19. מצות הייבום ונגע התרפים
א. ייבום וחליצה
את הדיון בחלק ניכר מן הנושאים נערוך על פי רעיונותיו של הר' החברותא, ונפתח מהמחלוקת הקיימת בין רש"י לרי"ף.
א/ איזו מצווה קודמת ייבום או חליצה.
אומר הטור (אבן העזר, סי' קסה): "רב אלפס [הרי"ף] פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה וכך כתב הרמב"ם. ורש"י כתב שמצות חליצה קודמת ומכל מקום אם שניהם לפנינו ורוצין ליבם שומעין להם ולא חיישי' שמא אינם מכוונים לשם מצוה וגו' ורבינו תם [אחד מבעלי התוספות, נכד רש"י] כתב דמצות חליצה קודמת ואפילו אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להן אא"כ ידוע שמכוונים לשם מצוה".
על חשיבות הכוונה במצות הייבום מורה ספר הזוהר ומסביר (זוהר במדבר דף קעז/א): "האי בר נש דפקיד עליה למבני בניינא בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה הא בניין עלמא לא אתבני דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא [אדם זה שהופקד עליו לייבם ולבנות בניין צריך לכוון לב ורצון אל מת ההוא, מכאן אדם הבא על אשה ההיא בשביל היופי וחמדה שלה – בניין עולם לא ייבנה כי רצונו ולבו לא התכוון אל המת]".
עתה נביא את המקור בחומש, ונתחיל את הביאור.
(דברים, כה, ה – י) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְרָאֵל. וְאִם לא יַחְפּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְרָאֵל לא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶה לָאִישׁ אֲשֶׁר לא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.
ובכן, כשקורה אסון והבעל מת מבלי להשאיר אחריו זרע, התורה מחדשת כי על אף שאורו הסתלק – זכרו עדיין חי בתוך אשתו ובעזרת סיוע חיצוני ניתן להלבישו בגוף גשמי חדש. ואכן אחיו החי, אשר לו יש קשר נפשי עם הנפטר יכול למשוך אורו בחזרה בסוד משיכת אור פריעה. ומשום כך, על פי הכללים שביארנו לעיל בסימן 9, השותפים בייבום חייבים להתרכז אך ורק בקיום המצווה ולכוון אליה מבלי שום צד של הנאה עצמית. על כן חז"ל כל כך חוששים, ורבינו תם יותר מכולם, שמא אין הכוונה לקיום המצווה בלבד, ואז יישאר קרח משני צדדים – גם אורו של אחיו אינו מחזיר, וגם עלול להיענש בכרת כמי שעבר על גילוי עריות עם אשת האח [כחשש אבא שאול ביבמות, לט:].
והנה, כפי שהסברנו קודם את תכונת מצרים (ח"א, סימן 13) – האורות מתחדשים בה ללא הרף, 'אֵין זִכְרוֹן לָרִאשׁנִים וְגַם לָאַחֲרנִים שֶׁיִּהְיוּ לא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן' (קהלת, א, יא). כלומר, אור שחלף שוב לא יחזור לעולם הגשם. אבל כלפי ישראל המצב שונה, מצוות ומעשים טובים שישראל קיים בעוה"ז ודאי ימשכו את אורו בחזרה, כפי שהוכחנו בדוגמת ההספד שהספיד אברהם את שרה. מצד זה לכאורה אין צורך לטרוח ולהחזירו מייד בייבום. אך מצד שני, שמא חסרות לו זכויות, ואם לא יתירו את הייבום – יש סכנה שאור המת ייעלם לחלוטין. ואולי בשל שיקולים אלה, הרמב"ם שגר במצרים פסק שמצוות הייבום קודמת למצוות חליצה.
אמנם, כפי שהזכרנו לעיל בסימן 13, האור פוקד ללא הרף גם את בני ישמעאל, שמצד האימא, הגר בת פרעה, שייכים למצרים. ואגב כך האור פוקד גם את עדות המזרח בעם ישראל הגרים בארצות ישמעאל. אולם בגלל דבקותם למסורת האבות וקיום המצוות – האור מתגלה כלפיהם בפנים מאירות. כגון זה ראינו ביציאת מצרים, שבעצם אותו אור שהיכה את מצרים בעשר מכות – הוא נתן לישראל את עשרת הדברות. ולכן בשעה שקמו מתוך עדות המזרח הענקים והאריות בתורה: הרי"ף והרא"ש עם בנו שכתב 'ארבעה טורים', הרמב"ם ומרן יוסף קארו מחבר השולחן ערוך – הם הצליחו למשוך את האור ולהלבישו בכלים של הלכה.
מעדות המזרח עתה נעבור לעדות אשכנז שגרים תחת מלכות אדום. גלות אדום הפוכה מגלות ישמעאל מכיוון שהיא כמו הרקיע מאהילה על הכלים, ומונעת מהם כניסה של אור חדש. אבל מצד שני, רעיונות ומחשבות שכבר חדרו לתודעת החברה במלכות אדום – אורם מתגלגל מתחת לרקיע ונבחן מכל צד פעם אחר פעם, עד שיגיע לתכלית הבירור. [כן למשל היא דרך המדע, לבחון ולברר כל רעיון שוב ושוב עד שיתלבן ויזדכך. ובשל כך האזורים שבהם המדע מתפתח נמצאים בעיקר בארצות אשכנז]. וזה מסביר למה לאחר חיבור השולחן ערוך – בני אשכנז לקחו על עצמם את עניין בירור הכלים של ההלכה. ובין השאר, לשם כך הם פיתחו את שיטת הפלפול הנשענת על השכל האנושי בקו שמאל, ובאמצעותה יצרו תחת רקיע אדום את עולם ההלכה של היום.
