ר בייטס הוא שהמוח לא רק מקבל אינפורמציה מן התאים שמעבדים את התמונה, אלא גם מגרה אותם לפעילות יתר. כל נצנוץ אור לבן או בגוון אחר, השונה משחור, שאנו רואים בעיניים עצומות – נוצר בהשפעת המוח. כתוצאה מכך, לאור, המגיע מהתמונה בשעת ראייה, מתערב הגירוי מהמוח – והוא מטעה את השרירים וגורם להם לכווץ את גלגל העין לא למרכז התמונה, אלא מעט קרוב או רחוק ממנה, וזה מטשטש את מראה התמונה האמיתית. הפתרון שמציע ד"ר בייטס הוא "להשתיק" את המוח, שיפסיק להפריע לעין. לשם כך, למשל, בכיסוי העיניים המתואר לעיל, יש לנסות לכבות כל נצנוץ לבן, ובמאמץ שכלי לצבוע את כל שדה הראייה בצבע שחור. המטרה היא להגיע לשחור ע"י הרגעה איטית ושקטה, ולא ע"י אילוץ שימתח ויגרה את המוח עוד יותר. על מנת להרגיל את המוח, רצוי לשמור כך על שדה הראייה השחור לפחות חמש-עשר דקות. ככל שיצליח המאמץ – הסיכוי להחזיר לאדם את כושר הראייה גדל, ובמקרים פשוטים השיפור מורגש אף לאחר שניים - שלושה תרגילים. כמובן, בשיטה זו קיימים סוגי תרגילים רבים, והיא מסועפת הרבה יותר ממה שהוסבר במסגרת זו. אבל העיקרון שליקוי הראייה נובע מפעילות יזומה של המוח ממשיך לעמוד במרכזה, וכפי שכותב ד"ר בייטס בספרו

Bates W.H. Better eyesight without glasses. New Delhi: Orient paperbacks, 1987. p. 42-51,

העין צריכה לראות בלי השגחה מכוונת, כמו שאר החושים, הפועלים בעצמם. כל פקודה שכלית לראות את מה שקשה לעין, רק מקלקלת את הראייה – ומכאן מתחילות בעיות הראייה. לכן עיקר הרפואה לשיטתו הוא באילוף המוח, להרגילו לא להתערב בפעילות העין ולאפשר לשרירים לעבוד באופן עצמאי.

אגב, השיטה הזאת מפרשת בצורה מעניינת את תכונתו המפורסמת של משה רבנו: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר, יב, ג). יתכן כי דווקא הענווה שמרה לו את כושר הראייה לאורך כל החיים, כמו שכתוב: "וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְרִים שָׁנָה בְּמתוֹ לא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלא נָס לֵחה" (דברים, לד, ז).

דוגמא נוספת היא בתחום תגובות הגוף של האדם. ברור כי כל תנועות הגוף, כגון הליכה וקפיצה, תנועות הידיים וכו' מאורגנים באופן מסובך מאד, וכל ניסיון להחדיר בהם דעת ולפקד על עבודת השרירים באמצעות המחשבה עלול רק לשבש את התזמון הדק בין עוצמת ההתכווצויות הדרושות לביצוע פעולה כלשהי. ידוע, למשל, כי ליד קל הרבה יותר לתפוס כדור שמזדמן אליה פתאום, מאשר לתפוס כדור בהכוונה יזומה של השכל. בכל המקרים הללו הגוף מקבל פקודות ישירות מן המוח ללא התערבותה של הדעת, והתגובות הספונטאניות מהירות ומדויקות הרבה יותר מתנועות מבוקרות. רק דעת שתזדכך עד שתחשב לחלק בלתי נפרד מן הזרם לא תפריע לאיברים בתנועותיהם, ותעבוד בתאום מלא עם חוקיו של הגוף.

ד/ מסקנות.

