17. ביצים שוחקות ואצבע אלוקים
מפני שהתוכנה אינה תומכת במעריכי החזקה, הם מופעים כמו מספרים רגילים, אך ניתן לזהות אותם בקלות מתוך הקונטקסט
א/ מהות הביצים והזיתים.
כזכור, לראשונה את הצטמקות הביצים שיער רבי (עירובין, פג.) "ר' יוסי אומר ב' ביצים שוחקות שיער רבי ב' ביצים ועוד כמה ועוד אחד מעשרים בביצה".
היינו, רבי שיער בביצים שהיו בזמנו את הסאה הציפורית, ומצא כי היא מכילה כמות ביצים פי (1/20+1) יותר מן הצפוי (עירובין, פג.). אז התברר כי גם הביצים עלולות להשתנות, ושיעור הפחתתן הוא 1/20 לביצה. עתה ננסה לברר מהם הגורמים והנסיבות שמביאים לידי שינוי, ולשם כך צריך קודם כל לברר את ההבדל בין ביצים לבין זיתים.
כפי שביארנו למעלה (סימן 7/א) את עניין עלה הזית שהיונה הביאה לנח – הזית נמצא בקו ימין. טעמו מר למי שמקבל את אור קו ימין מאחוריים, ולמעשה האור מסתלק ממנו ובדרך זו גורם לו צרות. אבל מצד הפנים שמן זית ממשיך את החכמה, שכן "אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן" (מנחות, פה:). לפיכך, כיוון שבאחוריים האור הולך ומסתלק – הזית גורם לשכחה. ויחד עם זה, שמן זית אשר נמשך בפנים – הוא סגולה לזיכרון, "שאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה" (הוריות, יג:).
לכן שיעור הזית תלוי באופן ישיר במדרגת התיקון של הנבראים, ובאפיוני הממדים. לעומת זאת מהביצה חז"ל לומדים את דיני הנולד ביום טוב ובשבת (ריש מסכת ביצה ושבת, מג.). ימים אלה מסמלים את תכלית החיבור בין הבורא לנבראים – ואילו הביצה שנולדת מסמלת את ההיפך, היא מתנתקת מהאם, ומשום כך נחשבת למוקצה. וכן נאמר בספר הפליאה (ד"ה סדר מועד) "שאחר שבאו ישראל במעלה הזאת להתלונן בצילו של הקב"ה א"כ יש להם לשמור הימים טובים הרוחניים ע"י שמירת עצמם וע"י שמירת הי"ט וזהו ביצה שנולדה בי"ט שאפי' טילטול הנולד עושה חילול".
ובכן, הביצה מסמלת עולם של חיים נפרדים אשר מתקיימים בקו שמאל – ומשום כך תיקוני הזוהר (ת"ו דף כב/ב) מקיש בין ביצה לבין נפש. ואילו הזוהר במדבר (רעיא מהימנא דף רמד/ב) ממשיל את הזית ליו"ד של הוי"ה, שהוא כזכר השייך לקו ימין – בעוד שביצה נמשלת ליו"ד אדנ"י, ושם זה בנוקבא השייכת לשמאל (עיין אר"י ז"ל שער הכוונות, דרושי קידוש ליל שבת, א). וכאשר נדע בהמשך את עניין האתרוג, נוכל להבין גם הדגמה אחרת, הכתובה בתיקוני זוהר (הקדמה, דף ב/ב): "ביצים דא אינון אתרוגין דכל חד שיעוריה בכביצה [ביצים הן אתרוגים, שכ"א שיעורו כביצה]".
ובדרך משל אפשר לומר, כי ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת כביכול שוחה נגד זרם. ובעוד שכולם מתחברים אל ה' בקו ימין – הביצה ממשיכה לגונן על ההפרדה הקיימת בשמאל, ובתוך קליפת הביצה ההפרדה מוצאת לה מסתור אחרון. ובכל זאת, ככל שכוח החיבור גובר – הוא מצמצם את ההפרדה, וההפרדה נאלצת לסגת תחת הלחץ לקו הגנה חדש.
ובביצים, קו ההגנה להפרדה – הוא קליפתן. ועל כן האיחוד עם ה' כאילו מפשיט מהביצים את הקליפה הקיימת, והן מצטמצמות בשיעור שתופסת הקליפה.
לסיכום: תיקון העולם וחזרתו לבורא גורם לביצה להצטמצם בשיעור הקליפה. והגרא"ח נאה מצא ע"י המדידה, שהקליפה במציאות היא חלק א' מכ' (1/20) מנפח הביצה (מוש"ת, פרק טו, ב).
ושיעור זה הוא בדיוק כשיעור הקטנת הביצים בציפורי "אחד מעשרים בביצה". שהרי המידות השתנו בציפורי מחמת תיקון הנפרדים שחיברו בין שני הקווים מלמטה, וע"י כך הוסיפו טפח ששי בשני ממדים. ומן ההכרח לומר, שכגודל החיבור – כך הצטמקות הביצים.
אולם כדי להבין את פשר מיעוט הביצים דוקא ב- 20/21, נפנה קודם לרש"י (שבת, טו. ד"ה חמשה): "דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולים משלנו והכי נמי א"ר יוסי בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:) כמה שיעור חצי פרס שני ביצים שוחקות והתם מפרש האי ועוד אחד מכ' בביצה לכל ביצה".
מדבריו הקדושים משתמע, כי שיעור 1/20 לביצה מתעד את הקטנת הביצים בציפורי בהשוואה לביצים שהיו במדבר. כלומר, עד שהגיעו לשיעור הקטנה של 20/21 – הביצים קטנו פעמיים. פעם, כשהוסיפו שתות על המידות במעבר מהמדבר לירושלים, ופעם נוספת קטנו הביצים בעת שהוסיפו עוד שתות על המידות בציפורי.
