20. בור באר מעיין
א/ החלפת דינים.
נתחיל מביאור של מושג חדש שנקרא 'החלפת דינים' (בראשי תיבות - הח"ד). לראשונה הכניס מושג זה לכלל שימוש הר' החברותא, והוא ילווה אותנו לאורך זמן רב.
כשמדברים על החלפת דינים, צריך להבין קודם כל מהו דין. באופן כללי יש לומר כי הדין הוא הגבול שגודר תחום מסוים, וגבול זה אסור לעבור. מערכת ההגבלות נקראת דינים. והנה כאשר יש שני צדדים שנמצאים בתהליך של משא ומתן, למעשה הם מבצעים ביניהם החלפת דינים שעוברת בצורה זו: בפתיחת המשא ומתן כל צד מוסר לצד השני את התנאים שלו להשגת ההסכם. בקבלת התנאים כל צד מוכרח לרכך עמדתו, ולבוא במקצת לקראת הדרישות של הצד השני. כתוצאה מכך, בסיבוב הבא כל אחד משני הצדדים מציג תנאים מעודכנים שהפער ביניהם קטן יותר. והגלגל חוזר חלילה עד שצדדים מגיעים לפשרה שמרצה את שניהם.
ובגלל הדינים שעוברים במעגל סגור מצד לצד, התהליך נקרא החלפת דינים.
בקשר הדוק להח”ד עומד המושג "זמן". אנחנו לפעמים לא שמים לב לעובדות פשוטות. למשל, למה בעוה"ז אין שום אירוע שיוצא לפועל בן רגע, אלא הכל הולך ומתפתח עם הזמן? התשובה לכך היא, כי העיכוב נובע מהעקשנות של העולם שמסביב, המעמיד קשיים. נסביר זאת במשל. האדם לא חי בחלל ריק, וכל מעשה שלו משפיע ונוגע לאנשים אחרים. לכן, לשם ביצוע צעד כלשהו צריך קודם לקבל הסכמה מכל הצדדים המעורבים בעניין, ואם הדבר ייתקל בהתנגדותם – יידרש זמן כדי לפייסם. כמובן אין הפיוס נעשה בכוח אלא בדרך הח”ד. וכן כל האירועים בעולם מתפתחים באיטיות, ודרוש זמן מסוים לביצועם – כי הזמן הוא הח”ד. ולולי הכוח המתנגד לפעולה – היא הייתה מתבצעת כהרף עין ובלי הזמן כלל.
משום כך על הזמן יש לדבר רק אחרי מעשה בראשית כאשר נברא עולם הנפרדים, ואנוכיותו של כל נפרד לא מאפשרת לזולתו להוציא לפועל את כוונות לבו, ומערימה לפניו קשיים. בעוה"ז עקשנות החומר מגבילה אפילו את מהירות האור. אולם מעבר לעולם הבריאה, בעולם האצילות שהוא עולם האלוקות גרידא, אין טעם לדבר על הזמן, לפחות לא במובנו הרגיל. ומן הסתם לא שייכת שם גם הגבלה למהירות האור c שגילה אלברט איינשטיין (Albert Einstein).
נחזור להח”ד, שעל ידם כל צד מתכוון לפייס את הצד השני ולהגיע לפשרה. באמצעות הח”ד, בין השאר, מתנהלים היחסים בין בעל לאשתו. למעשה כל שלום הבית תלוי ביכולת בני הזוג להגיע להידברות בכל עניין, קטן כגדול, הידברות שאינה אלא הח”ד ביניהם. והכלל שצריך להיות מקובל על ידי כל הצדדים הוא, שאין שום איסור להתווכח, אם עיקר הכוונתה להגיע לפשרה. ומה שאסור בהחלט הוא, להקשיח עמדה ולהפסיק את ההידברות. כי במקום שנגמרת ההידברות מתחילות המלחמות. כמובן זה נוגע במידה שווה גם לניהול יחסי שכנות בין מדינות. בקצרה – הח”ד היא אורח חיים מועדף של העוה"ז.
ב/ נידה.