והדין האומר שהאור ממשיך להתגלגל תחת רקיע אדום עד שיזדכך – מוצא לו ביטוי בגלגול הנשמות, שבגלות אדום הן חוזרות לעולם עוד ועוד עד שישלימו את התיקון. משום כך לנמצא תחת כיפת אדום אין שום סיבה לדאוג, שמא אורו של אחיו המת ילך ויסתלק – הוא בודאי יחזור עוד פעם, ויתגלגל באחד מקרובי המשפחה. משום כך קיים המנהג בעדות אשכנז לתת לתינוק שם של אחד מבני המשפחה שנפטר. ובנסיבות הללו, החשש שכוונות המייבמים אינן תמימות, גובר על התועלת שבייבום – ורש"י ורבינו תם פוסקים שמצוות החליצה קודמת.
ב/ נתינת השמות.
נעמוד בקצרה על הבעיות בנתינת השמות, ובכך נסתמך על מקורות המובאים בפירוש הר' ראובן מרגליות לספר חסידים סי' תס, ובספרו לחקר שמות וכינויים בתלמוד פי"ד.
מלכתחילה נכון לקרוא לילד על שם אירוע, כגון יצחק שנקרא על שם הצחוק של אביו ואמו. והטעם לכך, כי האור שפשט בעולם וגרם לאירוע – בד בבד נותן גם נשמה לילד שייוולד מחמת אותו אור. ועל כן, למשל, "בעלותו אלכסנדר הגדול ארצה ישראלה והתועדותו להכהן הגדול כבדוהו בקרותם כל הנולדים בזו השנה על שמו" (קדמוניות היהודים לפלביוס נגד אפיון פ"ב, וספר הקבלה להראב"ד). ועל פי כללים אלו המדרש כותב:
(בראשית רבה, לז) רבי יוסי אומר הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו.
וכאשר התחילו לקרוא שמות כשם האבות – התחלקו עדות ספרד ואשכנז במנהגיהם. אחד מגדולי חכמי אשכנז רבינו יהודה החסיד, נכדו של רבינו קלונימוס הזקן, והוא אחד מבעלי התוספות, כותב בספר חסידים סי' תס: "נכרים שקוראים לבניהם בשם אביהם אין בכך כלום והיהודים מקפידים על כך ויש מקומות שאין קורין אחר שמות החיים אלא אחר שכבר מתו". וכן היא דעת רש"י, אשר כתב בפירושו לתורה (בראשית, לח, ח): "והקם זרע. הבן יקרא ע"ש המת". אבל בני עדות ספרד עד היום נוהגים לכבד הוריהם וזקניהם בעודם בחיים, ולקרוא לבניהם בשמם. ולמשל מסופר כי "בתו של רבינו יונה בטולידה היתה מעוברת וכשילדה בן זכר והיה לו לקרותו משה כשם אביו הרמב"ן, אמר הרמב"ן ז"ל אע"פ שצריך לקרותו על שמי אני רוצה שיקרא יונה" (תשובות הרשב"ש סי' רצא).
וסיבת ההבדל לכאורה ברורה. שהרי בני ספרד ניזונים מאור חי הזורם מהמקור, ואין בו הגבלה למספר הנשמות שיכול להחיות. לעומתם בני אשכנז ניזונים מאור מוגבל המצוי מתחת לרקיע – ושם קיימת התאמה בין האור להכלי אחד כנגד אחד, כפי שגזר רבינו גרשום מאור הגולה 'שלא ישא אדם אשה על אשתו'. לפי זה אין ביכולת האור להחיות שתי נשמות כאחד, ומי שקורא לבנו בשם אביו החי כאילו הורג נפש של אחד מהם. אך בוודאי על פי כל השיטות מן הראוי לקרוא לילד בשם איש הגון, מפני שאגב שמו הוא ייקח חלק גם במזלו, כפי שנרמז במצוות הייבום: 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת'.
ג/ חליצה.
אולם כאשר האח בעצמו לא מעוניין לייבם אלמנת אחיו – במקרה זה האח מזומן לחליצה: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶה לָאִישׁ אֲשֶׁר לא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל".
משמעות החליצה היא, כי בהיותו בחיים אור האח פקד את אשתו כאילו היא כלי העומד תחת קו ימין. ואף שבפועל אחרי המיתה אורו הסתלק – מכל מקום זיכרונותיו ממשיכים לפקוד את אשתו, ומעמידים אותה על פרשת דרכים. בייבום הקמת שם המת תתקיים ע"י חידוש הפקידה הממשית, כשהאח היבם יבוא עליה והיא תשוב להיות כלי תחת קו ימין. אבל במעשה החליצה, האח מסיר מעצמו את האחריות על הקמת שם המת, ומשימה זאת עוברת לידי האלמנה. מעתה היא כלי בקו שמאל, ועליה מוטל להקים את שם המת מתוך הזיכרונות שממשיכים לחיות בה. הזיכרונות הם כלים שאמורים להמשיך אליהם את האור של המת, והדבר יתקיים במתכונת דומה להחזרת האור בהספד, שעליה סיפרנו לעיל בסימן 11.ג.
במעשה החליצה חולצים את הנעל, לפי שהנעל כשהיא נעולה על הרגל מסמלת את הכלי שעומד בסוף המשכת קו ימין. ואילו נעל שעומדת בפני עצמה כבר שייכת לשמאל. לפיכך בחליצת הנעל מהרגל, כאילו פורקים את הכלי מקו ימין ומעבירים לקו שמאל. ולכן מעיקר הדין יש לחלוץ את הנעל מרגל ימין, והיא לא סתם לבושה על הרגל, אלא קשורה ברצועות שבמהלך החליצה חייבים להתיר (רמב"ם, יבום וחליצה, פ"ד, ה"ו על פי יבמות, קד.).
