19. מצות הייבום ונגע התרפים
(המשך)
ב. החזרת אור יצחק וחלונות ברקיע
ראשית נזכיר שני דברים. הראשון, כי הנעליים מסמלות את קישור האדם לעולם החומר, והרוצים להתבסס בעולם – את נעליים קונים ונועלים. ודבר שני, כיוון שכלפי הקב"ה בני האדם כולם נחשבים למקבלים כמו האישה – חל עליהם החילוק שקיים בין אישה השומרת יבם לבין אישה אחרי החליצה. שומרת הייבם נמצאת בקו ימין, ורק ממתינה אימתי יגיע השפע. אולם אישה לאחר חליצה נאלצת לסמוך על כוחות עצמה, ומקומה בקו שמאל בין צאצאי רחל. עתה נשתמש בלימוד ההוא כדי להבין את היחסים בין השבטים, בני יעקב אבינו.
א/ יוסף ואחיו.
לגבי מכירת יוסף 'בְּעֶשְרִים כָּסֶף' (בראשית, לז, כח) אומר יונתן בן עוזיאל בתרגומו: "וְזַבִּינוּ יַת יוֹסֵף לַעֲרָבָאִין בְּעֶשְרִין מָעִין דִכְסַף וְזַבְּנוּ מִנְהוֹן סַנְדְלִין [ומכרו את יוסף לערבים בעשרים כסף וקנו מהם סנדלים]".
הסנדלים ניקנו כתמורה ליוסף שאביו העדיפו על פני כל אחיו, והקיף פס ידו במילת, כאות הוקרה לסגולתו 'וְכל אֲשֶׁר הוּא עשֶה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ'. בסימן 14 לעיל ביארנו, כי סגולה זו של יוסף, פירושה – לכוון את האור כדי שישרה ברכתו על הארץ. לכן דווקא מעת לידתו התחיל יעקב להתעשר בעבודתו ללבן, ויוסף היה הצינור שהמשיך לאביו את כל העושר [כדברי הזוהר בראשית דף קצו/ב: "בגין יוסף דאיהו צדיק איהו גרים עותרא כספא ודהבא לנטלא ישראל [בגלל יוסף שהוא צדיק, הוא גרם עושר של כסף וזהב שייטול ישראל]"].
אך יחד עם זה, מאחיו בני לאה תבע יוסף שיפסיקו ליהנות בחינם משפע קו ימין, כפי שהיו רגילים לנהוג. שהרי אף לגבי הליכתם התמימה לכאורה 'לִרְעוֹת אֶת צאן אֲבִיהֶם' (בראשית, לז, יב), רש"י פירש "שלא הלכו אלא לרעות את עצמן". ויונתן בן עוזיאל מתרגם את "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית, לז, ב), כי יוסף סיפר עליהם דברים מגוונים, כגון שראה את אחיו אוכלים אבר מן החי. ואכילת הבשר עם רוח חיים בקרבו – היא בדיוק קבלת הנאה מקו ימין, דבר שהתורה אוסרת, ומצווה לפני האכילה להפריש את החיות באמצעות שחיטה.
אם כן, יוסף דרש מהם בכל דרך שיפסיקו לינוק מקו ימין, ובמקום זה יתחילו להתבסס בארץ – ישאו נשים, יבנו בתים ויתעסקו בפרקמטיא. כפי שכעבור זמן רב ציווה הנביא ירמיה לגולי בבל: "בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּרְבוּ-שָׁם וְאַל-תִּמְעָטוּ" (ירמיה, כט). וכל הדברים הללו שסובבים את האדם בחייו על הארץ מכונים בלשוננו 'הנעל'.
לפיכך במכירת יוסף האחים חשבו להשיג שתי מטרות כאחת – להיפטר ממקטרגם, וליהנות משפע קו ימין ללא שום הפרעה. אך לפתע גילו, כי יחד עם היעלמות יוסף נעלם גם השפע – והם נאלצים בעל כורחם לרדת לארץ ולהתפרנס בעצמם. ואז בכל כספי מכירת יוסף הם קנו סנדלים.
ואילו האשמה בעצירת השפע, האחים הטילו על יהודה אשר יזם את המכירה, ובשל כך הורידוהו מגדולתו, להיחשב כאח הבכיר (עיין בפירוש רש"י בראשית, לח, א). אזי בלית ברירה הלך יהודה לחפש מקור שפע חילופי, ולשם כך פנה אל עשו. כי הרי ידוע שיוסף ועשו נבחנים כשני הפכים – ומקור האור שיוסף ממשיך לכלים בסימן הברכה, הוא באורו של עשו. ועל כן נאמר בגמרא (ב"ב, קכג:) "שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף שנאמר 'וְהָיָה בֵית-יַעֲקב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָו לְקַשׁ' (עובדיה, א, יח)".
ונזכיר שוב, על פי מה שביארנו לעיל בסימן 12/ב, כי עשו הוא בעל האור שפרש מיצחק בעקידה – אבל בהתפרעות האור בתוכו, עשו התקלקל מייד והרגיש שהולך למות. ובכן, לעשו יש אור גדול – הבעיה, שלא ניתן להשתמש באורו מבלי להינזק.
ואעפ"כ הקב"ה לא ברא דבר ריק בעולמו – בהשגת ייעודו לכל מה שנברא תימצא תועלת, כי כל מטרת בריאתם היא שישמשו לטובת נבראים. בסוף יתגלה כי אין שום פסולת שתיזרק החוצה, מבלי שיימצא לה תפקיד. אדרבה, הקב"ה הכין תפקידים לכולם עוד במעשה בראשית, כפי שכתוב "וְלא-יִשָּׂא אלוקים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יד). כלל זה נאמר גם במשנה (אבות, פ"ד, מ"ג) "הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר; שֶׁאֵין לָךְ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לָךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם". ולפי שהאור שנלקח מיצחק בעקידה בודאי עמד בשיא הקדושה – הרי גם התכלית שמצפה לו מעולה ביותר.