אבל אישה שאינה מעוניינת להיכנס להידברות עם בעלה, ואוטמת אזנייה מלהקשיב לדבריו – נקראת נידה, על שם שמנדה את אור בעלה על פי הכתוב 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לא תִקְרַב' (ויקרא, יח, יט).
שורש הנידה טמון במעשה הבריאה, כשהצטמצם אורו של ה' וכביכול פרש מעולם הנפרדים. מתוך כך מעשה בראשית העניק לנפרדים כוח לדחוף מעצמם את רצון הבורא. וכאשר הם מנצלים את זכותם לרעה – העולם נחשב לנידה כלפי הקב"ה. וזהו הפירוש ל'נידה' שנותן הזוהר: "נדה דנד ה' מנה ואשתכח באתרה שפחה בת אל נכר זונה, ושפחה כי תירש גבירתה ['נדה' כי נד ה' ממנה, ושפחה בת אל נכר זונה תופסת את מקום האישה, שעליה נאמר: "וְשִׁפְחָה כִּי-תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ" (משלי, ל)]" (זוהר רעיא מהימנא דף רכו/א). ובסופו של דבר הקב"ה נד מהמקום שנועד להיות לו כאשתו.
והכלל האומר, שבריחת האור הינה כפי מידת ההתגברות של ההפרדה בכלי –מעניק בעצם יתרון לחברות גדולות, כי כשאנשים רבים מתאחדים על מנת להשיג מטרה משותפת, המציאות המחייבת את שיתוף הפעולה של עבודת צוות כתף אל כתף, מפחיתה את הייחודיות וההיבדלות שיש לכל אדם כשהוא בפני עצמו. ולכן בעבודת צוות רמת ההיבדלות והפירוד הכולל שישנו אצל העובדים נמוך יותר מרמת הפירוד, שהייתה אצלם אילו היו עובדים כל אחד בנפרד. ומכוח אותו מיעוט ההפרדה, האור הנמשך אל העובדים בצוות, גדול יותר מהאור הנמשך אל עובדים בודדים – וזהו הגורם המסייע לשגשוג החברות הגדולות. קל להבין כי סוד ההצלחה של גורם הזה הינו במיעוטו של רקיע דימין (עיין לעיל סימן 3). ואם נוסף על כך החברה לא מתקמצנת, אלא גם תורמת חלק מרווחיה למטרות חברתיות – אזי היא ממעטת גם את רקיע דשמאל, ושגשוגה גובר עוד יותר.
ואדרבה, כגודל ההפרדה הנוהגת במדינה, כך הוא צמצום האור שמגיע לאזרחיה – ומי שמגביל את האור בפועל, הוא הממשל שאוחז בשלטון. לפיכך החוק הוא, כי שחיתות השלטון מתואמת עם מידת ההפרדה הנוהגת בקרב הציבור. אך כאשר ה"יושבים על הברזים" מתכוונים ליהנות משללם – האור בורח גם מאתם. וזה שאמרה התורה בנוגע לבועל נידה: "וְאִם שָׁכב יִשְׁכַּב אִישׁ אתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" (ויקרא, טו, כד). והפירוש, כי אם העם כנידה – תכונת הנידה תדבק גם במנהיג שחושב על הנאתו, וייחשב כבועל נידה. ומשמעות העניין לפי הפשט, כי האור יפרוש מבועל הנידה כמו מהנידה עצמה, וישאיר את האדם עם כלים ריקים. מעתה דרך החשיבה שלו תהיה בדומה למשחק קוביות. כלומר, חשיבה ע"י קלישאות מוכנות, מבלי להבין את תוכנן הפנימי, ושכלו רק עושה מהן מחרוזת ובדרך זו מגיע למסקנה. לסיכום, נוכחות התכונה של בועל נדה נבחנת על פי חשיבה באמצעות דפוסי מחשבה קבועים, החסרים כל גמישות.
