20. בור באר מעיין
(המשך)
ו/ מים חיים דאורייתא.
כעת נתבונן איזה סיוע צריך הזכר להושיט אל הנוקבא כדי להוציא אותה מהגדרת נידה.
לדוגמא, במי מריבה משה פעל באמצעות כוח, אבל אין במכות כדי להוביל לתיקון השלם. במקרה של משה העם הגיע רק למעלת באר – וה' גער במשה על שלא מילא את תפקידו עד הסוף (עיין בסימן 3 לעיל).
מכאן מוכח כי עקרונית הזכר מסוגל לזכך אפילו ציבור שנמצא בבחינת נידה גמורה, ולשנות דעתו מקצה אל קצה. צריך רק לבחור את הדרך הנכונה. אך לעיל הצבענו גם על סכנה הכרוכה בדבר. כי במקום לתקן את העם – אדרבה, כל השרים שמופקדים עליו ממילא נעשים נידה כמותו, על פי הכלל 'וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו'.
ואם כן, הבעיה היא, כיצד להסיר מאדם את נידותו, ולהביאו לכך שיעזוב את עמדותיו הקשוחות ויכיר את האמת. והתשובה היא, שקודם כל המשפיע עצמו צריך להיות אור ולא כלי. כי כידוע, האור הולך ופורש מאדם שנמצא במצב נידה, עד שלא נשארת בכליו שום לחלוחית של חיות. מתוך כך האדם נעשה נוקשה, עמדותיו קשוחות, ולא ניתן לשנות אותן באמצעות סתם הוראה של הלכה למעשה, שבפני עצמה היא אינה אלא כלי. הכלים היבשים שלו פשוט לא מקבלים השפעה מכלים אחרים, בהתאם לדין שנקבע להלכה: שתי קדרות יבשות בלי רוטב ביניהן, אפילו עומדות אצל האש, אינן בולעות זו מזו אף על פי שנוגעות (הגהות אשרי ומרדכי על סמך תוספות חולין, קח. ד"ה טיפת חלב). לכן אין טעם לגשת לאיש במצב נידה מצד הכלים, ואפילו הם כלים של הלכה, אם אין אור חכמת התורה שמחיה אותם. והוא שאומר הזוהר:
(תיקוני זהר ת"ה דף קמג/ב) ואף על גב דשכינתא היא בגלותא לגבי בעלה כנדה, דאיהו יפריש בין דם לדם, ואתפתח מקורא דילה לדכאה לה במים דאורייתא מים חיים דלא פסקין, ואפריש מינה דם נדה דאיהי לילי"ת, דלא אתקריבת בהדה [אע"ג ששכינה היא בגלות לגבי בעלה כנדה, שהוא יפריש בין דם לדם, ויפתח מקור שלה לזכך לה במים דאורייתא מים חיים שלא פוסקים. ויפריש ממנה דם נדה שהיא לילי"ת שלא תתקרב אליה].
כפי שאנו יודעים, טומאת הנידה קשה מכל טומאה אחרת כי דרך הנידה לנתק את הקשרים עם האישיות המשפיעה. ולאחר שכל דרכי הגישה נכרתות, לכאורה אובד הסיכוי להוציא אותה מקלקולה אי פעם. כי איך אפשר לשכנע את האדם אם אינו רוצה לשמוע את הדברים ולהקשיב אליהם? ועל כן צריך לפקוח עין על דברי הזוהר, כי הם מורים כיצד ניתן לפרוץ את קיר ההתנכרות ולהסיר מהנידה את נידותה.
ראשית כל הסברה נותנת כי חכמת התורה, אשר נובעת ממקור החיים צריכה לעזור. שהרי אין הטומאה קיימת כי אם באתרים נפרדים – ומים חיים שמחדשים את החיבור עם מקור חייבים לבטלה. וכן, על פי הזוהר, מים חיים של תורה אמורים לסלק את הנידות אף מנידה שמקורה עדיין שופע דמו. ואולי זוהי ביאת תרח על אשתו הנידה, שהולידה אברהם. [שהרי מקור תרח הוא נשגב ביותר. ולמשל, האות ה' שבצירופה אברם נעשה אברהם, והגיע למניין רמ"ח מצוות עשה – אותה אות ה' חסרה לתרח כדי להשלים את כל תרי"ג המצוות כולן (תר"ח + ה' בגימטרייא 613)].