מוכח מכאן, כי בד בבד עם הגדלת כל דבר השייך לימין, כגון הזיתים, בשיעור של 6/5 – הביצים קטֵנות בשיעור שטרם הוברר, אך ידוע עליו, כי הצטברות שני צמצומים נותנת הקטנה של 20/21.
לאור זה יש להעיר, כי הקשר בין לוג לביצים, שלפיו לוג = 6 ביצים – איננו נצחי, אלא משתנה בכל פעם שמשתנים האפיונים. וזה רק לגבי המידות המדבריות, שעליהן הגמרא (עירובין, פג.) מודיעה כי סאה = 24 לוג, מכילה 144 ביצה, היינו לוג = 6 ביצה. אולם כל שינוי באפיונים מפריך את השוויון, שהרי כשהסאה גדלה – הביצים קטֵנות, ולהפך. על כן נדרשת זהירות משנית בעניין.
לביצה יש עוד משמעות, עמוקה בהרבה מזו. הביצה לכשעצמה מסמלת את ההפרדה של קו שמאל. הגמרא אומרת: "ביצה עם יציאתה נגמרה" (ביצה, ו:). כלומר, היציאה מהפכת את הביצה לברייה חדשה, שכבר איננה דומה לרעותיה, הביצים הגמורות, שלמשל, יימצאו בתוך התרנגולת לאחר השחיטה. וההבדל הוא, שהביצים הנמצאות במעי התרנגולת אינן ראויות לגדל אפרוחים – והיא עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים (שם).
הביצה שפורשת מהאם לחיים נפרדים מזכירה את העולם אשר נברא במעשה בראשית. וכן מתפרשת הביצה בדברי הזוהר, הסתומים עד כדי כך שהזוהר עצמו הזדקק להזהיר: אל תחשבו שאלו הם דברים בטלים בעלמא.
(זוהר במדבר רעיא מהימנא דף רטז/א) "דהכי ארח דמארי רזין אמרין מרגלית לתלמידיהון ולא אשתמודעון ביה ברמיזא אהדר לון ההוא מלה במלי שחוק כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין ואתא ביצה ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא ומחאת אלין שתין כרכין. וחס ושלום דמארי אורייתא אמרין מלין דשחוק ודברים בטלים באורייתא [שכן דרך בעלי סודות אומרים מרגלית לתלמידים ואם אין הם מבינים ברמז, מחזירים להם אותו עניין במילים של שחוק. כגון הזה שאמר כי ביצה אחת הפילה ששים כרכים, ובאה ביצה שנפלה מעוף שפרח באויר והכתה ששים כרכים אלו. וחס ושלום שבעלי התורה יגידו מילים של שחוק ודברים בטלים בתורה]".
וכדי שלא ייראו לקורא החיים קלים, נצרף לדברי הזוהר דברים סתומים עוד יותר מהגמרא.
(בכורות, נז:) פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים ומי שדיא ליה והא כתיב כנף רננים נעלסה אמר רב אשי ההוא מוזרתא הואי.
אך כאן רש"י מאיר לנו אור בקצה המנהרה, ומסביר כי בר יוכני הוא עוף שממנו נפלה הביצה, וטיבעה במה שבתוכה את שישים הכרכים. אולם הגמרא לכאורה לא מבינה, למה נפלה הביצה? שהרי "אמר הקב"ה וכי בראתי כנפים משובחות לאותו עוף בר יוכני שיש לה כח כל כך שנושאה ביצה גדולה כזאת ומגביה למעלה ומורידה בנחת בקינה" (רש"י שם). ועל זה השיב רב אשי, שזו הייתה ביצה מוזרה. כלומר, "שלא היתה ראויה לאפרוח לכך השליכה" (רש"י שם).
עדיין חסרים אנו הבנה בעניין, אבל לפחות התברר כי המקורות הללו מדברים על ביצים מוזרות שאינן מגדלות אפרוח, והן נפלו מן העוף ונשברו. ביצים מסוג זה תרנגולת מטילה כשאין לה זכר. ואז, על פי הגמרא בביצה, ז. היא 'ספנא מארעא', כלומר, "מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים" (רש"י שם).
על ביצים כתיקונן נאמר במקום אחר של הזוהר, אבל לכאורה זה רק מעצים את התסבוכת:
(זוהר ויקרא דף עט/א) דיומא חד שאיל ר' ייסא אמר ביעא דקושטא דנפקא מעופא דשריא בנורא ואתבקע לארבע סטרין. תרין סלקין מנייהו וחד מאיך וחד רביע ברביעא דימא רבא. א"ר אבא עבדת קמיה דר"ש קדש חול דהא כתיב פה אל פה אדבר בו. א"ל ר"ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא וכך הוה באדרא דר"ש [ביום אחד שאל ר' ייסא, אמר ביצה של אמת היוצאת מעוף, ששורה באש והתבקעה לארבעה צדדים. שנים מהם עולים, ואחד הושפל, ואחד רובץ ברביצה של ים הגדול. אמר ר' אבא עשית לפני רבי שמעון הקודש לחול, שהרי כתוב פה אל פה אדבר בו. א"ל ר"ש עד שלא תתבקע הביצה תסתלק מעולם, וכך היה באדרא רבא של רבי שמעון].