וכן כותב הזוהר על בועל הנידה וילדיהם:
(זוהר שמות דף ג/א) אינון דדחיין שכינתא מעלמא וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, מאן דשכיב בנדה בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא אסתאב איהו וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו וכל יומוי יהא במסאבו [אלו שדוחים שכינה מעולם וגורמים שלא ישרה הקב"ה בעולמו, מי ששוכב עם נדה בגין שאין בעולם טומאה תקיפה יותר מטומאת נדה. טומאת נדה קשה מכל טומאה, שנטמאת היא וכל שמתקרבים נטמאים אתה, ובכל מקום שבאים נדחית השכינה לפניהם. זרע שיוליד באותה שעה שוכן עליו רוח טומאה וכל ימיו יהיה בטומאתו].
ג/ אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה.
המילה טומאה הינה מלשון אטימות, שבמצב טומאה האדם הופך לכלי הסתום לקבלת אור – ובצורה זאת מתחיל את דרכו בקו שמאל הרישא שלישי אשר נקרא 'מוחא סתימאה' [מוח סתום, ובראשי תיבות מו"ס]. אך למרות חזונו הקודר של הזוהר יש עוד מקום לתקווה, וכך כותב האר"י ז"ל:
(אר"י ז"ל, לקוטי תורה, ספר איוב) ודע כי תרח בעל אמתלאי בהיותה נדה טמאה ואז בראות הקליפ' מקום הטינוף זה שהוא תרח עובד ע"ז ואשתו ג"כ עע"ז כמוהו ואל די בזה אלא שהיתה בעלת נדה אז אמרה הקליפה ודאי שלא אמצא מקום מטונף יותר מזה והניחה לצאת את נשמת אברהם מהם ונכנסה שם. והנה ז"ס מ"ש בזוהר לך לך שנקרא תרח בגין דארתח לי' להקב"ה וארכיב ליה הקב"ה לאברהם אבינו בהאי טפה דתרח והענין כי ארתיח והכעיס עבירות להקב"ה כי בעל אשתו נדה כי אם כוונת הזהר שהכעיס להקב"ה בע"ז ושאר עבירות עכ"ז אין המעשה נוגע להרכיב אברהם בטיפה זו אך הכוונה היא כי באותו בעילה עצמה ארתיח להקב"ה להכעיסו שהיתה נדה שאז ארכיבי' הקב"ה לאברהם ומצא מקום להוציא נשמת אברהם מן החיצונים כי לא יחושו החיצונים בדבר זה כי כיון שהיתה נכנסת במקום המטונף כזה. וז"ש בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא כי א"א להוציא הטהור מהקליפה לולי שמכניסו למקום טומאה ממש הוי טהור מטמא ובזה תבין ענין כמה אנשים גדולים לשאין קץ שהם בני רשעים וכיוצא בזה.
ובכן, כבן נידה נולד אברהם במוחא סתימאה, אך משם מצא דרך לחולל מהפכה בכלים, שתפרוץ את הסתימה, ובסופה יתקיים 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה' (תהלים, קיח, כב).
והאבן שאותה מאסו הבונים – היא הסלע שעליו היכה משה רבינו במי מריבה מפני שסירבה להיכנס אתו להח”ד ולהידברות:
(במדבר, כ, ח – יב) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרן יַעַן לא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָכֵן לא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
והמדרש מפרט:
(שמות רבה, ג) (במדבר כ, י) שמעו נא המורים והכה הסלע והוציא שנאמר (תהלים, עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים, ואין ויזובו אלא לשון דם שנאמר (ויקרא טו, כה) ואשה כי יזוב זוב דמה. ולכך הכה הסלע פעמים שבתחלה הוציא דם ולבסוף מים.
אם כן, הסיבה שהיכה את הסלע ויצא דם נידה מתוכו – כיוון שהעם הם 'הַמּרִים' כאישה המורדת בבעלה, ואין אתה שום יכולת הידברות ע"י הח”ד. וכן כותב רש"י (דברים, ג, כו) "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם. בשבילכם אתם גרמתם לי וכן הוא אומר (תהלים קו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם".
וכיוון שמשה אינו איש פרטי, ומלבד הדאגה לעם אין לו שום כוונות אישיות – גם העם רואים בו דמות בעל, וקוראים לו 'זֶה משֶׁה הָאִישׁ' (שמות, לב, א) [האיש במובן הבעל (זוהר שמות דף לז/ב)]. ובהתאם לכך אף אשת משה היא כמלכת המלך, אינה אישה פרטית אלא דמות כוללת לתכונות העם. ודבר זה מאיר את עינינו בעיון בפרשת האישה הכושית.