באופן זה, לאחר החליצה האור של האח המייבם נשאר ללא כלי. ולכן מהיום הוא וביתו שרויים באור מגולה אשר אין לו קשר עם עולם הגשם – 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל'.
ודוגמא לדבר הוא בית המקדש. מאורו אסור להפיק שום תועלת, "וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל" (רמב"ם, מעילה, פ"א, ה"א). כלומר, שאורו חייב להישאר ערטילאי מבלי לרדת לחומריות העולם ולהתלבש בכלי. ולכן כל הנכנסים להר הבית חולצים נעליהם (יבמות, ו:), והוא שנאמר למשה 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא' (שמות, ג, ה). ולפי שהנעל מסמלת את האישה – הזוהר דורש את פקודת 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ' כציווי למשה לפרוש מאשתו:
(זוהר במדבר דף קפ/א) (שמות ג) ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו', וכי אמאי נעל הכא אלא אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מנה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא עלאה ואיהי שכינא [של נעליך מעל רגליך, ומה כאן הנעל? אלא ציווה לו על אשתו, לפרוש ממנה ולהזדווג לאשה אחרת של האור הקדוש העליון, והיא שכינה].
עד כאן זו הייתה רק הקדמה למצוות ייבום וחליצה, עם המטרה להמחיש במקצת את עניינם. וכעת נעבור לביאור מדויק, כפי שהוא נראה מתוך דברי חז"ל.
ד/ ביאור מדויק של ייבום וחליצה.
נתחיל מיתרון הייבום על החליצה בעניין החזרת הנפש, הרוח והנשמה של המת לחיים חדשים. תיקוני הזוהר כותב:
(תיקוני זהר תכ"ו דף עב/א) קם סבא ואמר רבי רבי במאי אוקימתא סוד יבום וחליצה, דהא ברירא דמלה שמענא, אמר ליה מה דשמעת אימא, אמר ודאי ברזא דיבום אשכח אתרא ההיא נשמתא ערטילאה, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"ד) גם צפור מצאה בית, ודא נפש דאתיא בגלגול זמנא קדמאה, ודרור קן לה, דא רוחא דאתיא בגלגולא זמנא תניינא, אשר שתה אפרוחיה, דא נשמתא דאתיא בגלגולא זמנא תליתאה, ומינה נפקין אפרוחין דאינון בנין, וברזא דיבום כלהו תלת נחתין בבת אחת, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו.
על פי הדברים הללו, אחרי החליצה, הנפש, הרוח והנשמה מתפרדות ותבואנה להתגלגל בגופים שונים, לא כחבילה אחת. ובאמצעות הייבום, אדרבה, הן יורדות כאחת להחיות את הילד שייוולד מהייבום. לגבי הילד הזה הזוהר אומר:
(זוהר בראשית דף צא/ב) בר נש דנסיב בת זוגיה ולא הוו ליה מנה בנין ומת ייתי אחוהי וייבם אתתיה ויתיליד ליה מנה בר, האי בר הוא מיתא דאהדרת נשמתיה לעלמא דא הוא אחר דאין לו בת זוג אלא אמיה [בן אדם שנשא בת זוגו ולא היו לו ממנה בנים ומת, יבוא אחיו וייבם אשתו וייולד לו ממנה בן. האי בן הוא מת שחזר נשמתו לעולם, זה הוא אחר שאין לו בת זוג אלא אמו].
כלומר, המת שחזר – אשתו נעשית אמו, ועל כן בעולם הזה תהיה חסרה לו בת זוג. על תכונה אחרת של המגולגל מסופר בסבא דמשפטים (זוהר שמות דף קה/ב): "לבתר נחית מתמן ואתמסר בעלמא דנוקבא, הוא לא בעא לקיימא בעלמא בדכורא, נחית וקיימא בנוקבא [אח"כ בגלגול יורד משם ונמסר בעולם דנוקבא, הוא לא חפץ להתקיים בעולם בזכר, יורד ומקבל קיום בנוקבא]". והאר"י ז"ל בסוף ספר הגלגולים מדייק כי למגולגל בייבום, הנשמה והרוח יהיו מעולם הנוקבא. כלומר, שאם בחיים האדם לא זכה להתקיים כזכר המשפיע שמוליד ילדים – לאחר הייבום לא יהיה לו אופי אדם מוביל ומשפיע, אלא יהיה בטבעו בעל מזג מתפעל כמו נקבה.
אבל בחליצה מצבו של המת גרוע עוד יותר, שרוחו תצטרך ללכת נע ונד עד שתמצא גואל שיחזיר אותה לחיים בעוה"ז. כפי שכתוב בזוהר (זוהר דברים רעיא מהימנא דף רפא/א): "פקודא דא לחלוץ והאי איהו חליצת רוחא מההוא גופא דבעי לאנהגא עמיה כאח וההוא קשורא דאחוה דעם אחוה מתיר מניה וההוא רוחא אזיל נע ונד עד דאשכח פרוקא הדא הוא דכתיב (ויקרא כה) או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו [מצווה הזאת לחלוץ, זו היא חליצת רוח מההוא גוף שהיה צריך לנהוג עמו כאח, וההוא קשר של אחווה עם אחיו מתיר ממנו. וההיא רוח תלך נע ונד עד שתמצא גואל כמו שכתוב (ויקרא כה) או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו]".