נביא עוד הגהות על מקום זה מאת מורנו הר' חיים וויטאל, ולאחר מכן נפתח בביאור. הר' חיים וויטאל כותב בהגהות: "ביעא דקושתא [ביצה של אמת] היא היו"ד שהיא כביצה שאין לה פה אלא סתומה מכל צדדיה כך עולם האצילות שהיא היוד והיה סתום באויר הסתום הקדמון הנק' כתר עליון כמ"ש הזהר בטש בי' מאן דלא בטש ונתפשטה הנקודה ונשאר אור ומכח הגבורה לד' אותיות".
עתה נתקדם לפי הסדר, ונשלב את הביאור עם תרגום כל העניין לשפת מושגים אנושיים.
הביצה בקו שמאל, השומרת על הפרדה – היא קודם כל תואר לקהל הרחב של הנבראים, הנמשל לנוקבא. ומבלי שיש לו זכר, שהוא המנהיג שמחזיק את העם ומורה לו את הדרך – העם לא יכול להחזיק מעמד, אלא מתחיל להידרדר ולהוריד את מדרגתו הרוחנית. והמשל הוא, שבלי זכר נולדת ביצה מוזרה, שחסר לה אפרוח – ועתידה ליפול ולהישבר.
ואולי פעם שמתם לב – לעם תמיד קמים מנהיגים בשלישיות. כגון אדם שת ואנוש, שם יפת וחם, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים וכן הלאה. תופעה זאת תקבל ביאור בחלקו השני של הספר, והעניין תלוי בייעוד העומד לפני העם. מובן, שאפילו נוכחותו של מנהיג לא מבטיחה שהעם לא ייכשל, ולא ייפול ממדרגתו הקיימת במקום לעלות. כל שכן בלי מנהיגות. אך גם במקרה הגרוע של נפילה, אי אפשר להיפטר מן הייעוד – אור הייעוד ישיג את העם בכל מקום. אבל מה שחשוב הוא, שכל פעם בהורדת מדרגה האור מתפצל, ומגיע למטה בצורה של ג' אורות פרטיים, ג' גוונים אשר מקבילים לתלת רישין. ונושאים את האור ג' רועים שקמים על העם, ומשימתם היא להחזיר את העם אל הדרך האמת.
אם כן, בכל מצב שיהיה העם, הקב"ה תמיד מוצא לו בקרב העם ג' עמודים שיכול לסמוך עליהם. וזכותם גדולה מאד, כי הם אולי היחידים שמסכימים להמליך את ה' למלך עליהם, וע"י כך מספקים לה' מקום לשכון בו בין התחתונים. ולולי הם – הקב"ה היה נחשב לא-ל השוכן במרום, ומולך רק על צבא השמים.
וזה מה שאירע ביום בריאת האדם, ביום השישי, שכידוע חל בראש השנה. הדבר העיקרי שנדרש מאתנו בראש השנה – להמליך את ה' למלך עלינו. זאת כל העבודה, ולשם כך נועד סדר מלכויות בתפילה. וכן היה ראוי לאדם, עוד ביום בריאתו להמליך את ה' למלך עליו, ולציית לפקודתו. אילו עשה כן, היה חוסך מהאנושות את כל תלאות ששת אלפי השנים. אבל בא חטא עץ הדעת, ובמקום להמליך את ה' – התחבא האדם מפניו בעת ששמע "אֶת קוֹל ה' אלוקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית, ג, ח). לכאורה מה שכתוב כאן לא מובן, אך בואו נחשוב מהו 'לְרוּחַ הַיּוֹם' – פירושו, לרוחו של אותו יום של ראש השנה, שבו אדם הראשון היה אמור להמליך את ה', ובמקום זה הקב"ה נשאר 'מִתְהַלֵּךְ' בינו לבין עצמו. [מלך מלשון 'מוליך'. ואם אין למי להוליך, כל מה שנותר – 'להתהלך'].
עתה נחזור לג' הרועים. הם נותנים לה' מקום לשכון בו בין הנבראים – ולמעשה מהווים את ג' רגלי הכיסא. כי כידוע בניהול ענייני העולם הקב"ה נשען על מערכת של כסא הכבוד – ולו ד' רגליים, שהן שלוחי ה', אשר יורדים למטה ומקיימים את השליחות. והחידוש בג' הרועים הוא, שאת רגלי הכסא מייצגים לא מלאכים רוחניים אלא בני אדם גשמיים, שהם בעלי יצרים. ותכלית ג' הרועים – לשפר את העם עד שיתפוס את מקום הרגל הרביעית. זהו המבחן האמיתי לתפקוד המנהיגים. ובמידה והעם משתפר – הוא מתחיל לעלות למדרגה שממנה הידרדר, ויחד עם זה ג' גווני הייעוד שוב הולכים ומתאחדים לגוון אחד.
עוד יש להוסיף, מבלי להיכנס לפרטים, שאם הרגל הרביעית עלולה להישבר – הירידה מתרחשת תמיד באמצע שנות הרועה השלישי. לדוגמא נביא את אדם הראשון, אשר בגירושו מגן עדן התפצל לאדם, שת ואנוש – ובימי אנוש החלה נפילה חדשה, כפי שכתוב 'אָז הוּחַל לִקְרא בְּשֵׁם ה'' (בראשית, ד, כו), במובן שאז התחילה עבודת האלילים.