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה עַל אדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר, יב, א). ומדרש תנחומא (פרשת צו, יג) מבאר: "כושית בגימטריא יפת מראה, חשבונו של זה כחשבונו של זה. האשה הכושית, מגיד, שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל דוברים בשחרותו של כושי. על אדות האשה, על אודות גרושיה".
הסלע שפרסה נידה, והעם שגרם למשה שלא יבוא אל הארץ, 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ', ואִשָּׁה כֻשִׁית אשר גירשה – כולם פנים שונות של תופעה אחת. עם שלא נכנס להח”ד דומה בשחורותו לכושי, כיוון שצבע שחור יכול רק לבלוע אור, ואין דבר הנפלט ממנו בחזרה [וזוהי הסיבה לפסילת אתרוג במראה שחור, ובכך נעסוק בע"ה במקום אחר]. וכפי שהעם לא נכנס להידברות, ובמי מריבה נהפך לסלע שאפשר להפיק ממנו מים רק באמצעות כוח – כן אשת משה נעשתה שחורה ככושית, ולמרות כל יופיה, נפשית היא רחוקה ממשה כמזרח ממערב. וזוהי הפרישה בפועל.
ד/ בור, באר, מעיין.
אולם עם חלון ההזדמנויות שפתח אברהם – הנוקבא יכולה לצאת מנידתה, ולעבור בתור שלבי תיקון את בחינות הבור, הבאר והמעיין:
א. בור, מצד עצמו אין בו מים, רק מה ששפכו בתוכו. אמנם בור טוב אינו מאבד טיפה, ואז הוא ראשית תיקון הנוקבא שעדיין חסרה אישיות, אך לפחות שומרת את דברי בעלה ומצייתת להם כמו שפחה. ובמקרה הרע אין היא שומרת על המים השאובים שלה, כפי שקרה למשל לאדם הראשון שלא שמר את דבר ה', ואכל מפרי עץ הדעת. וחטא אדם הראשון חזר על עצמו במי מריבה, בהיות העם בבחינה הָאִשָּׁה כֻּשִׁית. משה קורא אליהם: 'שִׁמְעוּ נָא הַמּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם'. והיא הלשון שבה פנה הקב"ה לאדם הראשון: 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ' (בראשית, ג, יא). ויתר מכן, הסלע = העץ בגימטרייא.
ב. באר, תמיד יש בה מים צלולים בזכות עצמה, ולנקבה במצב זה יש עמדות ברורות והשקפת עולם מוצקת, באופן שלא ניתן להסיט אותה מן הדרך. היא נקראת אשת חיל כי דומה לחייל שחרד למלא אחר כל פקודה, ואפשר להיות בטוחים שתשתדל לעשות את הטוב ביותר ככל שתוכל. אבל עדיין אין לה יזמה משלה.
ג. מעיין, מימיו מתרבים והוא נובע מעצמו. אישה כזו נחשבת לשותף פעיל של בעלה. ביזמתה האישית היא מקדמת את רעיונות בעלה, ומביאה לו תוספת פירות – מעבר למה שהיה מצפה. ואע"פ שהעניין מובן מאליו, נביא ראייה מדברי הגר"א אשר הובאו בספר הרי"א חבר 'בית עולמים' (דף קלז ע"א): "כמש"ל בשם הגאון שסוד הנסירה [היינו נסירת נוקבא מזכר להיות פרצוף נפרד] הוא שחכמה הוא מסתלק לעילא לעילא ואז אתחשכא נוקבא שבניינה מחכמה ואח"כ חוזר הארת חכמה בתוספת מוחין יותר מעולים". התוספת הזאת נבראים יקבלו כשיהפכו למעיין. ולסיום נזכיר ונדגיש, כי בראש ובראשונה תכונה זו של מעיין שייכת לבנימין, וטמונה בייעודו.