כפי שמודיע הזוהר, מעיקרא רוחו של המת נדבקת לאח מכוח הקשר של האחווה – והחליצה מפרקת את הקשר, שהרוח תלך נע ונד ערטילאי. ולא רק הרוח, אלא כל השלישיה: נפש, רוח, נשמה – שכן מצאנו בתיקוני זהר (תכ"ו דף עב/א): "חליצה איהי שזבת ההיא נשמתא ורוחא ונפשא דאינון קטירין בתלת קשורין דחויא, ורזא דמלה נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו [חליצה היא משחררת נשמה ורוח ונפש שהן קשורות בשלשה קשרים של נחש, וסוד הדבר "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (תהלים, קכד)]".
בין השאר, הרמ"ע מפאנו ראה בכך סיבה למנהג לקשור את המנעל על רגל האח בג' קשרים – ולאחר מכן להתיר אותם בחליצה. וכן כתב (מאמר אם כל חי, ח"ג, סי' טו): "והיא חולצתו ומתרת הקשר לפי שאינו מן המנין להקרא גואל וזורקתו לארץ בבזיון בכל כחה להורות הפקעת זיקתה ובטחונה שריוח והצלה יעמוד לרוח המת ממקום אחר וטעם חלוץ הנעל כמו הותר הקשר ג' פעמים אחד לו ואחד לה ואחד לרוח המת. ובתקונים פירשוהו על נפש רוח ונשמה וקראו עליהם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". ליתר דיוק נביא עוד שולחן ערוך (שו"ע אה"ע, סי' קסט, ס' מג): "יקשור השתי רצועות על בשר השוק מלפניו, שני קשרים זה על גב זה, מהודקים, ועניבה עליהם".
כעת נתמקד בנעל, שלה תפקיד מרכזי בכל טקס חליצה. וכן נאמר בגמרא: "חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה, רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש" (יבמות, קה.). כלומר, בטקס חליצה העיקר הוא חליצת הנעל, ולא האמירה או הריקוק. ועל פי מה שהבהרנו קודם, הנעל מסמלת את כל קשרי האדם עם העוה"ז מסביבו, כולל משפחתו וביתו, עמיתיו בעבודה וחבריו. המכלול הזה מהווה את קיומו של האדם בעוה"ז, ומכונה 'נעל' שבאמצעותה האדם הולך על הארץ הגשמית. וכיון שאין לאדם יעד אחר להפעיל השפעתו, כי אם למכלול הזה שמסובבו – משום כך הנעל הזאת בעקרון נבחנת כאשתו, שגם עליה כתוב "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה, לא).
כל זה למעשה נאמר בזוהר, ושימו לב לדבריו:
(זוהר במדבר דף קפ/א) ת"ח ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. וכי אמאי נעל הכא אלא אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מנה. וע"ד כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב נטיל מאניה מן ביתא ביש כגון סנדליה. מ"ט בגין דאעבר רגליה דאינון קיומא דבר נש מהאי עלמא וכניש לון לעלמא אחרא אתר דמותא שארי ביה, וגו'. ואי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוהי בהאי עלמא בעי למקטר חד נעל ברגליה וההיא אתתא דתשרי ליה ומקבלא לההוא נעל לגבה אמאי נעל אלא בגין דההוא נעל קיומא דמיתא הוה בהאי עלמא ואתיהיב ברגליה דחייא אחוהי ואתתא מקבלה לההוא נעל לגבה לאחזאה דהא ההוא מיתא בין חייא [בוא וראה, ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. מהי הנעל כאן, אלא לומר שציוה לו על אשתו לפרוש ממנה. ועל כן כל מה שנותן המת בחלום לאדם, הוא טוב. אבל אם המת לקח כלי מן הבית הוא רע, כגון שלקח הנעל שלו. מהו הטעם, משום שזה יורה שהעביר רגלו שהוא קיום האדם מעולם הזה, ואסף אותו לעולם אחר, אל מקום שהמת שורה בו. ואם הגואל הזה איננו רוצה להחיות את אחיו בעוה"ז ע"י היבום, צריכים לקשור לו נעל אחרת ברגלו, ואשה תחלוץ ותקבל הנעל אצלה. ולמה הנעל. אלא משום שנעל היא בשביל המת, כלומר, שנחשב שהיא של מת. ואשה החולצת מקבלת הנעל אצלה להראות שמת ההוא חוזר בין החיים ע"י מעשה הזה].
אבל יש להדגיש כי עיקר המנעל מרוכז בעקבו. שכן כותבת משנה יבמות, קא., ונתקבל להלכה: "בסנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול". ויותר מכך, בשמיטת רוב העקב, במובן מסוים החליצה מסתיימת – שהרי "אמר רב יהודה אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב" (יבמות, קב.). דין זה פסק הרמב"ם להלכה (יבום וחליצה, פ"ד, ה"ו): "ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר", ועוד כתב שם (הלכה יז) "שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ". ועתה צריך להבין את הסוד של העקב.
סוד זה מתגלה בזוהר, ונביא לשם כך שני מקורות:
(תיקוני זהר תכ"ו דף עב/א) ועוד אמאי צריך חליצה בנעל דאשה, בגין דמאן דימות בלא בר איהו קשור ברגליה דיבם, ורזא דמלה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, ובגין דלא ימית ליה חויא דאיהו כרוך על עקבו, צריך לחלוץ לגבי נעל דאתתא, ואתפטר ההוא חויא מניה [ועוד למה צריך חליצה בנעל של אשה, בגלל שמי שימות בלא בן הוא קשור ברגלים של יבם, וסוד הדבר 'הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב', ובשביל שלא ימית לו נחש שהוא כרוך על עקבו, צריך לחלוץ לגבי נעל של אשה, ויפרוש ההוא נחש ממנו].