והוא שחזה ר' ייסא בזוהר, עם שיש לו רועים נקרא "ביעא דקושתא [ביצה של אמת]" – והיא מתבקעת לד' צדדים כנגד ג' הרועים והעם. אך ר' ייסא לא ראה את התיקון, שבמהלכו העם מעלה מדרגה – אלא רק את השבירה, כאשר על פי הכללים ב' הרועים הראשונים מתעלים, ולא שותפים במפלה. הרועה השלישי הושפל באמצע שנות חייו – בעוד שהעם מידרדר ושוקע בתהומות ים הגדול. בנקודה זו ראיית ר' ייסא הפוכה מראיית רבי שמעון, שראה את העם העולה בתיקון. והדבר נחשב כאילו עשה ר' ייסא חול מקודש.
עתה נתבונן. ג' הרועים שמקבילים לתלת רישין מתחילים את ההתפשטות מן הביצה, והביצה עצמה מה היא? התשובה נכללת בדבריו הקצרים של הר' חיים וויטאל: "ביעא דקושתא [ביצה של אמת] היא היו"ד שהיא כביצה שאין לה פה אלא סתומה מכל צדדיה כך עולם האצילות שהיא היוד והיה סתום באויר הסתום הקדמון הנק' כתר עליון".
היו"ד מרמזת על עשרה מאמרות שבאמצעותם ברא אלוקים את העולם. על כן כל עולם שנברא בששת ימי בראשית ע"י י' מאמרות, כגון עדן וגן – נברא בדמות ביצה, וכלול כולו בתוך קליפתה. כמו כן אדם חי בביצה לפני שגורש מגן עדן. ועוד, אם תרצו הרמז, י' מאמרות שבהם אלוקים ברא את העולם בדמות ביצה – מספקים את הפירוש לשמו של העוף המסתורי המכונה 'בר יוכני'. יוכני = י' אלהי"ם הפורח באויר הסתום של הכתר העליון.
לאור רעיונות אלו, עצם הגירוש נחשב לבקיעת הביצה, וממנה החלה ההתפשטות הראשונה של תלת רישין – זה למעלה מזה. וכן כותב הזוהר: "תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא [תלת רישין מתגלות זה בתוך זה, וזה למעלה מזה]" (זוהר דברים אדרא זוטא דף רפח/א).
משמעות הדברים היא, כי יש ב' סידורים להיערכות של תלת רישין – דרך ההתקפלות בתוך הביצה, ודרך ההתפשטות. בתחילה, כשהתרקם העולם עד השלב של גן עדן, תלת רישין טרם התפשטו זה לאחר מזה – אלא היו כולם מסתתרים בתוך רישא עילאה, שמכונה עכשיו גלגלתא. ורק לאחר גירושו של אדם מגן עדן, תלת רישין החלו להיבנות זה למעלה מזה בדרך ההתפשטות. תחילה יצאו י' אורות של הרישא השני הנקרא 'אוירא', והם עשרה דורות מאדם עד נח. אחריהם יצאו י' אורות של מוחא סתימא, והעמידו עשרה דורות מנח ועד אברהם. אולם אברהם עצמו כבר לא הזדהה עם האור אלא עם הכלי, ומצד הכלים הוא פתח במלאכת התיקון של כל מה שיצא לפניו באורות והשתבר. לכן באופן טבעי מוחא סתימאה מתחלק לשניים: האורות בימין והכלים בשמאל.
עתה נוכל לדייק בהגדרת הזיתים והביצים. הזית לא סתם שייך לקו ימין, אלא הוא חלק מהעולם השלם שנוצר מתלת רישין לאחר שיצאו בהתפשטות. אולם לעת גמר הבריאה בששת ימי בראשית, עמדו תלת רישין בהתקפלות, בדמות מבנה של ביצה סתומה. ובאופן זה הביצה מסמלת את העולם שנברא עד השלב של גן עדן, ואת תלת הרישין בהתקפלות.
אמנם חוקי העולם הכלול בביצה אינם ידועים כלל וכלל, הוזוהר אף אומר שחלק מהם לא ניתן לדעת. אולם למרות זאת, נשתדל למצוא את קצה החוט – ובכך יעזרו לנו הזיתים והביצים. כבר מזמן הגירוש מגן עדן, העולם כולו פועל במתכונת התפשטות תלת הרישין – כלומר במתכונת הזית, שבו המידות משתנות בשיעור של 6/5 לכל ממד בנפרד. אבל העולם שהתקפל בראשית בריאתו בתוך הגלגלתא הסתום – דומה לביצה, ומשתנה במתכונת 20/21.
ב/ חישוב מדויק של שינוי הביצה.
עתה אנו כבר קרבים לביאור מדויק של החשבונות, ונפתח בהערה כללית.
ביצה סתומה מזוהה עם העולם שהיה בגן עדן, ובהרכבו השתתפו כל תלת רישין בצורת התקפלות. אולם מכאן לכאורה משתמע, כי כל מה שייצא אי פעם אל הפועל במהלך ההתפשטות של תלת רישין תוך ו' אלפי שנין – בכוח כבר נכח בגן עדן. והוא שכתוב בזוהר חדש בשם ר' ייסא, המוכר לנו מפרשת הביצים:
(זהר חדש מדרש הנעלם דף טז/ב) "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׁוֹת ה' אלקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית, ב, ד). כלומר, באותו היום ממש, היו בהם כל התולדות, שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב 'בְּיוֹם עֲשׁוֹת ה' אלקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם'. רבי ייסא אמר, והא כתיב זה 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדת אָדָם בְּיוֹם בְּרא אלקים אָדָם' (בראשית, ה, א), א"כ באותו היום ממש היו כל התולדות. א"ר ברכיה, כך הוא, באותו היום נתהוו, שהראהו הקב"ה באותו היום, כל תולדותיו, והעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון, והיה אומר, זה פלוני, וזה פלוני. זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהן.