ועתה מובן, למה התורה לא חוסכת במילים כדי לתאר כיצד אבותינו אברהם יצחק ויעקב חפרו בארות, ונאבקו על זכויותיהם עליהן. כי הם ראו את עיקר תפקידם בהקמת הנוקבא המתוקנת. וכאשר משה רבינו הצליח להעלות את כנסת ישראל ממדרגת האישה הכושית אל מדרגת הבאר – בשעה זו חזון אבותינו בא לידי ביצוע. נתבונן כיצד קרה הדבר. מיד לאחר פרשת מי מריבה, שבה הוציאו מהם מים בכוח, התחילו ישראל להשתנות לטובה – וכמו אשת החיל קבלו על עצמם את דפוסי הפעולה שראו אצל משה.
משה פותח במעשה: 'וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם' (במדבר, כ, יד). וכנסת ישראל חוזרת אחריו – 'וַיִּשְׁלַח יִשְרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחן מֶלֶךְ הָאֱמרִי לֵאמר' (במדבר, כא, כא). כאן היא כבר מביעה דיעה עצמאית, המתואמת עם דעת בעלה, ולא יושבת בדומיה ובאדישות כמו האישה הכושית. וזוהי סיבה טובה לומר שירה – שירת הבאר:
(במדבר, כא, יז –יח) אָז יָשִׁיר יִשְרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחקֵק בְּמִשְׁעֲנתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.
והכוונה כאן, כי סוף סוף הפכה כנסת ישראל לבאר ע"י מאמצים מאוחדים של כל מנהיגיה, שחפרוה, החל משלשת האבות ועד משה שנקרא 'מְחקֵק'. ופירוש דעת זקנים כותב כי משה תרם את חלקו בחקיקת הבאר באמצעות המכות שנתן אל הסלע: "במחוקק במשענותם. כלומר לא חפרוה כשאר בארות אלא שחקקוה בסלע במטה האלוקים וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאם הקפיד לא היו משוררים מדבר שהקפיד. וי"א מחוקק זה משה כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון ומתרגמינן משה ספרא רבא".
כלומר, תורת ה' אע"פ שבתחילה נכנסת בכפייה ובדרך מלחמה, בסופה מתקבלת מאהבה – והוא שכותב המדרש (תנחומא, צו, ג): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (מש' ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו".
והוא שהקדים לשירת הבאר: 'עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' (במדבר, כא, יד). לגבי זה הזוהר מבאר: "הוא דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות יהו"ה את והב בסופה, כלומר אהבה בסופה ['אֶת וָהֵב'=ואהבת], דלית לך אהבה ושלמא בר מהאי [אין לך אהבה ושלום חוץ מזה]" (זוהר שמות דף נו/א).
ועל אף שמשה 'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם', מהנידה שהתגלתה על ידי המכה הראשונה – בסופו של דבר נחקקה הבאר 'וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם'.
ה/ פסי ביראות.
כעת כוונתנו לאגוד יחד ענייני שבת, עירובין וסוכה, אך בגלל ההסתעפות הרבה של הנושאים נלך בדרך קצרה, ועד כמה שאפשר נישען בעיקר על דברי הגמרא, רש"י והמשנה ברורה.
טלטול חפצים בשבת מותר רק ברשות היחיד, ודוגמא טבעית של רשות היחיד היא בית פרטי של אדם או חצרו, שבהן הוא רשאי לטלטל כרצונו. ולכאורה ברור כי ראשית כל פרטיות, פירושה, מחיצות טובות שמקיפות את הרשות מכל הצדדים. וכאן באה ההפתעה ראשונה, שמדאורייתא מספיק שיהיו מחיצות משני צדדים ולחי [קנה או לוח נעוץ] מצד שלישי, "דעל ידי לחי נחשב לענין שבת אפילו רחב משהו כאלו היה מחיצה לאותו צד וא"כ יש לו שלש מחיצות והוי מן התורה רשות היחיד" (משנה ברורה, סי' תרל, ס"ק לב). כלומר, מדאורייתא מספיק שרשות היחיד תהיה סגורה לפחות במשהו יותר ממחצית. ואף שרבנן החמירו שיהיו מחיצות לג' צדדים, ולחי לצד הרביעי – גם לפיהם רוח אחת עדיין נשארת פרוצה, ומי שירצה ייכנס. והדבר לכאורה עומד בסתירה לדאגה על שלמות המחיצות הקיימות, שלא תהייה בהן פרצה יותר מעשר אמות – ובמחיצה העשויה כמין גדר מקנים בודדים נזהרים שהרווח בין קנה לקנה יהיה פחות מג' טפחים, כך שגדי לא יכניס את ראשו (עירובין, טז.). והוא פלא, מה טעם להחמיר על שלמות המחיצה מצד אחד – ובו בזמן להשאיר צד שני פתוח לרווחה.