וכן הוא זרם האירועים שעוברים על האדם במשך חייו, אירוע מתחלף במשנהו לפי סדר, מכוח עילה ועלול. כלומר, מצבו של אדם איננו צירוף אירועים מקריים, אלא נוצר משרשרת אירועים שכל אחד מהם הוא תולדה מקודמיו. לכן כל שמהווה את הרקע לחיים: משפחה, דירה, פרנסה – אם אין האדם רואה מהם צער, סימן שאורם בא אליו בפנים והוא מקבל בדיוק את מה שמגיע לו על פי הכלים שיש ברשותו. ואדרבה, כל עוד שתנאי החיים אינם מציקים לאדם, והוא בכל זאת אינו מרוצה ומבקש לשנות את המצב הקיים – כל שישנה על פי החלטת דעתו, יתאים פחות לכליו, מהמצב הקודם שנוצר מתוך הכרח. הוא לא יוכל לחיות עם חידושו בנחת לאורך זמן. במוקדם או במאוחר יתברר כי כל תוכניותיו לא היו אלא חלום יפה שנגוז, ובהקיצו יתגלה כי חידושו מכאיב לו כקוץ הנעוץ בבשרו.

המסקנה היא, כי על האדם להיזהר מיוזמות שאין להן הכרח, ולפעול ולשנות רק בנסיבות המצריכות זאת. כי אם האדם נקלע למצוקה – סימן הוא שאין מקומו הנוכחי תואם לו עוד כהוגן. ואע"פ שהשתנות האדם היא דרכו טבעית – מכיוון שפוסק על ידה האיזון בין האורות לכלים, הוא חש אי נוחות מסוימת, ומקומו הישן מתחיל לדכא אותו ולצערו. והעניין מובן, מפני שאורות של מקומו הנוכחי לא מתיישבים היטב בכלים החדשים, ומציקים להם מצד האחוריים. בנסיבות הללו חייב אדם לשנות את המקום, ומן הסתם כבר מזומן לו מקום אחר שאורו מתאים לכליו בדיוק. שהרי לכל כלי כשר והגון יש כוח משיכה של האור, הכלי מושך אליו אור כמידתו – וע"י כך יוצר לו מקום מתאים. על זה נאמר: "יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" (שבת, קז:), וכלל זה נוגע באותה מידה למציאת מקום עבודה חדש, בן/בת זוג, מקום מגורים וכדומה.

ברם, אם מקומו מציק לו מאוד, אך דרך מילוט לא נמצאת – וכל דלת שדופק עליה נסגרת בפניו, אז האדם צריך באמת לפשפש במעשיו. כיוון שהסיבה שאין האור יכול להגיע, כי דרכיו חסומות ע"י רקיעים דימין או דשמאל, שהאדם הערים לפניו בעצמו. משום מה מגיעים למבוי סתום, וכיצד להתמודד עם בעיות מסוג זה במקרים שונים, נלמד בע"ה בהמשך הספר. אלא כעת כדי להמחיש את הדברים נביא דוגמא. נראה כיצד נהג איש צדיק ומושלם, אשר במשך חייו לא עבר שום עבירה ולא חטא אף חטא, ומת רק בגלל חטאו של האדם הראשון (עיין גמרא שבת דף נה:). כוונתנו לבנימין בן יעקב שמהווה את היסוד לקו שמאל.

ה/ לידת הקוים.