ובכן יהודה נטה לעשו בתקווה שיוכל לתקן את אורו, במידה, שהעולם יראה ממנו סימן ברכה:
(בראשית, לח, ב - יא) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבא אֵלֶיהָ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. וַתּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אתוֹ. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. וַיּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָה וַיָּמֶת גַּם אתוֹ. וַיּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.
'וּשְׁמוֹ שׁוּעַ' – בחילוף אותיות עשו. ואף שאין אנו יכולים לומר בודאות כי הוא עשו ממש, מאחר שהתורה לא גילתה זאת – מכל מקום זהות האותיות מעידה על זהות תכונתם, ועל כן ניתן לדון בשוע כמו בעשו בפועל. וכאמור, עשו הוא בעל אור מעולה ביותר, אבל אור זה חזק מדיי ומהווה סכנה לכל איש אשר איננו צדיק גמור. מחמת חזקו האור ממש בוער בתוך האדם כמו אש, ולא נותן לו לשבת בשקט אלא דוחפו להרפתקאות ולרדיפה אחרי כל מיני תענוגים – עד שבסוף הדרך הזאת האדם יתמוטט וירגיש 'הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'.
על פי הסימנים הללו משמע כי גם בני יהודה מבת שוע המשיכו בדרך הסבא עשו, ועל כן הסתלקו מן העולם. שהרי כך כותב רש"י (בראשית, לח, ז): "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' – כרעתו של אונן משחית זרעו שנאמר באונן וימת גם אותו כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה". כלומר, הם חשבו רק על התענוגות, ולא רצו להתבסס ולהתפשט בארץ. ולפי חטאם שניהם ראויים לכינוי 'בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל'.
אולם לבנו השלישי יהודה בעצמו לא איפשר לייבם, וניתן לו השם שֵׁלָה מלשון 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'. ואולי על זה נאמר 'וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אתוֹ', במובן שאורו היה כוזב בגלל שלא תאם את המציאות – ושלה נולד מנותק ממציאות העולם כמו החלוץ משתי נעליו. ועל כן בתיאור בני שלה שנמנים בדברי הימים א, פ"ד – חז"ל משתמשים רק בלשון הדרש הרחוק מהמציאות לגמרי, וזאת משום שהם פשוט לא מתלבשים בפשט (עיין ב"ב, צא: וילקוט שמעוני, תתרעה על דברי הימים א, ד). ובכן, כל ניסיונות יהודה לשפר את עשו בדרכי הטבע לא העלו דבר, ושלושת בניו מבת שוע נולדו דומים לעשו אפילו בגימטריות:
עֵר+אוֹנָן =270+107= עשו+1,
שֵׁלָה בִכְזִיב =335+41= עשו.
עד שבסוף, כדי לגלות את הקדושה באורו של עשו, יהודה הצטרך לייבם בעצמו את כלתו בדרך לא דרך. והיא ילדה לו את פרץ וזרח שכבר זכו להחזיר במקצת את אורו של יצחק לקדושה, ועל כן בגימטרייא:
פרץ+זרח = עשו+יצחק+1.
עתה נעזוב את גימטריות. כידוע האחים התחרטו על מכירתו של יוסף, והתנדבו לגאול אותו בכל מחיר, כפי שכותב על זה רש"י (רש"י בראשית, מב, פסוקים ג, יד): "וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם. ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו אמרו לכך באנו להרוג או ליהרג". ברם כדי לבחון את חרטתם לעומק, ביים יוסף את גניבת הגביע שלו ע"י בנימין. וכאן מתחיל פרק חדש של הסיפור.
ב/ גזרה 'לא יִחְיֶה' מול חלונות ברקיע.
כפי שהזכרנו פעמים רבות, מלבד בנימין אף אחד מאחים לא יכול לשרוד בהסתר פנים השורר בקו שמאל. וזהו ייעודו של בנימין, להצית אור ולהאיר את החושך בזמן שכולם התייאשו [כגון הישועה שיצאה ליהודים מידי מרדכי ואסתר בפורים]. אולם רחל מתוך חמלה חיפשה את המאור שיסייע לבנה לשרוד ברגעים הקשים שמצפים לו בחיים. ומסתבר כי דווקא לשם המסירה לבנימין 'וַתִּגְנב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ' (בראשית, לא, יט). כך למשל משתמע מדברי האר"י ז"ל (שער הפסוקים, ויצא) "כי ענין בית התרפים, מלשון התורף, ר"ל בית הערוה. האורות היוצאים ממקום התורף והגלוי, להאיר אל כתר דרחל". ואע"פ שהמדרש (תנחומא, ויצא, יב) מתרץ כי בגניבתם רצתה רחל להפריש את אביה מעבודה זרה – הוא רק טעם משנה, שאם כן למה לא קברה את התרפים בבור הראשון שנקרה לפניה לצד הדרך. אלא במקום זה רחל החביאה אותם – ועל התרפים שמרו במשך דורות רבים, עד שלבסוף הם התגלו אצל שאול המלך מזרע בנימין, ומיכל לקחה אותם מבית אביה כדי לחפות על בריחת דוד בעלה (שמואל א, יט).