ומכאן מוכח בין השאר כי החליצה נועדה להיטיב לייבם ולחלצו מסכנה. ובמקור השני הזוהר מרחיב את משמעות העקב עד שמכליל בו את עם ישראל כולו המצוי בגלות:
(זוהר שמות דף קכ/ב) וישראל דאתמר בהון, (תהלים, קו, לה) "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵיהֶם", עד דיהון דרוכין בין רגלייהו בגלותא, לא אתברירו מנייהו, ובגינייהו אמר דוד ע"ה (שם, מט, ו) "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲון עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי". ועלייהו אמר שלמה, (שיר, א, ח) "צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצּאן", ביעק"ב, דעליה אתמר לגבי נחש הקדמוני דפתי לחוה, (בראשית, ג, טו) "הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" [וישראל שנאמר עליהם "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵיהֶם", בסוף יהיו דרוכים בין רגליהם בגלות, ובטרם שיתבררו ויגאלו מביניהם – עליהם אמר דוד ע"ה "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲון עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי". ועליהם אמר שלמה "צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצּאן", ביעק"ב, שעליו נאמר לגבי נחש הקדמוני שפיתה לחוה, "הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"].
לפני שנסביר, נצרף עוד הקטע מזוהר חדש (בראשית מדרש הנעלם דף יט ב): "ואין הנחש הזה הורג לאדם, אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות, ודש בהם בעקב, הה"ד עון עקבי יסובני". ולעומתו, איזו מעלה נפלאה הייתה לעקב לפני החטא, שעליה כתוב: "עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה" (זוהר בראשית השמטות דף רסו/ב).
ובכן נסכם. אין זה משנה איזה עקב, בין בעקב אדם הראשון אחרי גירושו מגן עדן, בין בעקב היבם אחרי שמת לו אחיו ללא בן, בין ישראל שנופלים בגלות אל העקבים של הגויים – בעקב טמון העוון שבגללו התחוללה הירידה. כלומר, כאשר מאבדים את המדרגה הנוכחית, ונופלים למטה – העוון שגרם לנפילה נטמן בעקב הקומה התחתונה. ובו לנחש יש כוח להכיש, על פי הנאמר 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' [עיין עוד תרגום יונתן בן עוזיאל לבראשית, ג, טו:, שבעת שעוזבים את מצוות התורה יהיה הנחש מכה בעקביהם]. עתה מובנת חשיבות העקב במנעל החליצה. שהרי המת עזב את העוה"ז לא כתיקונו של עולם, מאחר שלא השאיר אחריו זרע של קיימא, בנים ובנות. מן הסתם היה בו איזה גירעון שמנע ממנו להקים משפחה לתפארת, והגירעון הזה אח"כ יתמקד בעקב – ועל כן חליצה במנעל בלא עקב פשוט לא תואמת את המציאות.
התגלית הזאת מעבירה אותנו לזירה אחרת, היינו, לכללי השבירה והנפילה ממדרגה, שבהם עסקנו בסימן 17/א לעיל. ושם הסברנו, כי בנפילה מן המדרגה האור מתפצל לשלושה, ובמקום אדם אחד קמים ג' רועים שתפקידם לתקן את התקלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. במקרה שלנו, העובדה שאדם לאורך כל השנים לא הצליח להקים זרע, מוכיחה כי האתגרים שהעמידו לפניו החיים היו מעבר לגבול יכולתו. ממילא הוא חייב לרדת ממדרגתו הנוכחית, מדרגה שאינה בשבילו – ושם למטה מתייצב במקומו אחיו הייבם. במילים אחרות, הייבם הוא כאילו תחליף לאחיו המת, אשר ממלא את מקומו במדרגה התחתונה. בדיוק כך מתואר הייבם בכתבי האר"י ז"ל, דבריו מובנים גם מבלי שניכנס לבאר את הפרטים מי יש מי [ההסברים הדרושים יבואו אי"ה בהמשך הספר]:
(אר"י ז"ל, ספר הליקוטים, וזאת הברכה, פרק ח) פירוש, זה מדבר על סוד היבום. מי זהו, זה מטטרו"ן, שנקרא יבם, כשמסתלק אור ז"א למעלה, בזמן הגלות. ואין זווג להמשיך נשמות למטה, אז מטטרו"ן שהוא היבם, צריך לעמוד במקומו, כי הוא משנה למלך. והוא שני, ונקראים אחים.
וכן בסוד העלייה בשבת, האר"י ז"ל כותב בשער הכוונות (דרושי קידוש ליל שבת, דרוש א): "וענין ברכת המזון שאומרים בה [בשבת] רצה והחליצנו כו' הכונה היא כי ימי החול הם במטטרו"ן הנקרא חלוץ הנעל כנזכר בס"ה [סבא המשפטים] שהוא נקרא נעל, ולכן אנו אומרים בשבת שיחליצנו מן הנעל הזה שהוא מט"ט השולט בימי החול ויתעלה למעלה בבריאה כנ"ל על וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו".
ובכן, האח הייבם נמצא תחת האח שמת במדרגה התחתונה, ומעתה אשת המת היא אשתו – וכלפי יבימתו הוא ממלא את תפקיד ג' הרועים, שמוטלת עליהם מלאכה לשקם את העם אחרי הנפילה. אך כאשר אין בכוחו של הייבם להקים את שם המת, והוא פוטר את עצמו בחליצה – אז לא הוא לבדו, אלא כביכול ג' הרועים מודים באזלת ידם, ולכולם שייך לומר 'חלוץ הנעל'. וכן "אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל" (יבמות, קו:), והוא שנפסק להלכה (שו"ע אה"ע, סי' קסט, ס' נה): "וכל העומדים שם עונים ואומרים: חלוץ הנעל ג' פעמים".