בנימן נולד מרחל 'בְּצֵאת נַפְשָׁהּ' (בראשית, לה, יח), אמו מתה בלידתו ובנימין כביכול תפס את מקומה לייצג את קו שמאל. לשם כך היא הורישה לו את כל כוחותיה וקראה שמו 'בֶּן אוֹנִי', ורק אביו שיתף בו מקצת מקו ימין, ככתוב 'וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין' (בראשית, לה, יח). אמנם כבר מלידתו אנוכיותו הייתה מתוקנת בתכלית השלמות, ולפיכך בנימין מעולם לא היה מכניס את שאיפותיו האישיות בהתפתחות הטבעית של הדברים – כי ידע שהזרם ממילא יוביל אותו למקום הראוי והנכון, והעיקר הוא לא להפריע. נראה כיצד התנהג ברגעים קשים וגורליים במיוחד. למשל בעת שהרעב דחף את בני יעקב לרדת מצרימה לשבור משם לחם, והיה ידוע מראש כי לא יינתן להם לחם מבלי שיביאו את בנימין – כולם הידיינו והביעו דעתם לכאן ולכאן, האם לשלוח אותו או לאו, והיחיד שלא השמיע קולו היה בנימין עצמו, ואף אחד מהנוכחים אפילו לא העלה בדעתו לשאול אותו מה רצונו. ובנימין באותו זמן לא היה ילד כלל, אלא אב לעשרה. וכן במצרים לא פתח פיו, ולא ניסה להתגונן כאשר האשימו אותו בגניבת הגביע, ואחיו הטיחו בפניו 'גנב בן גנבת'. הכול נדהמו מגורל עתידו – להישאר לתמיד להיות עבד במצרים, ואילו הוא המתין בסבלנות ובשקט לראות במה יסתיים הדבר.

אברהם היה הראשון שעשה את החישובים האלה – אין טעם לאדם ליזום יוזמות באופן שרירותי ולהחשיב עצמו לגביר כל יכול. כל יוזמה נוספת רק מרבה הפרדה, והוא מבוי שאין ממנו מוצא. אלא סוד קיום האדם תלוי בתיקון אנוכיותו, ולא צריך להתבייש, ולהכיר האמת – הקב"ה הוא האדון, 'וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית, יח, כז). ולאור חידוש זה "אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני (אלוקים) במה אדע כי אירשנה" (ברכות, ז:).

ועתה נתבונן בהשלכות הנובעות מצעד זה. אמר ר' עקיבא לר' שמעון בן יוחי: "בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק" (פסחים, קיב.). הכוונה הייתה ליחסים בין רב לתלמיד, אך במידה שווה כלל זה שייך גם להקב"ה. לולי רקיעים דימין ודשמאל שאנוכיות האדם מעמידה לפניו, היה הקב"ה מתגלה אליו פנים בפנים ואורו היה ממלא את כל העולם.

אבל כל עוד שהאדם לא שלם ולא מזוכך כהוגן, אין הקב"ה יכול להתגלות אליו כפי שהיה רוצה, והאור נמשך אל הכלי בהתאם לשלבי תיקונו.

והנה לכך דוגמא מוכרת, מיד כשהתרצה אדם, בשר ודם, לקבל את רצון הבורא ללא שום הסתייגות והבחנה – הקב"ה התגלה אליו, והאור שזרם אל כליו בקו ימין העלה אותו להיות מרכבה למידת החסד ולכלי המחזיק ברכה. מדובר כאן כמובן על אברהם, ויותר מכך, אברהם עצמו נהפך למקור הברכה, כשלראשונה מזמן הבריאה הכוח לברך נמסר ביד בשר ודם. וזו ברכתו מאת הקב"ה: "וְאֶעֶשְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית, יב, ב), ורש"י מבאר: "הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ".

באברהם, הקב"ה מצא לו אדם שיהיה נציגו בארץ בפעם הראשונה בהיסטוריה. והוא תוכן ברכת שם בן נח שבירך את אברהם: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית, יד, יט). כלומר, קודם ה' היה מכונה 'אֵל עֶלְיוֹן' כי מלך על העליונים בלבד – ועתה אברהם מפיץ תורתו בין בריות וקונה 'לְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַיִם וָאָרֶץ' (מפירוש כלי יקר).

ומרגע שאברהם, מאיש פשוט מן השורה נהפך ל'נְשִיא אלוקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ' (בראשית, כג, ו), התחילה להתממש תכנית ה' בבריאת העולם – להשרות שכינתו על התחתונים. וכל מערכת היחסים שנהגה עד כה רק בעולמות עליונים ורוחניים, החלה להתרקם ולבוא לידי ביטוי בבני אדם בשר ודם.