ואמנם, בראשית דבריו המדרש (תנחומא, ויצא, יב) מבאר: "למה גנבה אותם כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו, וכי התרפים מדברים הם, כן דכתיב (זכריה י) כי התרפים דברו און, ואתה אומר עינים להם ולא יראו כל אותו ענין, אלא תרפים למה נקרא תרפים לפי שהן מעשה תורדף מעשה טומאה, וכיצד היו עושין מביאין אדם בכור ושוחטים אותו וגו'".
והזוהר כאילו מסכם את הנושא:
(זוהר בראשית דף קסד/ב) ולבן חרשא דכל חרשין דעלמא הוה ובהאי הוה ידע בכל מאן דבעי למנדע [ולבן היה מכשף בכל הכשפים שבעולם ובאלו התרפים היה יודע בכל מה שרצה לדעת].
לכן בוודאי כאשר אמר לבן ליעקב 'נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ' (בראשית, ל, כז) – הוא התכוון למידע שקבל מהתרפים, ולא סמך סתם על הגיון השכל. על זה מורה גם הלשון 'נִחַשְׁתִּי' – ובה השתמש יוסף כדי להבהיר את ערך הגביע שנגנב ממנו: 'הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמנִי' (בראשית, מד, טו).
ואז, בעת שמצאו גביע באמתחת בנימין, האחים הזכירו לו את התנהגות אמו: "היו עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרין לו גנבא ברא דגנבתא [גנב בן גנבת] ביישתנו בן אמך את, כך ביישה אמך את אבינו" (תנחומא, מקץ, י).
אך למה האחים החמירו כל כך, וגזרו מיתה בדיני ממונות, באומרם על מחזיק הגביע: 'אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת' (בראשית, מד, ט)? אלא בוודאי למדו האחים מאביהם, וגזרו כפי שגזר יעקב בעניין התרפים: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה" (בראשית, לא, לב).
ועתה צריך להבין על מה ראה יעקב לגזור את הדין 'לא יִחְיֶה'.
המדרש תנחומא דלעיל אומר ג"כ, ככל שיעקב גזר 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה' – "באותה שעה נגזר על רחל מיתה". אבל בעל הטורים מוסיף כי גזרתו פגעה גם ביעקב עצמו. וכיצד, יצחק חי 180 שנה, ואילו על יעקב נאמר 'וַיְהִי יְמֵי יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה' (בראשית, מז, כח). ליעקב חסרות 33 שנה כדי להגיע לשנות חיי יצחק, ועל אחת מסיבות הגירעון מצביע בעל הטורים (בראשית, מז, כח): "שבע שנים וארבעים ומאת שנה. וחי ל"ג שנים פחות מאביו משום דכתיב (משלי כו, ב) קללת חנם לא תבא, על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (לעיל לא, לב) חסרו לו מנין יחי"ה, שהוא ל"ג, משנותיו".
בסיבה אחרת שגרמה להפחתת ל"ג שנה עוסקת הדרשה המפורסמת שמביא דעת זקנים (בראשית, מז, ח): "[פרעה שאל את יעקב בפגישה] כמה ימי שני חייך. פשט לפי שראהו זקן מאד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה שאל כן והוא ענהו ימי מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים כלומר מעטים הם שנותי אלא מתוך רעות שהיה לי קפצה עלי זקנה. מדרש בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים חייך שמנין התיבות שיש מן ויאמר עד בימי מגורי כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז".
עתה נסכם, לפנינו יש ב' מניינים לחישוב ל"ג שנים שנגרעו מחיי יעקב. לפי המניין השני, ל"ג התיבות מספרות על הצרות שסבל – והצרות הקשות והצער קצצו את חייו לשלשים ושלש שנה. אבל אנחנו יודעים כי רעות לא באות מאליהן, אלא הן סימן לאור שאינו מסוגל להתקבל בפנים – אלא מוחזק מאחוריים. על איזה אור מדובר? וכאן בא לעזרתנו מניין ל"ג שנה הראשון. וממנו מוכח, כי האור שציער ליעקב עד שקפצה עליו זקנה קודם זמנה – הוא אור התרפים שעליו נגזר 'לא יִחְיֶה', כלומר חיותו מספיקה לשלושים ושלוש שנות חיים כמספר 'יִחְיֶה'. אלא בעת שמתקבל מאחוריים, הרי שבמקום למשוך חיוּת – האור גורם לצרות שממעטות מהחיים. ויעקב אמר 'לא יִחְיֶה' לא משום גזרת העונש אלא פשוט כעובדה, כי זה מה שמצפה למשתמש באור התרפים.
ובכן, אור התרפים ציער ליעקב ולא נתן לו למלא את שנותיו עד שנות אביו יצחק. אולם, כפי שהעיר הר' החברותא, את השלמת החיסרון קיבל יעקב מצד מלאך: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים" (בראשית, מח, טז). כלומר, איפה שהאור ציער – המלאך ריפא. ולכן בשבח המלאך המדרש אומר: "המלאך הגואל אותי וגו' אמר להם הוא גאלני מיד עשו הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון" (שמות רבה, לב).
ויש להבין זאת היטב, בזמן שאור התרפים היה גורם צרות ליעקב – היה בא המלאך וגואלו. מכאן שהתרפים והמלאך הם שתי פנים של אור אחד, והמלאך הגואל מייצג בדיוק את אותה החיות של ל"ג שנה שנחסרה מיעקב. ברם אין הצרות מגיעות לאדם אלא בנקודת התורפה, אשר שם יש לנחש עילה להכיש. ואע"פ שלהחטיא את יעקב לא ניתן – בכל זאת ליטול מחייו ל"ג שנה הנחש הצליח. וכתוצאה מכך, החיות של השנים הללו, שלא זכתה לרדת עד כדי התלבשות בבשר ודם – התלבשה לא ביעקב, אלא במלאך. [ואילו זכה יעקב עצמו לחָיוּת באותן שנים, אורן היה מתקבל אצלו בפנים בלא צער – ואין שום צורך במלאך הגואל, שהיה מתבטל מעיקרא].