ומבחינה רוחנית אין נידה יותר גדולה מיבמה. אמנם אין זו אשמתה, אבל מציאות החיים מוכיחה: א', כי בני הזוג לא זכו להיכנס להח”ד להוליד זרע – וב', כי הבעל הודח מהעולם, דבר שכביכול הוא שיא הנידוי. ואז, בהתאם לכך, אין מצווה גדולה יותר בתקנת הנידה מלבוא על יבמה. ואע"פ שלכתחילה הדבר ודאי אסור, אבל בשוגג, עקב התיקון שנעשה בה בעת, הגמרא איננה מחמירה: "ור' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור. מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה [מה שונה יבמתו, שעושה מצוה]" (פסחים, עב:). פשט בדין זה מסביר המאירי (פסחים, עא:) "שכל העושה מצוה ונמשך בעשייתה בשוגג עבירה מאותן שיש כרת בזדונן פטור מחטאת הואיל ובדבר מצוה טעה ומצוה כל שהוא עשה כגון שהיה בא על יבמתו לקנותה במצות יבום ואח"כ נודע לו שנדה היתה פטור שהרי בעל ברשות". [עיין גם רמב"ם, שגגות, פ"ב, ה"ח].
ולכאורה הוא פלא, שהרי על פי דין תורה, כל הבא על נידה במזיד חייב כרת – ובשוגג חטאת, ומדוע היבמה יצאה מן הכלל? אלא שלפנינו ראייה מהגמרא לעיקרון שמביא הזוהר, ולפיו הבועל בציווי התורה יהיה מחובר למים חיים דאורייתא – ואז הפקידה עצמה מרפאה ומפרישה בין דם לדם. כך שבמציאות אין היבם בא על הנידה, ולא זקוק לחטאת.
והעניין להפריש 'בֵּין דָּם לְדָם' (דברים, יז, ח), פירושו, כי באישה יש חמישה דמים טמאים, וכנגדם יש חמישה דמים טהורים. מראם ודינם מתבארים במסכת נדה, יט., ובירושלמי נדה פ"ב ה"ו, ובזוהר ויקרא רעיא מהימנא דף לג/ב. וכדי להבין את סודם יש להתבונן בדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות (דרושי הפסח, דרוש א): "שבאשה ה' דם טוהר וה' דם טמא. והענין הוא כי אלו הה' חסדים והה' גבורות שבדעת ז"א הנה הה' חסדים עם ה' לבושים שלהם יורדין ביסוד דז"א והה"ג עם חמשה לבושים שלהם יורדין ביסוד הנקבה. ואח"כ בעת הזווג נותן הז"א מן היסוד שבו אל היסוד דנוק' גם את הה' חסדים עם ה' לבושיהם".
והפירוש המתבקש על פי המידע שצברנו עד כה, כי ה' דמים טהורים הם לעומת ה' הדמים הטמאים – והבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין ה' אורות הפריעה של ישמעאל לבין ה' אורות הערלה של עשיו (עיין לעיל סימן 13). כידוע אור הערלה אינו יכול להתיישב בכלים בנחת, אלא בהכרח פורץ החוצה ודוחף את בעליו להתנהגות שאינה הולמת. וכפי שאור הערלה הולך להיפרד מהכלים – באותו כוח, כלי אישה עם דם טמא עשוי להבריח את אור בעלה. אבל כשאישה פועלת בגדר המותר, ואף על פי כן אינה מסוגלת להחזיק את אור בעלה בכליה – היא פולטת דם טהור, והוא כנגד אור הפריעה.