בדרך זו קודם כל ירדו לעולם מושגים של קו ימין. ברם אין קו מבלי שייסמך על שתי נקודות, ולדוגמא – קו ימין נסמך על המלך ושריו, כי הרי אין המלך יוכל למלוך ללא שרים אשר יישמו את רעיונותיו בפועל. בעצם כל רעיון המלכות נכנס לעולם רק בזמן אברהם, שהרי נמרוד ששלחו לכבשן האש היה המלך הראשון בארץ. אבל אברהם חידש בעולם את מושג השרים שמקיימים את דבר המלך, ופעם הראשונה קו ימין התלבש בבני האדם בזכותם של אברהם ושרה.

ואכן, שרי אשת אברהם הייתה 'אשת חיל' ראשונה בעולם שמתייצבת כמו 'חייל' לקיים את דברי בעלה. ואין זה דבר פשוט ומובן מאליו. שלמה המלך, למשל, חיפש אישה כזאת בין אלף נשים ולא מצא, ועל כן אמר 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה לא מָצָאתִי' (קהלת, ז, כח), והמדרש מפרש: "אדם א' מאלף מצאתי זה אברהם ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה" (ויקרא רבה, ב). ולאחר שהתאכזב מכל הנשים שחיו בזמנו, שלמה המלך חיבר את 'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא' (משלי, לא, י) שהוקדש לשרה אמנו, כפי שמביא המדרש "(משלי, לא, י) 'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא' זו שרה" (אגדת בראשית, לד).

אשת חיל – היא כמו שר למלך, ושרי חידשה לעולם את רעיון השר. על כן שמה של שרה מלשון שררה (רש"י בראשית, יא, כט), ובגלל התכונה הזאת חפצו בה כל המלכים. נראה כיצד הרעיון התפשט: "וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאד. וַיִּרְאוּ אתָהּ שָרֵי פַרְעה וַיְהַלֲלוּ אתָהּ אֶל פַּרְעה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעה" (בראשית, יב). כל היופי שלה הוא מחמת שהיא 'אֵשֶׁת-חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ' (משלי, יב, ד), וכשאנשים רואים אותה, רוצים להידמות לה והופכים ל'שָרֵי פַרְעה', אשר 'יְהַלֲלוּ אתָהּ אֶל פַּרְעה' כי בודאי היא ראויה למלך. [ואין צורך לומר כי היא 'שר' נאמן לבעלה, והשתמשה בכוח השררה כדי להרתיע את פרעה שלקח אותה לו לאישה: 'היא אומרת למלאך הך והוא מכה' (רש"י בראשית, יב, יז)].

וכן המלך השני שביקש לקחתה, אבימלך – לאחר היכרות קצרה אתה כבר מופיע בזוג 'אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכל שַר צְבָאו' (בראשית, כא, כב) שבו מתלבש קו ימין.

כמובן, יצחק – שנולד לאברהם משרה, גם הוא השתייך לעולם הכלים, וחפץ לבו היה להידבק לבורא בכל כוחו. אך מי אמר שכלים נועדים להידבק לה' בעולם הגשמי, ולא לעלות לקראתו אל עולם רוחני של אור זך ונקי. וכזה היה יצחק שנולד מצחוק שנפלט מפיהם של אברהם ושרה כפי שכתוב:

- "וַיִּפּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיּאמֶר אלוקים אֲבָל שָרָה אִשְׁתְּךָ ילֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית, יז),

- "וַתִּצְחַק שָרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמר אַחֲרֵי בְלתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדנִי זָקֵן. לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָרָה, הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָרָה בֵן" (בראשית, יח).

אימתי מתפרצים בצחוק? כשנתקלים ברעיון או במאורע משונים מאד שעל פי ההגיון אין להם אחיזה במציאות, ועצם קיומם לא מתיישב על הדעת. במילים אחרות, כאשר מחשבת האדם לא יכולה למצוא כלי שיקלוט את הרעיון – אור הרעיון פורץ ממנו בצחוק.