כאן דיברנו על 33 שנה. אבל נשווה אותן עם 38 שנה שהחלו מצחוק שרה, והסתיימו במיתתה ובעקידת בנה. לעיל בסימנים 11.ג ו- 12/ג הוכחנו כי האור שפרש מיצחק בעקידה, ואותו נטל עשו – כולל חיוּת של 38 שנה, ולא של 33 שמנויות כאן. אלא מסתבר כי יעקב הצליח לצרף לשנות חייו את האור של חמש שנות ההפרש. משום כך, במסגרת ה' השנים הללו, זכה יעקב לברכה מאת מלאכו של עשו, כמו שכתוב 'וַיּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי' (בראשית, לב) – ועל חשבון השנים שיעקב לא תיקן, המלאך פגע בכף ירכו. ואע"פ שיעקב התרפא מפגיעה זו ע"י המלאך הגואל – מכל מקום לא עלה בידו לצרף אור של 33 השנים לחייו. ודרך אגב יש להעיר, כי הוא דבר מצוי ביותר, שדווקא 33 או 37-38 שנים הללו הן שנות חייהם של אנשים שהשאירו אחריהם רושם מבריק בהיסטוריה. בין שהם רשעים גדולים ובין שהם צדיקים גמורים. אפשר להרחיב את הרשימה, אבל בין השאר בה נמנים: בלעם הרשע (33), ישו הנוצרי (33), פושקין, סופר ומשורר רוסי מפורסם (37) – ולהבדיל, האר"י הקדוש (38), רמח"ל (40), רבי נחמן מברסלב (39).
עתה ניתן לחבר את הקצוות. כזכור, עשו נמשל לעקב, ולעומתו אצל יעקב בעקב נגנז האור הקדוש שהיה ליצחק לפני העקידה. והם שני צדדי המטבע, אצל עשו אורו של יצחק נתון בקליפות – ואילו יעקב הוא ייבם, שמוטל עליו לגאול את האור מן הקליפות. ולמה כל פעם מזכירים את העקב? כי התורה אמרה שזהו מקום התורפה באדם, ושבו מכיש הנחש. ברור גם, כי דווקא מחמת אותה התורפה, הנחש יכול להזיק לאדם ולגרום לו צרות. וכל הצרות נובעות ממקום התורפה.
ביארנו לעיל כי האור שציער ליעקב, עד שהזדקן קודם זמנו, היה אור של התרפים. ועתה ניתן להוסיף, כי מקור אור התרפים הוא באורו של עשו שטרם תוקן. ולכן, כאשר יעקב מצדו קבע את דינו של גונב התרפים: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה" – הוא למעשה נשען על עדות ששמע מפי עשו: "הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת".
הבה נסכם. אל אף שכייבם, יעקב לא החזיר לקדושה אלא חלק של ה' השנים מהאור – מכל מקום עלה בידו להפיג מהתרפים את המרירות, ולהפכם למלאך הגואל. ולו היה יעקב משלים את המלאכה, הרי שאותה החיוּת של ל"ג שנה, הייתה מצטרפת ליעקב עצמו במקום להינתן למלאך, ומשלימה את שנות חייו עד שנות חיי יצחק אביו.
נבחן מי עוד זכה להתברך מצד הפנים של התרפים:
א. באמצעות הייבום יהודה זכה להמשיך מאורם לפרץ וזרח. אבל במשך הזמן התברר שאור זה איננו ראוי לבני זרח. שכן מסופר על 'עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה' (יהושע, ז, א) אשר בכיבוש ירחו לקח לעצמו מן החרם, וע"י כך גרם לאסון לישראל. הוא חמד והחזיק 'בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ' (שם, כ), מפני שהיו מן התרפים. וכן מספר המדרש (ילקוט שמעוני, יהושע, פרק ז): "וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו ואת כל אשר בה והיה שם עכן וראה את התרפים ואת הכסף שהיו מקריבין לפניו ואת האדרת שהיתה פרוסה לפניו ולשון זהב אחת שהיתה לתוך פיו וחמד אותם בלבו ולקחם והלך וטמנם בתוך אהלו ועל מעלו שמעל מתו ששה ושלשים איש". אף כאן, אור התרפים דחף את עכן לעבירה, והרגוהו בגניבתו בדין 'לא יִחְיֶה'.
ב. זרע יוסף, אפרים ומנשה זכו להתברך מאורם מחמת ברכת יעקב: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית, מח, טז). ואילו יוסף עצמו זכה בגביע, 'וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ'. והוא צורה נוספת לתרפים, ודווקא בדמות גביע נראו התרפים בעיני לבן כשבא לחפשם באוהל רחל, "שאמר ר' יוחנן תרפים לא מצא קיתוניות מצא נעשו תרפים קיתוניות שלא לבייש את רחל" (בראשית רבה, עד).