על פי עקרון זה מבדילים בין דם טמא לטהור. אמנם מצד ההלכה אישה נחשבת נידה מעת שמרגישה כי טיפת דם נעקרה ממקומה בתוך הרחם ויצאה מהמקור (שו"ע יו"ד סי' קפג). אבל במציאות הדם אינו אלא תופעת לוואי לעקירת הביצית מדופן הרחם – והביצית היא כלי לקליטת הזרע. לכן דם נידה כביכול מורה על סירוב האישה לקבל אור בעלה, וזוהי טומאת הנידה שנובעת מה' גבורות, כדברי האר"י ז"ל.
אולם כשהזכר מושיט לאישה חסדים, אלא שהיא לא מצליחה להחזיקם אצלה – נפלט דם טהור. ודוגמא לדבר היא לידת הוולד – כשהאישה קלטה את אור הזכר בביצית, אבל כעבור זמן אור זה פורש ממנה, ויוצא בתור וולד. על פי דין תורה בפרק זמן מסוים אחרי הלידה, כל דם שייראה יהיה דם טהור שאינו אוסר אותה על בעלה. אמנם אף ראיית דם טהור מאותתת כי מצבה אינו תקין, ואין היא כשרה לקליטת האור. משום כך, "אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור (ב"י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים), ודינו כשאר דם לכל דבר" (רמ"א בשו"ע יו"ד, סי' קצד, ס' א). ויש להוסיף כי בפועל כבר בזמן גמרא לא ידעו להבדיל בין מראה דם טהור לטמא, ואסרו כל מראה דם אדום (נדה, כ:, טור יו"ד סוף סי' קפג).
כל הנכתב לעיל נוגע לדם שנפלט ממקור, אבל בכתם דם המצוי על הבשר או על בגד לא החמירו חז"ל – וכשאפשר תולים אותו בדבר חיצוני. כגון, שמא הרגה מאכולת [כינה] או פשפש. במאכולת תולים כתם דם פחות מכגריס [שטח של ט' עדשים], ובפשפש תולים שטח גדול יותר – עד כתורמוס [מין פולים גדולים] (שו"ע יו"ד, סי' קצ, ס' ה ז). סביר להניח כי הכינה והפשפש הם לעומת דם טמא ודם טהור, ולפיכך מעיקר הדין אין תולים את הדם אלא בכינה – שהיא כנגד הדם הטמא. ואילו בפשפש תולים רק כשיש סימן מובהק שמורה כי הכתם ממנו, כגון ריחו הנודף. לדעת התוספות המובאת ברשב"א נדה, נח:, גם צורת הכתם נחשבת לסימן – שיהיה ארכו כרוחבו (לא נפסק להלכה). והוא מפני שצורה זאת מאפיינת את הפשפש: "אמר ר"נ בר יצחק תולה בפשפש ועד כתורמוס ת"ר פשפש זה ארכו כרחבו" (נדה, נח:).
ז/ עונש של המקיש בין קוים.
לפי הדברים הקודמים, הסימן לדם טהור הוא שיהיה אורכו כרוחבו – ומשמעות הדבר, ששני הקווים, קו ימין וקו שמאל משתווים. שהרי אין האורך ארוך מן הרוחב אלא בצירוף סייעתא דשמיא המגיע מקו ימין. וזה מסביר מדוע אין האישה מצליחה להחזיק את האור, ופולטת דם טהור. הגורם לכך הוא הפגם בהקשה בין שני הקווים – והוא החטא הראשון שחטאו ישראל אחרי מי מריבה, לאחר שהוסר מהם דם נידה על ידי הכאות משה על הסלע:
(במדבר, כא, ה – ט) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלוקים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְרָאֵל. וַיָּבא הָעָם אֶל משֶׁה וַיּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲשֵה לְךָ שָרָף וְשִים אתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׁ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי.
וכן מפרש שם רש"י: "בֵּאלוקים וּבְמשֶׁה – השוו עבד לקונו. לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ – שניהם שוים".