מעיקר הדין לובשים את מנעל החליצה על הרגל הימנית (יבמות, קד.), הטור (אה"ע, סי' קסט) כתב "ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית וינעלנו ברגלו הימני" – וכנראה דין זה חשוב ביותר, שהרי הפוסקים התאמצו מאד למצוא פתרון לבעייתו של איטר הרגל. הדעות התפלגו, חלק מהן מובאות בטור, למשל דעת המרדכי כי מחמת הספק "הוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל". אבל יש גם דעה הפוכה שמביא שם הבית יוסף (ד"ה כתב בספר המצות): "כיון דאטר אין לו ימין יבם אטר אין לו תקנה". זוהי שיטת רש"י, וכן דעת הרמב"ן. לנוכח תסבוכת כה גדולה צריך להבין ממה נוצרה הבעיה, אך למעשה את זה כבר ביארנו למעלה.
כאמור, הנעל מסמלת את קייומו של האדם בעוה"ז, ומשום כך חליצת נעלו עלולה להפרישו מחיים פעילים. אבל יחד עם זה בחירתו בחליצה מוכיחה, כי אין הוא ראוי למלא תפקיד של רועה ומנהיג חזק שמסוגל להרים את אחיו מן הבור. על כן מתאים לו ביותר לחלוץ את נעלו מרגלו הימנית, כי המעשה הזה מציב עובדה מוגמרת: הייבם אינו מתאים לתפקיד הזכר המשפיע – ומשום כך מן הדין לא תימצא תחת קו ימינו שום נעל.
מתוך כך מובן בין השאר, כי חליצת הנעל מרגל ימין אינה מונעת מאיש להתיישב על כלים של קו שמאל, ולהתקיים, למשל, כבעל בית מבוסס. לעומת זאת, בחליצת ב' נעליים, אדם מתנתק מעולם החומר לגמרי. והוא ההפרש בין יהושע למשה. כפי שהזוהר דורש 'של נעליך' (שמות, ג, ה) משמע שתיים, 'של נעלך' (יהושע, ה, טו) משמע אחת:
(זהר חדש מדרש הנעלם דף נט ב) וחלצה מעלו, כמד"א חלץ מהם. רבי יהודה אמר רבי חייא, כתיב, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, וכי מנעל מטהר את המקום, או מטמא את המקום. אלא א"ר אבא, מלמד שצוה לו הקב"ה בדרך כבוד להתפרש מאשתו מכל וכל. במשה כתיב נעליך, וביהושע כתיב נעלך, שלא יתפרש מאשתו מכל וכל, אלא לעתים מזומנים.
וכאן נעיר הערה מסכמת. בסימן הקודם הובהר כיצד נוצרות גזרות רבנן, שבסילוק אור הזכר – הרושם שנותר ממנו הוא הכלי של הגזרה, בעוד שהטעם והשכל שבגזרה נעלמים עם האור. במתכונת דומה נבנים היחסים של אדם עם אשתו, כפי שכתוב בגמרא (סנהדרין, כב:): "אשה אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". כלומר, הרושם הזה שיישאר ממנו בעולם לעת מיתתו – הוא הכלי שנוצר מכל מיני זיכרונות. היינו הווייתו החדשה תהייה בבחינת נקבה. והזוהר מסביר לאן הדבר יתגלגל:
(זוהר שמות דף ק/א) בניינא דא דאתבני, לא אתבני אלא בההוא רוחא אחרא דשביק תמן בההוא מאנא, וכד שארי לאתבנאה, דא משיך אבתריה דההוא רוח דאזיל ערטילאה, ומשיך ליה לגביה, ותמן תרי רוחות דאינון חד [המת שרוחו עזב את עולם לא ייבנה אלא בההיא רוח אחרת שהוא השאיר שם בתוך כלי. וכאשר התחיל להיבנות רוח זו שבכלי מושכת ההיא רוח שהלכה ערטילאית, ומושכת לה לצידה, ושם שתי רוחות שהן אחת].
החידוש של הזוהר הוא, כי הכלי שנותר מן האור מושך אליו את רוח המת בחזרה! כמו שקורה בהספד – ולא משנה כיצד נקרא הכלי, אשתו או הנעל – בשתיהן המת מתהווה בצורת נקבה. ולנקבה יש שני מסלולים, להיות כלפי האיש כזנב, או כפרצוף (עיין סימן 6 לעיל). לדוגמא, שומרת ייבם, כל עוד שממתינה לייבום, אסורה להינשא לשום איש זולת הייבם. הזיקה הזאת מקשרת אותה כזנב לקו ימין – ובתיאום עמה גם הנעל ננעלת על הרגל הימנית.
אם כן, לפני החליצה, כל השלישייה – היבמה, המנעל והמת, כולם מצויים בקו ימין, והדין הוא שאין לחלוץ את המנעל כי אם מרגל ימין. והחליצה גורמת לפירוד, ומעמידה את האישה או את הנעל בקו שמאל. במילים אחרות, בגמר החליצה, לאחר שהאישה חלצה את הנעל, היא נעשית עצמאית כפרצוף לחרוץ את גורלה כרצונה, והנעל גם היא נשארת ברשותה.