ג. אבל בנימן ורחל, השקולים כאחד, מעולם לא רואים בתרפים סימן ברכה. ובכל ניסיון להאיר את דרכם בחושך קו שמאל אפילו במקצת, באמצעות מידע שמקורו מעבר לשכל האנושי – הם תמיד נתקעים באור תרפים בלתי מרוסן, שעליו אמר עשו: 'הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'. ועליו התריע יעקב: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה', ואמרו האחים על גונב הגביע: 'אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת'. ומשום שהתרפים ובנימין הם שני הפכים הסותרים זה את זה – דווקא על זרעו מוטלת המשימה להשלים את המלאכה שלא סיים יעקב. כצעד ראשון התאמץ שאול המלך להכרית את בעלי אור התרפים מעיקרא, ולשם כך 'הִכְרִית אֶת-הָאבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּענִי מִן-הָאָרֶץ' (שמואל א, כח, ט). אבל שאול לא החזיק מעמד, ובעת שהוא בעצמו הצטרך לדעת את העתיד – לא מצא לו דרך אחרת כי אם לפנות לבעלת אוב. ומדהים ביותר, כי כבר לאחר ששאול נפל על החרב – דווקא בגלל העוון הזה המית אותו הנער העמלקי, כפי שאמר: "וָאֶעֱמד עָלָיו וַאֲמתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ" (שמואל ב, א, י). ובנוסף לכך יש להעיר, כי הגביע שנתחב לאמתחת בנימין לא השתכח, אלא התגלגל לפרשת פילגש בגבעה (שופטים, פרקים יט, כ), כאשר בגלל גילוי הערווה של התרפים הוכחד כמעט כל שבט בנימין.
לנוכח העובדות האלה מתברר כי רק בודדים זוכים להארת התרפים מצד פנים – והארה זאת בוקעת דרך חלונות מועטים שיש ברקיע. הזוהר מפרט אותם, ונביא רק מקצת מדבריו כי הם סתומים מאד:
(זוהר שמות דף קעב/א-ב) ובהאי רקיע כל אינון חלוני, שית חלונין אינון רברבין על כלהו וחד סתים לשלטא עלייהו. חלונא חד אקרי חלון זהרא וביה נפקא ככבא חדא דאקרי לחכימי י"ד, ודא איהו התוכא דקא מהתך לתתא בשלטנותא דיהודה לאו דאית ליה חולקא ביה דהא לית לשבטין דישראל חולקא ואחסנא בהו אלא שבטא דיהודה שלטא על האי ולאו איהו עליה, דהאי ידא דקא מנצח לשאר עמין דכתיב ביה (בראשית מט) ידך בערף אויביך, דבשעתא דהאי שלטא כלהו קסמין וחרשין מתבלבלי ולא אצלח בידייהו. חלונא רביעאה איהו חלון דאקרי גביע וביה נפקא ככבא חד דאקרי לחכימין אשכול הכפר בגין דהכי נפיק כאשכול נציץ נציצין כענבין בכופרא בהאי אתערו דרחמי אתער בעלמא, בני עלמא לא קפדי כד אצטריכו דא לדא שלמא וחדוה אתער בעלמא [ברקיע הזה כל אלו חלונות, ששה חלונות הם גדולים מכולם ואחד סתום ששולט עליהם. חלון אחד נקרא חלון זהר ובו יוצא כוכב שנקרא לחכמים י"ד, וזה הוא התוך שמהתך למטה בשלטון יהודה – לאו שיש לו חלק בו כי אין לשבטי ישראל חלק ונחלה בכוכבים אלא שבט יהודה שולט עליו ולא להפך. ובהאי יד יהודה עומד לנצח את שאר העמים כפי שכתוב (בראשית מט) ידך בעורף אויביך, ובשעה שהאי יד שולטת כל הקוסמים ומכשפים מתבלבלים ולא מצליחים בידיהם. חלון רביעי נקרא גביע ובו יוצא כוכב אחד שנקרא לחכמים אשכול הכפר בגין שנוצץ ניצוצות כענבים, בהאי התעוררות הרחמים מתעורר בעולם ובני עולם אינם מקפידים בשעה שנצרכים זה לזה, שלום ושמחה מתעורר בעולם].
כמובן, אלו חלונות שגילו יהודה ויוסף [ומגלה עמוקות בפרשת ויגש כותב: "חלון רביעי נקרא גבי"ע, סוד גביע אשר הניח יוסף באמתחת בנימין"]. כנגדם הזוהר סופר עוד ב' חלונות שהשפעתם רעה לבני אדם, משום שבהם נראה אור תרפים עם דינו 'לא יִחְיֶה'. חוץ מזה יש "חלונא תליתאה אקרי חלון חושנא", והוא חלון שמאיר לי"ב אבנים בחושן המשפט בעת שכהן גדול נשאל באורים ותומים. את שני החלונות שנותרו נבאר בהמשך, כי לפני כן יש לבאר את סוד הפיכת התרפים לגביע. ורק לאחר מכן נוכל להבין, כיצד נפתח החלון המיוחד שנועד להביא ברכה לבנימין. וסוד העניין טמון בהבדל בין נשים לפילגשים.
ג/ נשים ופילגשים.
(רמב"ם, מלכים, פ"ד, ה"ד) וכן [המלך] לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש.
לעומתו רש"י (בראשית, כה, ו) משמיט קידושין, ומבליט את הכתובה באומרו: "נשים בכתובה. פלגשים בלא כתובה". ולפי גרסת כסף משנה (שם) רש"י אף כתב בפירוש "שפילגש היא בקידושין בלא כתובה".
ובכן, לנשים יש כתובה, והיא מטילה על הבעל חיובים שונים כגון מזונות. ופילגשים הן בלא כתובה – מסתמא יש להן מקור עצמאי להתפרנס, ואין הן תלויות בפרנסת הבעל. ומשום שאין היא תולה בבעל את מחייתה – אם היא כבר דבקה בבעל, כוונותיה טהורות ואהבתה אינה תלויה בדבר.