עד כאן דברי זוהר חדש, ולפיהם קיים קשר הדוק בין שתי המערכות של תלת רישין. וההשלכה המיידית היא, שכאשר מידות העולם מסביב משתנות ב- 6/5, כלומר השינוי מתבצע בתלת רישין העומדים בהתפשטות – במקביל השינוי מתרחש בתלת רישין הקלועים בביצה. אולם שם השינוי מתהווה במתכונת 20/21.
עתה נבחן איזו אמה נהגה בגן עדן. כאמור, שם כבר נכחו כל האישים שעתידים לשנות את פני העולם, והם שיתפו את טפחם בתוך אמה. ועתה יש לזכור את מה שהבהרנו לעיל בסוף סימן 14 לגבי אורך האמה של משה אשר הקים לבדו את המשכן. האמה כוללה 20 טפחים, על חשבון עשרים דורות מאדם ועד אברהם שמסרו בה טפחם. וזו אכן האמה המרבית שיכולה להיווצר משני רישין, האוירא ומוחא סתימאה. שהרי כבר הסברנו לעיל, כי ראשונים התפשטו י' אורות של הרישא אוירא, והעמידו י' דורות מאדם ועד נח. אחריהם יצאו י' אורות מוחא סתימאה – ומהם נוצרה אישיותם של י' הדורות מנח עד אברהם. אמנם כל האורות משני רישין תמו לפני אברהם, ולאחר שכל בעלי האורות נכשלו – פתח אברהם במלאכת השיקום, ליישם באמצעות הכלים כל דבר חיובי שאליו התכוונו בעלי האורות. ואע"פ שהמלאכה לא נגמרה עד היום, אין הדבר משנה, כי התוצאה ידועה מראש – והם עשרים האורות שיושגו במסגרת שני רישין.
ובכן, שני הרישין מעניקים לאמה של גן עדן 20 טפחים או 80 אצבעות. אך בזאת האמה לא נשלמת כי עדיין לא נלקחה בחשבון התרומה מהרישא השלישי שמכונה גלגלתא. ומובן מאליו כי התוספת שתצטרף לאמה מגלגלתא, תבוא מיו"ד מאמרות שבהם ברא אלוקים את העולם עד השלב של גן עדן – והם בדיוק י' אורות של גלגלתא. אולם, כמו במקרה של שאר הרישין, לשם קבלת מידע מדויק, יש לעיין באורות אשר יוצאים מגלגלתא בדרך התפשטות.
והנה, כפי שהבהרנו לעיל בסימן 13, הגלגלתא, שבבקיעת הביצה יצא בהתפשטות, מצא לו ייצוג במצרים. ועשרת האורות שיוצאים מגלגלתא קבלו צורה של עשר מכות מצרים. אך צריך להרחיב קצת בביאור העניין.
כאשר תלת הרישין יוצאים להתפשט, הביצה הבקועה, המזוהה עם גלגלתא, תופסת מקום בראש השיירה, ומתחתיה, זה למעלה מזה, מתפשטים אוירא ומוחא (אר"י ז"ל, עץ חיים, שער יג, פ"ג). בשל כך מצריים היו קרובים יותר מכולם לגן עדן, וכל חייהם התכוננו למיתה – שאחריה, ידעו, מצפה להם כניסה לגן עדן. וכעת, בחקר מורשת מצרים העתיקה, מתגלות מפות מפורטות של גן עדן, שהמצרים כינו "מצרים של מעלה" – ובספר המתים נרשמה הדרכה מדויקת כיצד להגיע לכל אתר ואתר. כפי שביארנו בסימן 13 למעלה, אור הייעוד מגן עדן זרם במצרים ללא הפסקה, וכולם השתדלו לנהל כיאות את חייהם תוך רצון להשתוות לייעוד. שהרי הם ידעו, כי יורשו להיכנס למצרים של מעלה רק אם יצאו זכאים במשפט שיבחן את התנהגותם בעוה"ז על פי מ"ב סעיפי הדין.
לכן, בראשיתם היו המצריים אנשים כנים ומוסריים, ובמידה ולא סוטים מייעודם – היו זוכים לחיי נצח. אך לאחר שהם שיעבדו את בני ישראל, "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבדָה קָשָׁה בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות, א, יד) – בעוול ובאפליה שנהגו כלפי ישראל, עיוותו המצרים את דרכיהם ומעלו בייעודם. והם לא יכלו יותר לעמוד מול דרישות מ"ב סעיפי הדין עוד. כתוצאה מהורדת המדרגה, הייעוד התפצל לשלושה אורות. אך מחמת פשיעת מצרים, אורות אלו נתקבלו באחוריים – והיסורים שנגרמו על ידם הן ג' מכות מצרים שהיו בכל סדרה. כידוע, סך הכל היו ג' סדרות של מכות, אשר "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב" (סיפרי כי תבא פיסקא שא, והגדה). וג' הסדרות האלו מחולקות על פני שלושה ממדים. לפיכך המכות לא התחלפו בשרשרת רצופה, אלא המעבר מממד לממד דרש פגישה מחודשת של משה ופרעה. [ואלו הם שלושת המקומות בתורה (שמות, ז, טו ;ח, טז; ט, יג) שמקדימים את הסדרות]. בפתיחת כל ממד ציווה ה' את משה להתייצב לפני פרעה ביציאתו אל היאור בבוקר, ושם להתרות בו "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" – ואם לאו, תצטרך לעמוד מול אורות ממד חדש.