לכאורה מעתה האחריות להקים את שם המת עוברת אליה. אולם הדבר אינו פשוט, כי כפי שהזכרנו, לאחר שהמת ייוולד בגופו החדש – אשתו הקודמת נעשית אמו. כלומר, לאישה הזאת יש ב' תפקידים כלפי המת, להיות אשתו ואמו. הזוהר לפעמים קורא להן שכינה תחתונה ושכינה עליונה, ושתיהן שותפות בהקמת שם המת. ליתר פרטים נעיין בפרשת הייבום אשר כתובה במגילת רות. היה שם גואל קרוב יותר מבועז, אך הוא ויתר על זכותו לייבם, וכך הויתור התבצע:
(רות, ד, ז – ח) וְזאת לְפָנִים בְּיִשְרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְרָאֵל. וַיּאמֶר הַגּאֵל לְבעַז קְנֵה-לָךְ וַיִּשְׁלף נַעֲלוֹ.
בהקשר זה התיקוני זהר (תכ"א דף ס/ב) כותבים: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, על הגאולה דא שכינתא עלאה ה' עלאה, ועל התמורה דא שכינתא תתאה, דאיהי תמורה בההוא דאתמר ביה אל תמירני בו, ואינון ה"ה [משם י-ה-ו-ה]".
והביאור, כי ההשגחה העליונה דואגת למת, ובמקור ובשורש, הגאולה תמיד באה מאימא עילאה (כפי שכותב למשל האר"י ז"ל בספר הליקוטים על פרשת וזאת הברכה, פ"ח). ואעפ"כ ביציאה לפועל בעוה"ז, הגאולה יכולה להתבצע בדרכים שונות. בחלק מן המקרים, כגון בייבום, בעוה"ז תמורת האם נכנסת האישה, ויולדת בשביל המת את גופו הגשמי החדש. משום כך בפרשת רות נזכרות שתיהן: 'עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה', להורות על האימא המפקחת על הגאולה מלמעלה, ועל האישה שמחליפה אותה בקיום דבריה למעשה. בשל כך רות נחשבת תמורה לנעמי, וזה מתבטא בפסוקים:
(רות, ג) וַתּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. וְעַתָּה הֲלא בעַז מדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה-הוּא זרֶה אֶת-גּרֶן הַשְּׂערִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ (וְשַמְתְּי) [וְשַמְתְּ] שִמְלתַיִךְ עָלַיִךְ (וְיָרַדְתְּי) [וְיָרַדְתְּ] הַגּרֶן אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלּתוֹ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעְתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלתָיו (וְשָׁכָבְתְּי) [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִין.
שימו לב לכפל הלשונות – (וְשַמְתְּי) [וְשַמְתְּ], (וְיָרַדְתְּי) [וְיָרַדְתְּ], (וְשָׁכָבְתְּי) [וְשָׁכָבְתְּ], שמערבב בין נעמי לרות. הוא מורה כי שתיהן שותפות במידה שווה בלידת הבן, ונעמי גם היא נחשבת לאימא: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי" (רות, ד). גם רות יכולה לשחק שני תפקידים, עד שנעמי נאלצת לברר "וַתָּבוֹא אֶל-חֲמוֹתָהּ וַתּאמֶר מִי-אַתְּ בִּתִּי" (רות, ג). [וכנראה על חלוקת התפקידים ההיא סמכה שרה, ובדומה לה גם רחל ולאה, כאשר נתנה את שפחתה לאברהם לאישה, באומרה: "עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית, טז, ב). במובן, שאם כבר אזלו הסיכויים ללדת בפועל – אז לפחות שממני תושפע הרוחניות אל הבן שייוולד מגוף שפחתי, אשר טפלה לי, ותשמש כתמורתי לפני בעלי. כלומר, אף שגוף הילד יהיה מהשפחה – התוכן הרוחני מהגבירה. [ומן הסתם זוהי גם הכוונה הנחוצה בהפריה חוץ גופית, ובמיוחד כאשר משתמשים בתאי זרע של תורם].
נעבור לטקס החליצה. בחליצה הייבם יוצא מהמשחק, וגורלו של המת יחד עם הנעל עובר לידי האישה. אבל אם לאישה קשה להקים שם המת בכוחות עצמה – היא צריכה למסור את הטיפול בגאולתו להשגחה העליונה. והדבר מתבצע בעזרת ב' קווים שיש לאישה. בקו ימין מצטרפת לאישה אימא עילאה, וממנה נוצר אותו עודף כוח שמצוי ביד ימנית. והיד השמאלית חזקה פחות משום שאינה שייכת כי אם לאישה בפני עצמה.
לאור זה מובן, כי אם בכוונת האישה למסור את הטיפול בגאולת המת להשגחה העליונה – החליצה צריכה להתבצע דוקא בכוח ידה הימנית, שבא מהאם. וכדי להראות שהיא מוותרת על זכותה להקים שם המת, והגאולה לא תהייה מכוחה – האישה חייבת עוד להיפטר מן המנעל בצורה כלשהי, ולשם כך משמיטה אותו מידה לארץ. והוא שכתוב בדברי הגמרא והפוסקים.
תלמוד ירושלמי (ירושלמי יבמות, פי"א, ה"א) כותב: "כיצד היא עושה מתרתן בימין ותופסתן בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתן בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין". עליו סומכים התוספות (יבמות, קב. ד"ה ואע"ג), וכן מקובל להלכה:
(שו"ע אה"ע, סי' קסט, ס' נב) ונגשה יבמתו אליו, (דברים כה, ט) ומתרת קשירות המנעל בידה הימנית בלא סיוע השמאלית, ואחר כך תתיר הקרסים, (התחתון תחתון תחלה), ותתפוס רגלו בידה השמאלית, ותגביהנו מן הארץ, ותשמיט המנעל מן העקב, וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, וגם בלי סיוע היבם, לא בידו ולא ברגלו, ומשלכת המנעל בארץ, (ותשליך אותו למרחוק).