מצב דומה קיים גם בסוכה, שעל פי דין תורה חייבת בשתי מחיצות כהלכתן ושלישית אפילו טפח (סוכה, ד:), ושיעור טפח הוא הלכה למשה מסיני (רש"י שם ד"ה ושלישית). ויוצא לגבי שבת, כי "אף על גב דמדרבנן אסור לטלטל בשלש מחיצות, בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה" (משנה ברורה, שם). כלומר, בשבת שחלה בסוכות – אפילו רבנן לא דורשים יותר משתי דפנות ושלישית טפח, וניתן לטלטל בסוכה כאילו היא רשות יחיד גמורה.
ויותר מכך, לגבי מחיצות השבת קיים תנאי נוסף, שאם יילקחו בחשבון כל חלקי המחיצה מד' רוחות – יהיה העומד מרובה על הפרוץ. ואף על פי כן לסוכה די ב'שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח'. ואף אם יש לה פתחים בשתי הדפנות, פתח אחד או שניים, אשר יחד עם שתי הרוחות הפתוחות יהיו "פרוץ מרובה על העומד" – עדיין היא תיחשב בשבת ל"רשות היחיד" מעולה (רש"י סוכה, ז. ד"ה מה שאין). והנה פלא, היתר טלטול יינתן לסוכה הזאת רק למשך השבת של החג, אך מייד לאחר חג הסוכות או לפניו – סוכה מעין זו לא תיחשב לרשות היחיד (רש"י סוכה, ז. ד"ה וכן לשבת). דבר זה אינו מובן, שהרי המבנה יישאר אותו מבנה, ולכאורה רק אחד מהשניים צריך להיות נכון – או שהמחיצות ראויות לבודד את המקום, או שאינן ראויות לכך.
פלא נוסף יש גם בדין הפוך, שלפיו סוכה עם ב' דפנות ולחי משהו מצד שלישי – תהייה הסוכה כשרה לשבת, על אף שאין בלחי זה שיעור של טפח (רש"י סוכה, ז. ד"ה ואילו), ואילו בשאר ימי החג הסוכה הזאת תהיה פסולה, ומכאן משמע שהשבת באיזו שהיא צורה מסייעת לסוכה.
נסכם את הדברים. מצאנו כי בעניין המחיצות, כפי שהשבת מסייעת להכשר הסוכה – כך גם הסוכה מסייעת לשבת.
– בשבת שחלה בסוכות הסוכה כשרה אפילו עם ב' דפנות + לחי משהו, שאין בו טפח.
– בשבת שחלה בסוכות הותר טלטול בסוכה של ב' דפנות + טפח, אף שהפרוץ מרובה על העומד בהן.
– ההקלות נוהגות רק ביום השבת של החג, ולא מתפשטות לימי החג או לשבתות אחרות.
והביאור הוא, שרשות היחיד הינה בעצם יחידת דיור מבודדת בה מתגוררת משפחה – בעל ואישה, ויחד עם זה להם יש הורים – שהם האבא והאימא. בשבת בעלמא מתעוררת האישה להיות אשת חיל, אליה קוראים בקבלת שבת: 'בואי כלה, בואי כלה' – ושבת נקראת שבת המלכה. והנה בשבת, הבעל ואשתו שניהם עומדים להגן, זה לצד זו, שלא יפלשו זרים לביתם. הבעל מהווה את המחיצה העומדת. ואילו הנקבה נקראת 'קרקע עולם', ובהתאם לכך – קו ההגנה שלה עובר רק על גבי הקרקע, ואינו עולה במחיצות. ואלה הם שני סוגי המחיצות – העומדת והפרוצה.