אבל קיים הכלל 'במדה שאדם מודד, בה מודדים לו' (תנחומא, בשלח, ד וסיפרי, בהעלותך, קו). וכאשר אדם לוקח פילגש בתור בת זוג, סימן שבחינת הפילגש קיימת גם בפנימיותו. וביציאת תכונה זו לפועל, האיש בעל הפילגש ממילא נקלע למצב שבו נכרתים מאתו אחד-אחד כל צינורות השפע מקו ימין. הוא יממש את תכונתו האישית להיות בלתי תלוי כפילגש, אבל לא יוכל לשרוד זמן ארוך, אם לא יגלה לעצמו מקור חדש של שפע. מקור, שימשיך לו את השפע בזכות עבודתו האישית.
לכן, מי שלוקח פילגש – מעמיד את עצמו בפני ניסיון עצום, וחייב לדעת שעומד להישאר לבדו ללא שום תמיכה חיצונית. יידרש לו מאמץ אדיר כדי לפרוץ דרך ולגלות מקור אור בתוך החושך. ומכיוון שאין ניסיון זה שווה לכל נפש, לכן על פי דין: 'ההדיוט אסור בפילגש' (רמב"ם דלעיל). ואדרבה, פילגש היא תכונה הכרחית למלך, אשר "מאי דבעי עביד [מה שרוצה עושה] שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (פסחים, קי.). כלומר, מלך צריך להעביר את מדיניותו בלי פקפוקים. וכדי לעמוד מול לחצים כבדים שמופנים אליו מכל צדדים – המלך מעיקרו צריך להיות בלתי תלוי בדעת אחרים, כי "דרך המלך אין לה שיעור אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו" (לשון הרמב"ם בהלכות מלכים, פ"ה, ה"ג). מלך לוקח פילגשים, ואגב כך מובן למה משני בני יהודה, דוקא מפרץ, שבלידתו פרץ לו הדרך לצאת הראשון, יוצאים המלכים. ואילו מזרח שהוא זורח ומזהיר, יהיו השופטים, תלמידי חכמים, ואישים חשובים אחרים – אך לא המלכים.
והנה המבחן, כיצד לבחון האם אדם שנשא פילגש עמד בניסיון? הבן הזכר שיוליד מהפילגש יוכיח כי ציפיותיו היו מוצדקות, והוא באמת גילה מקרבו את מקור החיוּת החדש המשפיע. אבל בחינת הבת היא להיות כלי מקבל, ולא משפיע. לכן אם יוליד בת – אז יתברר למפרע כי ציפיותיו לא התממשו, וכעת הוא עומד לפני פשיטת רגל. מעת שחשף את בחינת הפילגש, הוא ויתר על 'הבטחת הכנסה' מאת קו ימין – ויחד עם זאת לא זכה לגלות לעצמו מקור שפע חדש ע"י עבודתו האישית. במילים פשוטות מדובר כאן על איש, שלמשל, החליט לפתוח עסק חדש, ועל סמך זה עוזב מקום עבודה עם פרנסה מובטחת, עם כל הסכנות הכרוכות בדבר. או, לדוגמא, אדם שמחליף את מקום מגוריו מבלי שמכיר את הארץ החדשה, ויודע מראש כי שם יתנתק מכל קשריו הקודמים, ויצטרך להתחיל מאפס.
ושלמה המלך, למשל – מכל שלוש מאות הפילגשים שלקח, לא הוליד אפילו בן אחד, והוכחה לדבר היא שמעמדו במלכות רק הלך והידרדר. בכל פעם שלא הוליד בן – הידרדר מצבו יותר ויותר. אך במקום בן, הוא יצר ספר. כך במקום להוליד בנים הוא הוליד את ג' ספריו, שקלטו את כל חיוּת הבנים שלא ירדו לעולם [בדיוק כמו שהמלאך הגואל קלט 33 שנה של חיי יעקב]. ונוכיח את זה מתוך המקורות:
א) "וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים שָרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת" (מלכים א, יא, ג).
ב) "ולמה נשא שלמה אלף נשים אלא שאמר כדי שיהיו לו אלף בנים בשנה מכל אחת ואחת בעשרים שנים עשרים אלפים בנים שלא יהו כל בריה וכל בשר ודם יכולין לשלט בי ולעשות לי כל דברי. אמר לו הקב"ה שלמה בני אתה נוטל אלף נשים כדי שיהיו לך אלף בנים בשנה אני נותן לך בן אחד שאין לו אלא חצי הגוף ובן שלמה רחבעם (דברי הימים א, ג, י)" (בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב), ב).
ג) "שלשה שירים אמר כנגד שלש ירידות שירד ראשונה שהיה מלך מסוף העולם ועד סופו ונתמעטה מלכותו וחזר להיות מלך על ישראל בלבד שכן הוא אומר משלי שלמה בן דוד מלך ישראל (משלי א' א') ירידה שניה שחזר להיות מלך בירושלם בלבד שכן הוא אומר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם (קהלת א' א') הירידה השלישית שמרדו בו בני ישראל ולא היה מלך אלא על מטתו בלבד" (מדרש זוטא שיר השירים, א).
ברם לכתחילה אין הפילגש ראויה כי אם לבנימין ולזרעו, כי דווקא הם נועדו לגלות את מקור האור מתוך החושך. ומצד זה הם מעיקרא בנויים על בחינת פילגש פנימית שאינה זקוקה לסיוע אפילו מצד המלאך הגואל. שהרי ע"י עבודה פנימית אפשר להשיג גם את המדרגה של המלאך הגואל – ובסופו של דבר, מה שלא עלה ביד יעקב יינתן לבנימין.