בנוסף לכך יש לדייק כי האירוע התרחש בעקבות מיתת אהרן, "וכיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאשה פרועה" (במדבר רבה, יט, כ). כלומר, ענני הכבוד שימשו לבני ישראל מעין כיסוי ראש, ובסילוקם נתגלו השערות. ובמקום אחר אי"ה יתבאר, כי כיסוי ראש לאישה נשואה מורה על נכונותה לכפוף דעתה תחת דעת בעלה, ומידת האמנציפציה והחופשיות שהיא מגלה מתבטאת בכמות השערות שהיא משאירה מגולות. ועל כן פריעת השיער וגילוי הראש מעידים שבפנים היא רואה את עצמה שווה לבעלה, ולפיה האורך והרוחב שווים. ובהתאם לכך, מייד בסילוק ענני הכבוד מתלוננים עם ישראל: 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלוקים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ', שהשוו עבד לקונו לאמור כי שניהם שווים.
ועתה נתבונן מי היו הנפגעים שעליהם כתוב: 'וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְרָאֵל'. הזוהר עונה על השאלה בהתייחסותו לטענת בנות צלפחד: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" (במדבר, כז, ג).
(זוהר במדבר דף רה/ב) ואמר דאיהו מת במדבר והא אלף ורבבן מיתו במדברא אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא מנהון אמרי דהוא מקושש עצים הוה דכתיב כי בחטאו מת ומנהון אמרי הכי ומנהון אמרי הכי ואנא הכי אוליפנא יומא דאבא נפל בבי מרעי אולפי לי דא, טענה דטעינו אינון בנתין דמית במדבר איהו והוה צלפחד רב לבי יוסף ומגו דלא הוה ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות לא הוה נשיא והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה ועליה כתיב (שם כא) וימת עם רב מישראל גבר דלא ידע אורייתא לאו רב באורייתא ואיהו רב משפחה [ואמר שהוא מת במדבר. והא אלף ורבבות מתו במדבר, אלא מת כמו איש בודד. על זה חלק אומרים שהוא מקושש עצים היה שכתוב כי בחטאו מת, יש אומרים כך ויש אומרים כך – ואני כך למדתי מאבא, טענה שטענו בנותיו שמת במדבר הוא היה צלפחד רב לבית יוסף ומפני שלא ידע אורחות התורה כראוי לא היה נשיא. והוא היה מי שלא שמר פיו כלפי משה ועליו כתוב 'וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְרָאֵל' – גבר שלא ידע תורה, לאו רב בתורה אלא רב משפחה, ועל כן מכונה 'רָב מִיִּשְרָאֵל'].
וצריך להבין את ההגיון של הזוהר, שמזהה את המתים מהנחשים עם צלפחד. ברם כשנוודא כי צלפחד הוא מקושש, כפי שמרמז הזוהר פה, זוהר במדבר דף קנז/א, ורבי עקיבא בגמרא שבת, צו: – אז התמונה תתבהר.
(במדבר, טו; לב, לה) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
עוונו של מקושש העצים היה שהקיש בין שני עצים (מגיד מישרים, פרשת שמיני). דהיינו שהקיש בין קו שמאל לימין, ולא חשש לפגוע בכבוד הבורא המתגלה בימין. וכן אומר עליו הזוהר: "אמר רבי חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא ומאן הוא דא אלא דא צלפחד והוה דייק על אלין אילנין הי מנייהו רב על אחרא ולא חשש ליקרא דמאריה [מקושש הוא צלפחד, והיה מדייק איזה מעצים אלו רב על אחר, ולא חשש לכבוד אדונו]" (זוהר חלק ג דף קנז/א). עתה מובן למה צלפחד מקושש העצים מוזכר כמי שמת בפרשת נְּחָשִׁים שְּׂרָפִים – מפני שחטאם היה זהה, כולם השוו בין עבד לקונה.