השולחן ערוך לומד את השלכת המנעל לארץ מהרמב"ם (יבום וחליצה, פ"ד, ה"ו): "וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". ואע"פ שהטור (אה"ע סי' קסט) תמה על הרמב"ם "ואיני יודע למה כתב ויושבת, ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ" – מכל מקום הגר"ר מרגליות בשערי זהר על יבמות, קו. הביא מקורות לדין זה. בין השאר כן הורה הרב האי גאון בס' השטרות עמ' לט: "ותאחז בעקבה של סנדל ותוציא את רגלו ממנה ותשליך את הסנדל על הארץ". ויתר מכן, על זה מפורש כותב הזוהר:
(זוהר במדבר דף קפ/א) דההיא אתתא עטרת בעלה נטלא ליה ומקבלא ליה לגבה ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא לאחזאה דשכיך גופיה דההוא מיתא וקב"ה לזמנא דא או לבתר זמנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא. תו בטשותא דההוא נעל מידא דאתתא לארעא לאחזאה דהא יתבני ההוא מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא והשתא יתוב לעפריה דהוה מתמן בקדמיתא, וכדין ההיא אתתא תשתרי למעבד זרעא אחרא [אשה מקבלת הנעל אצלה, וצריך להשליך נעל הזה על הארץ, להראות שנשקט הגוף של המת, והקב"ה בשעה זו או לאחר זמן ירחם עליו ויקבלו לעולם האחר. עוד הכאת הנעל מיד האשה לארץ, בא להראות, שאותו המת יבנה מעפר אחר של עוה"ז, דהיינו שיתגלגל, ועתה ישוב תחילה לעפר שהיה משם, ואז אשה ההיא מותרת לעשות זרע אחר].
עד כאן ענייני ייבום וחליצה, ומתוכם התלבן הכלל, כי אדם שמת מבלי להשאיר אחריו זרע – מסמן שאין אורו מסוגל להחזיק מעמד בגובהו הנוכחי, וצריך להוריד את מעלתו. לכן אחרי המיתה אחיו המייבם לוקח את אורו – והוא עצמו מתהווה בנקבה, בתוך אשתו ובבן שייוולד מהייבום, שגם הוא יהיה עם תכונות נקבה, ולא של זכר. אולם כאן חייבים להפריד, האח המייבם לוקח את האור שירד מדרגה ונחלש ע"י הפיצול לשלושה, כדרך האור בירידה. דווקא עם האור הנחלש הוא בא כעת על היבמה להקים שם המת. אבל האור המקורי, שאתו המת לא הסתדר בחייו, נטמן בעקב המייבם [ופורש ממנו בחליצה, כשעובר לעקב נעלו הנחלצת].
משום כך העקב הוא מקום התורפה שבו ישופנו הנחש. ומהזוית הזאת הזוהר מפרש את הזיקה בין יעקב לעשו:
(זוהר שמות דף קיא/א) אמר יעקב לעשו, טול אתה האי עלמא בקדמיתא, ואנא לבתר. תא חזי מה כתיב, (בראשית, כה, כו) 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָו'. מאי בעקב עשו, וכי סלקא דעתך דהוה אחיד ידיה ברגליה, לאו הכי, אלא ידו אחזת, במאן דההוא דהוה עקב, ומנו עשו, דהא עשו עקב אקרי משעתא דעקב ליה לאחוי, ומיומא דאתברי עלמא עקב קרי ליה קודשא בריך הוא, דכתיב (שם, ג, טו) 'הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב', אנת דאקרי עקב, תשופנו בקדמיתא, ולבסוף הוא דימחי רישך מעלך. דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב, ודיוקניה זהר [אמר יעקב לעשו טול אתה עוה"ז ראשון ואני אחריך. בוא וראה מה כתוב 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָו'. מהו בעקב עשו, וכי יעלה על דעתך שהייתה אוחזת ידו ברגלו, לא כן אלא ידו אוחזת במי שהוא עקב, ומיהו – עשו. שהרי עשו עקב נקרא משעה שעקב לו לאחיו, ומיום שנברא העולם 'עקב' קרא לו הקב"ה כפי שכתוב 'הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב'. אתה עשו שנקרא עקב תשופנו תחילה, ולבסוף הוא יעקב ימחה ראשך מעליך. שאין גוף מיום שהיה אדם הראשון כגוף של יעקב, ויופיו של אדם הראשון, ההוא יופיו ממש היה ליעקב, ודיוקנו זהר].
ובכן, עשו הוא בבחינת עקב כלפי יעקב. לעקב הזה שייך קלקול, ובו נושך הנחש. אבל כפי שהסברנו, עשו התקלקל מפני שנטל לו את אורו של יצחק אבינו אשר פרש בעקידה (עיין לעיל סימן 12/ב). ומכאן מצטיירת התמונה הבאה. יצחק לפני העקידה היה מנהיג מקומה עליונה, שהצטרך להיפטר מאורו על מנת להמשיך בחיי העוה"ז. והמנהיג שהמיר אותו בקומה התחתונה היה יעקב. ועשו נחשב לעקב יעקב, שכולל את כל האור שפרש מיצחק. משום כך בעקרון יעקב נחשב לייבם, שמוטל עליו לגאול את אורו של יצחק משעבוד הקליפות, ולהחזירו לעוה"ז בקדושה.
עתה נעקוב אחרי מערבולת האירועים שהביאו להתגלות האור שנפל לידי יעקב, בהיות 'וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָו' – ונדע כיצד נגאל האור מעשו.