אולם, אם בני בנימין מעוררים את מידת הפילגש טרם זמנה – הם לא עוברים את המבחן, ומוצאים את עצמם על סף הכחדה. כגון מה שאירע בפרשת פילגש בגבעה. כי הבּיאָה על נקודת הפילגש הפנימית באור של גילוי עריות, או במילים פשוטות, חיפושים אחרי מקור שפע חדש מתוך כוונה להפיק יותר תענוגים – הם ממיתים את הפילגש הפנימית, כפי שהמיתו את פילגש בגבעה. לכן אחרי המעשה הנורא ההוא התברר למפרע כי רוב שבט בנימין לא היו שייכים לייעודם כלל, לפי שהמיתו את בחינת הפילגש בקרבם. והם נפלו במלחמה עם שאר שבטי ישראל מחמת הגזרה 'לא יִחְיֶה'.
לעומת זאת, אלו שנושאים נשים, כביכול מלכתחילה מכריזים שזוהי למעשה בחינתם הפנימית, הם לא סומכים על עצמם אלא תולים את חיותם בסיוע חיצון. שהרי כך היא תכונת 'האשה' הפנימית שיש לו לאדם, הדומה והמקבילה ממש לאשה נשואה, התלויה בקבלת מזונותיה מהבעל על פי הכתובה. אולם בדרך זו, אותו האיש הזקוק להסיוע החיצון, לעולם לא ישלים את קומתו של יצחק. כי תמיד ממולו יעמוד 'הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל מִכָּל רָע' שמצד אחד מושיט לו סיוע – ומצד שני מחזיק בחלק מן החיוּת, שבעצם נועדה להגיע לאיש.
וכאן הגענו לכלל חשוב, כי בכור מפילגש שונה מבכור מאישה מפני שנושא ייעוד גדול יותר. ואע"פ שאנו קטנים, ואין אנו נבחנים אלא כפרט ביחס לאבות האומה אברהם יצחק ויעקב – אולם היחס בין בנים בכורים שנולדים מנשים ומפילגשים, גם אצלנו אינו משתנה. היינו, אור בכור מפילגש שקול כמלוא קומתו של יצחק, ובתפיסתו מצד אחוריים מכונה "התרפים" – ואילו אור בכור מאישה מקביל לאור יעקב, ומכונה "גביע". והוא שאמר ר' יוחנן (ב"ר, עד), כי באוהל רחל שבקרב מחנה יעקב, התרפים של לבן נעשו קיתוניות – כלומר, גביע של יוסף, שאורו משנִי לתרפים. עתה נתבונן כיצד הזוהר מתאר את חכמת בני הפילגשים, שיצאו מאברהם:
(זוהר בראשית דף קלג/ב) 'וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנת', מאי מתנות, אלין סטרי דרגין תתאין דאינון שמהן דסטרי רוח מסאבא בגין לאשלמא דרגין ואסתלק יצחק על כלא במהימנותא עלאה כדקא חזי. ארץ קדם בגין דתמן אינון סטרי חרשי מסאבי, ת"ח כתיב (מלכים א' ה') ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם אלין אינון דהוו מבני בני פלגשים דאברהם והא אוקימנא דהא באינון הררי קדם אינון דאולפין חרשין לבני נשא ומההיא ארץ קדם נפקו לבן ובעור ובלעם בנו וכלהו חרשי ['וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם' (בראשית, כה, ו), מאי מתנות, אלו דרגות תחתונות ושמות של רוחות הטומאה שלהן, אשר אברהם מסר במתנה לבני פילגשים, ויצחק התעלה על כולם באמונה עליונה כראוי. ארץ קדם כי שם הם מיני הכשפים של טומאה. בוא וראה כתוב (מלכים א' ה') ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, הם אלו שיצאו מבני הפילגשים של אברהם. ואמרו כי בהררי קדם נמצאים אלו שמלמדים הכשוף לבני אדם, ומאותה ארץ קדם יצאו לבן ובעור ובלעם בנו וכל המכשפים].
ובכן, לבן למד מבני הפילגשים את חכמתו, ומהם השכיל כיצד ניתן לרכוב על האור מבלי חשש להסתלקותו. וזו המצאה חדשה, שונה מהפתרונות שמצאו להם בני מצרים, עשו וכת הנוצרים, שאת שיטותיהם למדנו בפרקים הקודמים. לבן השכיל לדעת כי אם לוקחים את הבכור שנושא את ייעודו, ושוחטים אותו – אזי באמצעות שמות הטומאה אפשר להקפיא את התפשטותו של אור הייעוד, שלעולם יישאר תלוי באויר. והוא מעשה של תרפים, כפי שמספר המדרש (תנחומא, ויצא, יב) "וכיצד היו עושין מביאין אדם בכור ושוחטים אותו, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו".
ומפרקי דרבי אליעזר פ' לה מוכח כי ללבן היו נשים ופילגשים: "לבן לקח את שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו וכי שפחותיו היו והלא בנותיו היו אלא בנותיו של אדם מפלגש נקראו שפחות". ואת שני סוגי הבכורים שנולדו לו מהנשים ומהפילגשים, הוא הפך לתרפים שמקפיאים את ייעודו ואומרים את העתידות. וראייה לקיום שני סוגי התרפים אצל לבן נמצאת בספר הישר, אשר כתב בפרשת ויצא: "ותגנוב רחל את התרפים ההם אשר לאביה בעבור אשר לא יידע לבן מהם איזה דרך הלך יעקב. ויבוא לבן אל ביתו וישאל על יעקב וביתו ואין, ויבקש לבן את תרפיו לדעת אנה הלך יעקב ולא מצא. וילך אל תרפים אחרים וישאל בהם, ויגידו לו כי ברח יעקב מאתו ארצה כנען אל אביו".