כלומר, המצריים נבחנו באמצעות האורות מג' הממדים, וכאשר היו נכשלים בממד אחד עד סופו – הועבר הניסיון לממד אחר. ולאחר שתמו הממדים, והתברר שהם מועלים באור הייעוד במלואו – הגיע זמנה של מכת בכורות. שהרי הבכורות הם נושאי הייעוד של העם (עיין סימן 12/א לעיל) – ובעל כורחם הם מתו בעת שהייעוד הסתלק ממצרים במלואו.
ובמקומם של בכורות מצרים נתקדשו בכורות ישראל, כפי שנאמר "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְרָאֵל" (במדבר, ג, יג). ויש לברר מהי הסיבה לכך. כידוע, לקראת ליל פסח מלו כל ישראל את בשר ערלתם על פי הפקודה 'וְכָל עָרֵל לא יאכַל בּוֹ' (שמות, יב, מח) – ובהיותם נימולים זכו שהייעוד המסתלק ממצרים ינחת בכליהם מצד הפנים. כלומר, ישראל ירשו מהמצרים את ייעודם בגלגלתא, ובכך השלימו את חלקם בגן עדן. שהרי בחלק אוירא ומוחא זכו עוד מזמן אברהם, שעליו נאמר: "עֲשָרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נחַ, עֲשָרָה דּוֹרוֹת מִנּחַ עַד אַבְרָהָם – כָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְכַר כֻּלָּם" (אבות, פ"ה, מ"ב). את עיקר השכר מקבלים בגן עדן, ולכל רישא יש שם ייצוג נפרד, שכאמור תלת רישין מרכיבים את הביצה.
לפיכך, בנוסף לחלק אוירא ומוחא, זכו ישראל גם לחלק גלגלתא בעת שאורות הייעוד פקדו את מצרים, ואת בני ישראל הגרים בתוכה. והנה בכל ממד וממד, בעוד שאורות גלגלתא הלקו את מצרים – בבני ישראל הם לא פגעו כלל, מה שמוכיח כי ישראל זכו לקבל אותם מצד הפנים. ע"י כך ישראל המיר את מצרים בחלקם בגן עדן, ועל זה נאמר "הֲנִסָּה אלוקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּת בְּאתת וּבְמוֹפְתִים" (דברים, ד, לד). כלומר, כל המכות היו בגדר ניסיון, ועל פי תוצאותיו אלוקים בחר 'לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי'.
והנה הוכחה נוספת לכך שהמכות היו מעשרת אורות גלגלתא. כפי שבי' מאמרות ברא אלוקים את העולם על כל פרטיו – כך מאלוקים באו י' מכות להרוס את הבריאה. וכנגד כל מאמר בונה – קיימת מכה שסותרת את הבנייה. כנגד המאמר 'יְהִי אוֹר' ובריאת המאורות, הגיעה מכת חושך. המים ממעשה בראשית נהפכו לדם – והארץ לכינים. המכות ברד וארבה סתרו את המאמר 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עשֶה פְּרִי לְמִינוֹ'. כנגד המאמר 'יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה' הגיעה מכת צפרדעים והם נטשו את המים – כאשר 'וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאר מֵתָה'.
כנגד 'הַתַּנִּינִם הַגְּדלִים' שנבראו במעשה בראשית (בראשית, א, כא) – לקה פרעה מלך מצרים, שקרא לעצמו "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרבֵץ בְּתוֹךְ יְארָיו" (יחזקאל, כט, ג). המון רב של ארבה, שלא היה כמותו לפניו, ואחריו לא יהיה כן, כיסה את הארץ – ובאופן זה לקתה במצרים כנגד ברכת אלוקים 'פְּרוּ וּרְבוּ'.
ברכת ה' לאדם "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרמֶשֶת עַל הָאָרֶץ" התחלפה במכת ערוב, כשכל החיות מרדו באדם וביקשו להזיק לו בכל דרך. במקום המאמר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׁ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" – באה מכת הדבר, והבהמות מתו.
כך כל מכה ומכה מחקה פן מסוים של מעשה בראשית, עד שבסיום מכת בכורות שהמיתה כל בן הנולד ראשון – קמה כנגד המאמר הפותח 'בְּרֵאשִׁית'. [רעיון זה בעצם כלול בדברי מהר"ל].
יש להבחין, כי ג' המכות שלקו בהן המצרים בממד מסוים – מקורן באור אחד אשר התפצל לשלשה גוונים מפני שהמצריים לא יכלו להחזיק מעמד, והיו נופלים בכל מבחן ומבחן. וכפי שהסברנו למעלה, כי כשעם מתקלקל ונופל ממדרגתו – אור הייעוד מגיע אליו בשלושה אורות פרטיים. ואכן, כלפי ישראל לאור אין שום סיבה להתפצל, ואור ג' המכות מגיע לישראל כאור אחד. וזוהי כוונת רבי יהודה – לייצג את כל המכות בצורת שלוש סדרות, דצ"ך עד"ש ובאח"ב, שכלפי ישראל הם ג' אורות בלבד.
עתה נותר להבין כיצד ניתן למדוד את האורות. והנה, התשובה המדויקת הקובעת את מידת המכה נמצאת בתורה: "וַיּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעה אֶצְבַּע אלוקים הִוא" (שמות, ח, טו). ויש לציין, כי לשון זו מסתדרת היטב עם הנאמר במעשה בראשית. שכידוע, העולם נברא ע"י י' מאמרות אלוקים, ועליו נאמר "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵה אֶצְבְּעתֶיךָ" (תהלים, ח, ד). ואע"פ שאין זה אלא משל, במונחים אלו מותר לומר כי אותן י' אצבעות אלוקים אשר שותפו במעשה הבריאה – הן הלקו את מצרים במכות.