אך עוד במעשה בראשית, כאשר "וַיַּעַשׁ אלוקים אֶת שְׁנֵי הַמְּארת הַגְּדלִים" (בראשית, א, טז) – "אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך" (חולין, ס:). מאז הלבנה היא המאור הקטן בהשוואה לשמש, המאור הגדול. ובמקביל, בחיי משפחה, רוב האחריות מוטל על הבעל – ומכאן נובע הדין שבמחיצות העומד יהיה מרובה על הפרוץ. וממילא נפתרת גם הקושיא, למה מותר שרשות היחיד תהיה סגורה בשבת רק בשתי מחיצות עם תוספת כלשהי, שמכונה הלחי, ושתי הרוחות האחרות תשארנה פתוחות. למעשה הן סגורות על ידי האישה. ופשט הדברים, כי אישה כשרה, גם בלא סיוע הבעל, יכולה להדוף אחוז מסוים של איומים על שלום הבית שלה, ועושה זאת בצנעה מבלי שייראה לעין. לכן גם המחיצות שלה לא נראות. [ואגב זה מתבאר הדין של ג' הרועים, מה שורש המשבר שמתרחש בחיי הרועה השלישי. אלא ב' רועים ניצבים על העם כמו שתי דפנות שלמות. והדופן השלישית, כנגד רועה ג', היא אפילו טפח מפני שכאן האישה נוטלת את היזמה לידיה. ואם העם לא הגון הוא פורץ את הגדר ויוצא משליטת הרועה].
אולם בסוכות, לתמונה המשפחתית מצטרפת גם האימא. שכפי שנאמר בהקדמה לתיקוני זהר דף ב/ב, ועוד בהרבה מקומות כהנה בזוהר: "וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ואיהו לשון סכך שמסככת בה אימא על בניה". לפני שמושג אימא יתברר בע"ה בהמשך הספר, נאמר בפשטות שמדובר כאן על סוג של השגחה עליונה, אשר בסוכות לוקחת על עצמה חלק מן השמירה על המשפחה [ולכן רש"י בכל פעם, כגון בשמות לה, יב או בסוכה דף י. ד"ה ל"ש, חוזר ומדגיש כי אין שם סכך חל אלא על דבר המגן]. וזה בפני עצמו כבר אמור להקל על נטל הבעל בשמירה על הבית, כפי שאכן ניכר מדיני מחיצות הסוכה. אבל כאשר נפגשים שלושתם בשבת של סוכות – למחיצות הסוכה ניתנות הקלות מפליגות ממש. ועם צאת השבת, דיני המחיצות חוזרים לשגרה.
ואגב אורחא נציין, כי אין להעריך את חשיבות התרומה שהאב והאם ממשיכים להעניק לבניהם גם לאחר נישואיהם. שכן האישה, באותה מידה כמו בעלה, מוצאת לה מנוחה בבית הוריה. שם יש לה אתנחתא קצרה מטרדות המשפחה שמוטלות עליה, ונחה נפשית. אביה ישמח אותה בשיחה לבבית, אימא תטפל בה כשם שטיפלה בה טרם נישואיה, ותכין לה מטעמים אהובים. דבר זה חיוני עבור האישה, ולכן המשנה אומרת: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר, חודש אחד יקיים, שניים [הדיר לתקופת שני חודשים] יוציא ויתן כתובה" (כתובות, עא:). יתר על כן, מי שאינו מרשה לאשתו לבקר בבית הוריה כאילו מבטל מצוות סוכה, שכן כל שמחת החג באה מהאימא. על כן סוכות הוא זמן שמחה, והמצטער בסוכה סימן שטעה בכתובת, או שהאימא "הלכה לקניות" – ועד שתחזור הוא פטור מסוכה (שו"ע או"ח, סי' תרמ, ס' ד).