ותראו איזה כוח נפשי היה לרשע זה, ללבן, אם למען העקרונות שבהם האמין היה מוכן לשחוט את בניו הבכורים בלי לחוס עליהם. לכן ברגע שבא יעקב, ללבן נותרו רק בנות. ואגב, כאשר הקפיא לבן את ייעודו בשחיטת הבכורים – הוא הפסיד לעולם את היכולת ליישם את ייעודו במציאות, ולהיבנות בארץ. כלומר, אע"פ שלבן פועל כמו מעיין, וממציא בשכלו כל מיני רעיונות חדשניים – הוא בעצמו אינו מסוגל להביאם לידי ביצוע. לשם כך הוא זקוק ליעקב. [וזהו המקור לתיאורו של לבן שנתנו לעיל בסימן 8].
וכפי שאירע במצרים – גם כאן ירש זרעו של יעקב מלבן את ייעודו המלא. אלא הפעם זה התבצע ע"י נטילת התרפים. מכוחם פתחו יהודה ויוסף חלונות ברקיע המשפיעים ברכה. אך החלון השביעי האחרון, השולט על כולם, עדיין סתום (זוהר דלעיל שמות דף קעב/א) כי תלוי בתיקונו של בנימין. אולם, כאמור, בעתיד יממש בנימין את תכונתו – תכונת הפילגש, ויתגלה החלון שיאיר כמלוא קומתו של יצחק.
ד/ מעשה ראובן: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר'.
עתה נפתח לנו שער להבין את הפשט במעשה ראובן: "וַיְהִי בִּשְׁכּן יִשְרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר" (בראשית, לה, כב).
נתחיל מן הזוהר:
(זוהר בראשית דף קעו/א) ועל דא כתיב (בראשית, מט, ד) 'כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה', ובגין דא כתיב 'וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר' כלהו הוו במניינא ולא גרע מזכותא דלהון כלום, אלא כד אתא ראובן ובלבל ההוא ערסא אמר ומה תריסר שבטין הוו ליה לאבא לקיימא בעלמא ולא יתיר והשתא בעי לאולדא בנין. מיד בלבל ההוא ערסא ואתעכב ההוא שמושא כאילו עבד קלנא לגבי שכינתא דשריא על ההוא ערסא [על מעשה ראובן אמר יעקב 'כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה', וכפי שכתוב 'וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר' כולם היו במניין ולא גרע מזכותם כלום, אלא כאשר בא ראובן ובלבל ההוא משכב אמר ומה זה, הרי י"ב שבטים היו לו לאבא לקיים בעולם ולא יותר – ועתה הוא רוצה להוליד עוד בנים. מיד בלבל המיטה ונתעכב אותו שימוש, ונבחן כאילו עשה בזיון כלפי שכינה ששרתה על אותה מיטה].
והפירוש ברור, כי מלבד הבנים מהנשים רצה יעקב להוליד בנים מפילגש, ולכסות את מלוא קומתו של יצחק אביו. ומשום כך התורה מדגישה כאן כי 'בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו', להוציא את בני בלהה וזלפה שנולדו ליעקב בפדן ארם – הם נחשבים בנים מנשים, כפי שכתוב עליהם שם: "אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" (בראשית, לז, ב).
והנה, בדרך חזרה מלבן, כאשר כל הבנים מלבד בנמין כבר נולדו – יעקב מקבל את הברכה: "וַיּאמֶר לוֹ אלוקים אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (בראשית, לה, יא). לגבי 'גּוֹי' מובן, כי זו הבטחה על לידת בנימין – אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מתקשים להסביר מיהם 'קְהַל גּוֹיִם' שהיו אמורים להיוולד מיעקב. ברם יעקב עצמו, ללא שום ספק, פירש את הברכה כהנחיה ברורה להשלים קומתו ולהוליד בנים מפילגש, ולשם כך לקח את 'בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ'.
וראובן, ששיבש את התכנית, למעשה מנע מאביו ששנותיו יגיעו לשנות חיי יצחק. הוא 'נבחן כאילו עשה בזיון כלפי שכינה ששרתה על אותה מיטה' – אבל כמובן מעמד י"ב השבטים לא נפגע, והתוצאה היחידה ממעשהו הייתה, כי 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר', ולא יותר. והוא פשט הכתוב בפסוק אחד: "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקב שְׁנֵים עָשָר".
אמנם, כפי שנדע בע"ה במקום אחר, בני יעקב עומדים כנגד י"ג מידות רחמים הכתובות בתורה. ויש להבחין, כי בקריאת המידות אנו תמיד מפסיקים באמצע, ולא מסיימים הפסוק ככתבו:
"וַיַּעֲבר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ׀ ה' (אֵ"ל) (רַחוּם) (וְחַנּוּן) (אֶרֶךְ) (אַפַּיִם) (וְרַב חֶסֶד) (וֶאֱמֶת). (נצֵר חֶסֶד) (לָאֲלָפִים) (נשֵא עָון) (וָפֶשַׁע) (וְחַטָּאָה) (וְנַקֵּה) לא יְנַקֶּה פּקֵד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות, לד, ו – ז).
י"ג מידות רחמים, אשר שמנו אותן בסוגריים, ממלאות רק כמחצית מהפסוק. אולם, בניגוד להתחלה ברחמים, המשך הפסוק שאינו נקרא – כולו דין. ועתה נוכל להבין את פשר הדבר. בני יעקב הפכו את האור למידות רחמים כמספרם – ואילו המשך הפסוק בא כנגד בני 'בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו' שלא נולדו. אורם עדיין מצוי בדין התרפים אשר הקב"ה 'לא יְנַקֶּה', ובעליו 'לא יִחְיֶה'.