אך בתרומה שנותן הגלגלתא יש להבדיל בין ישראל למצרים. כלפי מצרים תרומתו נמדדת בג' אצבעות לכל ממד – וכלפי ישראל באצבע אחת. לפיכך גם בשיעור הסופי של אמת גן עדן קיים הפרש שיטתי בין זו שנכונה לגן עדן של מצרים, ובין זו שנוהגת בגן עדן לבני ישראל.
כלפי ישראל האמה הנוהגת בכל ממד וממד היא 81 אצבעות, ואילו כלפי מצרים אורכה 83 אצבעות. [נזכיר, כי 80 אצבעות הן 20 טפחים מתרומת האוירא והמוחא].
ונזכיר את טעם ההפרש. בעוד שאישיות מתוקנת מקבלת את אור הייעוד בשלמותו – בפני אישיות חלשה הסופגת מפלות, האור מתייצב בדמות ג' גוונים. מכאן ניתן להגיע למסקנה, כי כאשר בזכות תיקון הנפרדים מצטרף לאמה טפח שישי וגורם לשינוי הממד בשיעור של 6/5 – בו בזמן משתנות גם הביצים, וההצטמקות שהתיקון גורם להן נמדדת בשיעור של 81/83.
לפיכך, עקב תוספת השתות בשני ממדים, כגון זו שאירעה בציפורי – הביצים מתקטנות בשיעור מדויק של- 2(81/83)=20/21. והוא גירעון 'אחד מעשרים בביצה' אשר שיער רבי. [וכן היא מידת הקליפה, 1/20 מהביצה, שהרי עקרונית הקליפה דומה למישור הדו-ממדי – ולכן צוברת שינויים משני ממדים ולא משלושה כמו הנפח].
עתה, כאשר נודע בבירור כיצד מגיבה הביצה לשינוי אפיונים אפילו בממד בודד –נוכל ליישב את הסתירות בין שיטות חז"ל, שבמשך דורות השתמשו בביצים לשם מדידות שונות.
ג/ יישוב דעות סותרות של הפוסקים.
כפי שמציין מוש"ת (פרק טו, ב), הראשון שהתייחס לגודל הקליפה ע"י מדידה בפועל היה המהרי"ל שחי בשנות ה' קכ – ה' קפז (1360–1427) בגרמניה. וכן כתב בריש סדר הגדה: "כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שתי קליפות ביצה דהיינו רביעית הלוג". לפי דבריו רביעית של מדבר מחזיקה קצת פחות מתכולת ב' ביצים הנמצאת בתוך קליפתן. והוא פלא, שהרי מקובל כי רביעית = 3/2 ביצה בקליפתה – ומדידת מהרי"ל נותנת כי רביעית = 2 ביצים ללא הקליפה. לפי נתונים אלה קליפת הביצה אמורה להיות עבה כל כך, שתופסת שליש מתכולתה, ודבר זה בודאי אינו מציאותי. ועוד, שהגר"ח נאה שיער את היחס המדויק בכ- 1/20.
כדי לתרץ את הסתירה נניח כי בהשוואה למידות המדבר, בזמן מהרי"ל ממד אחד גדל בשיעור של 6/5. ומכאן באו כאחת שתי השלכות: רביעית המהרי"ל גדלה פי 6/5, והביצים קטנו בשיעור של 81/83. אולם אם נמדוד אותן בלי קליפתן יקטן שיעור הביצה עוד ב- 20/21. אם כן, מהרי"ל מדד רביעית גדולה בביצים קטנות, ולפיכך קיבל שרביעית במקום 3/2 ביצה תהיה:
3/2*6/5*83/81*21/20=1.937 ביצה, שהן כמעט ב' ביצים בלא קליפתן, כפי שמדד מהרי"ל.
הישגנו כאן ד' דברים: יישבנו את דעת המהרי"ל, הוכחנו שאפשר לסמוך על שיעור הקליפה שמדד הגר"ח נאה ועל כך שהביצים קטֵנות ב- 81/83 לכל ממד בנפרד, ומצאנו דרך להסביר את היחס של 4/3 בין שתי המדידות המשתמשות בביצים.
וזה פותח לנו שער להסדיר מחלוקות בין שיטות החכמים.
נתחיל משיעור הפרס, שהוא חצי ככר לחם – מלשון פרוסה. דרכו קובעים בגמרא את שיעור הסעודה, ומחציתו היא שיעור מאכל טמא שאכילתו מטמאה את הגוף (מוש"ת, פרק כ, י):
(עירובין, פג.) דתניא כמה שיעור חצי פרס ב' ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה, ר' יוסי אומר ב' ביצים שוחקות שיער רבי ב' ביצים ועוד כמה ועוד אחד מעשרים בביצה. ואילו גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי, אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים רבי יוחנן בן ברוקה.
רש"י כאן ד"ה 'כמוה וכקליפתה' מפרש כי שתי ביצים שוחקות של רבי יוסי עם תוספת 1/20 לביצה אשר שיער רבי – הן ביצים בקליפתן. לפיכך אפשר לומר כי התוספת באה על חשבון הקליפה, והביצה בפני עצמה – היא ביצה בלא קליפתה. בביצים כאלה שיער רבי יהודה, וקיבל כי חצי פרס הוא "ב' ביצים חסר קימעא".
וכן פסק רש"י (חולין, לג: ד"ה האוכל) להלכה: "שאכל חצי פרס שזהו שיעור אוכלין טמאין לפסול את הגווייה והן שתי ביצים כדאמר בעירובין".