צלפחד מת בחטאו, ונראה מה הייתה תקנתו. הנה במיתתו כשהלך אורו, הוא הותיר אחריו ה' כלים מתוקנים ביותר – שהרי "לא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר, כו, לג). כמובן, הבנות הן כלים לאור אביהן, אך אין בהן שמץ של גאווה – והן מקבלות על עצמן את מרות קו ימין במלואה, כפי שכתוב "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׁוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר, לו, י).
אלו הן ה' כלים שניתקנו אצל ישראל, לכל הדורות משמשים כדוגמא למופת, וכנגדן בטומאה עומדים ה' אורות של פריעה בישמעאל, וה' אורות הערלה של עשו.
אולם התיקון מצפה גם לצלפחד עצמו, וכדי לבארו נביא אגדת תלמוד: "תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (שבת, קנ:). ובשם האר"י ז"ל אומרים "מעשה באדם אחד שיצא בשבת וראה פרצה בשדהו ונמלך וגו', ואז נתנוצץ בו נשמת צלפחד הצדיק – וז"ס שארז"ל שיצא לו צלף חד וממנו הי' פרנסתו ופרנסת ביתו כי צלף חד היינו צלפחד והיתה מזה פרנסתו כי הוא תיקן מה שקילקל מקודם והזדונות נעשה לו כזכיות" (אר"י ז"ל, ליקוטי הש"ס שבת).
והנס שנעשה לצלפחד לרגל הכנעת רצונו לפני רצון בורא – הוא הנס האמור בפרשת נחשים שרפים: "וַיַּעַשׁ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי". הצד השווה להם הוא שדבר רע הופך למקור חיות, ונביט כיצד זה קורה.
על המעבר ממוות לחיים כאשר 'וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי', רש"י כותב: "בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים". אך לכאורה הדבר לא ברור, הנה ישראל חוזרים בתשובה, משעבדים את לבם לאביהם שבשמים, מסתכלים כלפי מעלה – ואת מי הם רואים שם? את דמות הנחש המתנוסס. וכי גם הנחש בקדושה? ואכן על פי מה שהערנו למעלה זה אמת, לפי שאין בבריאה דבר שלא מיועדת לו תכלית חיובית. ואמנם מראשית בריאתו של הנחש, מוטל עליו לעורר באדם את כוח ההפרדה, אך תפקידו לא להכשיל אלא לנסות – ורצונו האמיתי הוא שהאדם יעמוד בניסיון ויקבל את שכרו. וכך מהנחש עצמו יצא הנס שייטיב לאדם וימשיך לו חיוּת. ולמי שלא יעמוד במבחן, יחשב לו כאילו נפגע מארס הנחש – והם 'הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְרָאֵל'.
וזהו הניסיון שעומד בפני כל אדם שמקיש בין שני הקווים כפי שעשה צלפחד המקושש. שהרי הנחש מתעורר כשרואה אדם שניצב בקומה זקופה בקו שמאל, כגון אדם עם בחינת פילגש, שעליו דיברנו בסימן הקודם. וכוונת הנחש לברר, כיצד הם מנצלים את השי הנפלא שהעניק להם הבורא – אשר מכונה 'חופש הבחירה'.
אם בהיותו בקו שמאל, ישתמש האדם בכל המשאבים הנמצאים ברשותו כדי לשרת את הבורא 'בְכָל מְאדֶךָ' – אז יצא זכאי ונשכר, ואף יצפה לנס, שכל הפרצות שנפרצו יתמלאו ע"י הצלף אשר יתן את 'פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו'. זוהי דרך הנחש להיטיב למי שמשתמש בהפרדתו כדי לשרת את הבורא, ועל המקרה הזה נאמר: 'וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אתוֹ וָחָי'.