ובחזרה למחיצות השבת, בפרק השני של מסכת עירובין מסופר, כי בזמן שבית מקדש היה קיים חכמים עשו הקלות לעולי רגלים, אשר עלו לירושלים עם בהמתם. תלאות הדרך היו מרובות, ובערב שבת מבעוד יום היו העולים מחפשים באר שתספק להם מים בשבת, ואז חנו בקרבתה ברשות הרבים. אולם, בדרך כלל באר רחבה ועמוקה דיה כדי להיחשב לרשות היחיד בפני עצמה, ונמצא כי בשאיבה ממנה – המים עוברים מרשות היחיד לרשות הרבים, מה שאסור בשבת. לצורכי אדם אפשר להכין מים מערב שבת, אבל להשקיית בהמות דרושים מים רבים, שלא ניתן לשאוב מראש. לכן חכמים השתדלו להקל עליהם, וביטלו את רוב חומרות דרבנן. הם פסקו כי מספיק להקיף את הבאר בפסי ביראות – והשטח יהפוך לרשות היחיד, המאפשרת שאיבה חופשית מן הבאר.
פסי ביראות נעשים משתי לוחות ברוחב אמה, המחוברות בזווית ישרה בצורת Γ. שמים אותם בד' פינות ריבוע סמלי שביכול מקיף את הבאר, והשטח שבתוך הריבוע הופך לרשות היחיד. אך יוצא, כי לרשות היחיד זו כמעט שאין מחיצות. לכל רוח יש רק ב' אמות סתומות בפינות – וביניהן מרחב גדול שפרוץ לחלוטין.
כיצד אפשר בקלות רבה כל כך לבטל את המחיצות, שהן הכרחיות לשמירה על הבית? אולם במקרה מיוחד זה האישה לוקחת על עצמה חלק ניכר בשמירה, שכאן אין היא קרקע בעלמא אלא הבאר, ויש לה כוחות נוספים. וכדי לברור את הנושא שאל אביי מרבה: "יבשו מים בשבת מהו, א"ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים, מים אין כאן – מחיצה אין כאן" (עירובין, כ.).
ועוד דייקה הגמרא (עירובין, יח.), בא חנניא והוסיף שפסי ביראות מועילים רק לבאר, ולא לבור עם מים מכונסים. בא רבי עקיבא והוסיף כי פסי ביראות עושים רק לבאר או לבור הרבים, אבל לבור היחיד עושים את המחיצות כהלכתן. ובא ר' יהודה בן בבא והוסיף, כי אין עושים פסים אלא לבאר הרבים בלבד.
ברור לגמרי כי הם חלוקים בכוח האישה הנדרש, שבבחינת הבאר היא חזקה יותר משל בור. וכשהיא עצמאית ואינה כפופה לאף אחד, יש לה כוח פילגש – שכוחו רב יותר מכוח אישה תחת בעל. והוא היתרון של באר ובור הרבים על באר ובור של היחיד.
ואף בנוגע לסוכה פסי ביראות מועילות, "ואמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות כשרה" (סוכה, ז.). וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח, סי' תרל, ס' ז): "סיכך על גבי באר שיש לו פסין (פי' קרשי עץ סביבות הבאר לעשות רשות היחיד), הרי זו סוכה כשרה לאותו שבת שבתוך החג בלבד". כלומר, אין הבאר מסייעת אלא בשבת. ומשנה ברורה מוסיף בשם הגר"א (שם, ס"ק לה): "והאידנא דליכא עולי רגלים היכא דלא שכיחי מיא דמותר לדבר מצוה וגם דוקא בר"ה ולא בחצר [ועכשיו שאין עולי רגלים במקום שהמים לא מצויים בהרבה עדיין מותר לסכך על פסי ביראות לדבר מצוות הסוכה, וגם דווקא ברשות הרבים ולא בחצר]". נשמע מכאן שגם עכשיו מותר לסכך על פסי הביראות לצורך מצוות סוכה. והטעם לכך, כי בסכך הסוכה סוככת האימא, ויחד עם האשה המצויה בבחינת באר, יש בכוחן כדי להחליף כמעט במלואה את שמירת הבעל.