וכך היה אצל אברהם ושרה. לפי ששניהם השתוממו מהבטחת ה' שכעבור שנה ייוולד להם בן, והרעיון לא נראה להם בר ביצוע – אורו פרץ בצחוק. ואע"פ שהתלבש בסופו של דבר ביצחק, בכל זאת לא התיישב במציאות העולם לחלוטין. אלא יצחק נולד כרוכב על רעיון עזיבת הגשם כדי להידבק לאורו של ה', וחייו התחלקו לשני פרקים.

בתחילה הוא נולד בקו שמאל כבן שרה בלבד, ולא היה לו שום קשר עם קו ימין של אברהם, כפי שאומר הזוהר (זוהר בראשית דף קג/א) "והנה בן לשרה דהא נוקבא נטלא ליה לברא מן דכורא [והנה בן לשרה שהנקבה נטלה לו לחוץ מהזכר]". כלומר, שיצחק נולד מנותק מקו ימין אשר כיוון השפעתו ממעלה למטה. אדרבה, בגלל שכולו השתייך בלעדית לקו שמאל, שכיוון התנועה בו ממטה לעיל, היה כל רצונו לעלות אל ה'. ולולי שה', בזכות אברהם, המיר אותו לאייל – היה עולה כעולה בעקידה, כפי רצונו.

לאחר העקידה יצחק כבר התקשר לצחוק אברהם בקו ימין, אבל גם אז השפעת הימין הספיקה רק כדי לעכבו מעלות השמימה – אך לעולם הוא נשאר בקו שמאל, כיון שתכליתו להעלות את הבריות אל הקב"ה. ולפיכך הזוהר אומר כי "וצדיק איהו נטיל לשמאלא קץ חי דאיהו יצחק בהיפוך [וצדיק הוא נטול לשמאלה 'קץ חי' שהוא יצחק בהיפוך האותיות]" (זוהר השמטות דף רנב/ב), שלעולם יצחק יישאר 'קץ חי' – קץ הרוחניות שרק יכול לסבול בשר ודם. קצת מעבר לזה כבר יוציא אנוש מהיות אדם ויעלהו למדרגת מלאך.

והוא תכלית עולם הנפרדים העומדים בקו שמאל, שיכירו את אביהם שבשמים ומרוב אהבה יחפשו להיות בקרבתו תמיד, ולהידבק בו כדוגמת הכתוב "כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ אלוקים" (תהלים, מב, ב). וכפי שביצחק התלבשה נקודה עליונה של קו שמאל – באשתו התלבשה הנקודה התחתונה, "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית, כד, סד). פני יצחק היו זוהרות, ורבקה, שכל כך התרשמה מפניו של האדם השלם והתמים במידות, אדם רוחני ואציל, נפלה מכל האנוכיות שלה ברצון להידבק אליו, ולהיות לו אישה נאמנה. דרך בני הזוג יצחק ורבקה, שהיו מקיימים את קו שמאל, עשה רושם בעולם התחתונים, ואנשים למדו מרבקה כיצד יש לכבד ולהעריץ את המלך. לכן קפץ עליה אבימלך לקחתה לאישה, וכתוצאה מכך השתרשו במלכותו תכונות שני הקווים יחד – שהרי לאחר שהוא בא אל יצחק מצטרפים אליו שניים: "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכל שַר צְבָאוֹ" (בראשית, כו, כו). 'פִיכל שַר צְבָאוֹ' יחד אתו מעצב קו ימין, ובצירוף 'אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ' ממעריצי המלך ומרעיו, התייצב גם קו שמאל.

אם כן, רבקה אמנו היא סמל הכלי המושלם העומד בקו שמאל. 'וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן' (בראשית, כד, כט). בשלב זה נעבור לביאור תכונותיו של לבן בעזרת תורתו של הרב החברותא.