אך כאשר חופש הבחירה מסחרר את האדם, ובעמקי לבבו הוא משער כי 'כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' – אז ארס הנחש מרעילו. וכאן מדובר על אנשים מהשורה, שאינם רשעים או חוטאים חלילה. אלא פשוט יושבים על שני כיסאות, ולא השתחררו מפיתויי העוה"ז, ובעיניהם חשוב ליהנות מחיים נינוחים לא פחות מלימוד התורה וקיום המצוות. [וזהו שנאמר בהלכה 'תולים בפשפש', שדנים את האדם לכף זכות עד כמה שאפשר, וסוברים שהוא לא ממש טמא, אך הוא סובל מחסרון זה של הפשפש. והגמרא שם (נדה, נח:) נותנת עוד סימן "פשפש זה טעמו כריחו", שמשווה בין פה לחוטם. ולמי שמבין, סימן זה הוא בדיוק כסימן הראשון, 'אורכו כרוחבו'. אך לעת עתה לא ניכנס לפרטים אלה].
ובכן, בימי משה עבור עוון הזה באו הנחשים, ובזמננו הוא נפרע מידי בני ישמעאל, שגם אותם הזוהר ממשיל לנחש: "ויצר הרע מסטרא דימינא דיליה דרגא דישמעאל אתקרי נחש [ויצר הרע מצד ימין – דרגת ישמעאל, נקרא נחש]" (זוהר במדבר רעיא מהימנא דף קכד/א). והנחש ממית רק כאשר האדם בנפשו מזדהה עם ההנאות שנותן האור, ותולה את נפשו בהן. ואז, אפילו הן הנאות מותרות מאור של פריעה – האור לא יתיישב בכלים, ובסילוקו לוקח אתו את הנפש (עיין סימן 8 והלאה). כפי שאמר ר' חנינא בן דוסא: "ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות, לג.).
אך כאן נדרשת זהירות, שכזכור מסימן 13 לעיל, האומה ישמעאלית שרויה בקומה קרועה, חלקם בכלים וחלקם באור. אלו מהם השייכים לאור, מחפשים את הכלים, וכפי שהוכחנו למעלה, משתמשים לשם כך בפיגועי התאבדות. אבל אלו שמצויים בכלים מעוניינים באורות, ודוקא באורות הפריעה – כמנהגם של בני ישמעאל, ליהנות מאורות הפריעה, אך לא לעבור על גדר המותר [ועל עבריין לא חסים אפילו קרוביו, אלא הורגים על חילול כבוד המשפחה].
בני העוולה שרוצים לחטוף את האורות פוגעים מרחוק, שאין בכוונתם למות יחד עם הקרבן – כיוון שאין טעם בכך, כי על פי קנה המידה של העוה"ב, הכלי שלהם אינו מתוקן, ולא יוכל להחזיק את האור לזמן ארוך. ברוב המקרים הם משתמשים בפיגועי ירי וכיוצא בהם, וכך בימים אלה מתממש על ידם הדין "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְרָאֵל". [כיצד הרוצח לוקח לעצמו את אור הנרצח יתבאר בע"ה בחלק שני של הספר].
'עַם רָב' הוא צלפחד, וממנו ניתן לברר מה עולה בגורלם של הנרצחים מפיגועי הירי, הי"ד.
אורם ושאיפתם לחיים יפים אמנם הולך לישמעאל, אך למעשה זהו תיקונם, כי לאחר מכן הם ייוולדו כבר בה' כלים המתוקנים ביותר. והן ה' בנות צלפחד 'מַחְלָה נעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה', שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודה ש"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת נָתן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר, כז, ז). ומשמע כי אליהם יעבור את כל הנחלה.
ולא רק הבינוניים נלכדים במלכודת הנחש, אלא גם צדיקים גמורים, כפי שנאמר "קיימא נחש קמי קב"ה ותבע דינא ודייק קרא דכתיב, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת [קם נחש לפני הקב"ה ותבע דין שמגיע על מכירת יוסף]" (זהר חדש, מדרש הנעלם צ"ג ב). כתוצאה, לידיו של הנחש נמסרו עשרת הרוגי מלכות, צדיקים גמורים – ובדינם יעסוק הסימן הבא.