אולם לדעת רבי יוחנן בן ברוקה חצי פרס הוא "כביצה ומחצה שוחקות". שיטה זו נקט להלכה הרמב"ם, וכן פסק בהלכות אבות הטומאות פ"ח הי"א: "אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת". הלשון 'ביצה שוחקת' מעידה כי היא נמדדת עם קליפתה – ואנו מקבלים בדיוק המחלוקת המוכרת מהמהרי"ל, שלפי דעה אחת הנפח שווה 1.5 ביצה בקליפתה, ולפי דעה אחרת הנפח ההוא שווה 2 ביצים בלא קליפתן חסר קמעא. הפתרון נמצא ביישוב מדידתו של המהרי"ל, וממנו מתברר השיעור המדויק של חצי פרס שקיבל רבי יהודה – 1.937 ביצה, והן "ב' ביצים חסר קימעא".
ועתה ממילא נעלמות כל השאלות בעניין קביעת שיעור של גרוגרת, שהיא תאנה יבשה (מוש"ת פרק טו, יג הערה 99).
בגמרא (עירובין, פ:) נאמר: "דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות".
ואנו כבר יודעים, כי שיעור סעודה הוא פרס, שלגביו קיימות ב' שיטות בגמרא ובפוסקים. לפי הרמב"ם הפרס = 1.5*2 ביצה בקליפתה. לפיכך ב' סעודות הן 6 ביצים בקליפתן – ויוצא שגרוגרת היא 1/3 ביצה בקליפתה. ובדיוק כן הרמב"ם אומר בכתביו: "וגרוגרת אחד משלשה בביצה" (שבת, פ"ח, ה"ה).
ואילו לפי רש"י הפרס = 1.937*2 ביצה בלא קליפתה, על כן ב' סעודות הן קצת פחות משמונה ביצים בלא קליפתן. ואכן כך פוסק הטור (או"ח, סי' תט) "שיעור שתי סעודות בינוניות שהם שמונה ביצים". ושולחן ערוך (שו"ע או"ח, סי' שסח, ס' ג) מסכם: "שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונה עשרה גרוגרות, שהם כששה ביצים, וי"א שהם כשמונה ביצים".
אם כן, רש"י ורמב"ם אימצו את צדדי המחלוקת שנמצאת בגמרא, ולצורך הבנת המשך הדברים נביא את המספרים המדויקים:
לפי השיטה שנקט רש"י, 18 גרוגרת = 1.937*4 = 7.748 ביצה בלא קליפתה. ומשום כך גרוגרת = 0.43 ביצה בלא קליפתה.
לפי השיטה שנקט הרמב"ם, גרוגרת = 1/3 ביצה בקליפתה.
ועתה נפנה לזיתים (מוש"ת, פרק טו, טו). המגן אברהם (שו"ע או"ח, סי' תפו) כתב כי לשיטת הרמב"ם זית הוא פחות משליש ביצה, שהרי לשיטתו גרוגרת היא 1/3 ביצה, ומהגמרא בשבת, צא. משמע כי זית קטן יותר מגרוגרת.
מטעם זה, לשיטת רש"י הזית צריך להיות פחות מ- 0.43 ביצה בלא קליפתה – או ב' זיתים פחות מ- 0.86 ביצה בלא קליפתה. אולם ברש"י עצמו רואים אחרת:
מצד אחד רש"י (ר"ה, יג. ד"ה כביצה) מודיע "שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת". ומצד שני רש"י (כריתות, יד. ד"ה כותבת) כותב "כותבת [תמרה] אית בה ב' זיתים. דכך בית הבליעה מחזיק".
לפיכך לדעת רש"י ב' הזיתים שווים לביצה, ולא פחותים מחלק 0.86 הביצה בלא קליפתה, כפי שחשבנו בתחילה. ויש לומר שכאן מדד רש"י לפי אפיוני החלל שלו, לעומת השיטה הקודמת שאותה אימץ מהגמרא. אולם ביישוב הסתירה במהרי"ל ובין בשיטות הגמרא הסתמכנו על ההנחה שההבדל הוא באפיון של ממד אחד בלבד. ואילו בין הרמב"ם לרש"י אפיוני החלל משתנים בשני ממדים.
לכן אצל רש"י עצמו הזיתים היו גדולים פי 6/5 מאלו שנמדדו בגמרא, והביצים קטנות ב- 81/83. כאשר נעדכן את החשבון נקבל כי בפועל לרש"י שני זיתים פחותים לא מ- 0.86 ביצה, אלא פחותים מ- 0.86*6/5*83/81 = 1.06 ביצה ללא קליפתה. ואם מדובר בביצה בקליפתה, הרי שני הזיתים נאמדים ב- 1.06*20/21 = 1.007 ביצה.
לפיכך רש"י מדד במכוון כי שני זיתים = ביצה אחת, וכיוון שבחישוב הנפח ממדי הרי"ף נותנים תוצאה זהה לאלה של רש"י – גם הרי"ף כתב כי בביצה שני שיעורי כזית. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח, סי' תפו): "שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה", ויש לציין כי שיעור זה נכון גם לפי הרכב האפיונים שנוהג היום.
לסיום הנושא לא נותר אלא להעיר כי השינויים האופייניים לביצים נרשמים גם בתחום המטבעות, ולמשל, דרהם של רמב"ם היה קטן בחלק א' מעשרים מדרהם בבלי (מוש"ת, פרק יג, הערה 6). כלומר היחס ביניהם 21/20, והסיבות לכך אינן ברורות כלל. ברם יש עוד תחום שמתנהל במתכונת גן עדן, ומידותיו משתנות ביחס 81/83 – וכעת נבאר עניינו.
