21. הח"ד והרוגי מלכות
א/ גורם האלימות.
עתה נחזור להחלפת דינים. כפי שהסברנו למעלה, זהו מושג חילופי להידברות שבאמצעותה שני הצדדים מנסים להגיע לפשרה, ולהימנע מפתרון הבעיות באמצעות כוח. אמנם, זה דורש זמן, סבלנות ונכונות להתפשר – ואעפ"כ זוהי הדרך המעודפת בקרב אנשים מתורבתים.
ואדרבה, היום מקובל להוקיע מקרב החברה כל בעל אור שאינו נכנס להח”ד, ובשל כך מכריע ויכוחים באמצעות אגרופים, סכינים או כל מה שמזדמן תחת ידו. כי הזמן הוא תולדה של הח”ד. האור שלא נכנס להח”ד אינו מתפשט בזמן, ובכל מקרה של חיכוך בעלי האור לא סובלים שום דיחוי, ותגובתם כה מהירה וחפוזה שאפילו לא משאירה זמן להסברים.
אולם יש לציין כי זהו גורלו של כל אור חדש, שבני אדם טרם יודעים כיצד לעכלו ולהיכנס אתו להח”ד. וכך למשל היא דרכו של חיידק לגרום למחלה רק בפעם הראשונה שנכנס, כל עוד מערכות הגוף לא הכירו אותו ולא יצרו חיסון נגדו. כי החיסון שאמור לתת מענה הולם לגורם המחלה למעשה מסמל את יכולת הגוף להיכנס עם החיידק להח”ד.
ועל כן התורה ציוותה עלינו לפרוש ולהתרחק מכל ראשית וחדש, ובמיוחד בארץ ישראל אשר הקרקע שלה לא נמחתה במי המבול, ומשום כך מולידה פירות עם אור גדול. וממילא חל חיוב, בנוסף לערלה, להפריש מהם עוד כל מיני תרומות ומעשרות. ומי שלא מקפיד על זה מקבל אור שאינו נכנס להח”ד עם כל ההשלכות החמורות הנוגעות מכך.
לפיכך צריך מאוד להיזהר להפריש תרומות ומעשרות כדת וכדין, כי בלי זה מקבלים אור אשר אי אפשר לחיות אתו בשלום ובשלווה, ובגללו עלולים להידחף למעשה פראי ובלתי מבוקר המסוגל לקטוע ולקלקל את כל החיים. וכן מי שגונב ומקבל ממון שלא בדרך הח”ד, אלא באמצעות רמאות או הונאה, מזמין רק צרות לעצמו. הכסף שבא בלא הח”ד יחמוק מידיו כמו שהגיע, עד הפרוטה האחרונה. או יצטרך להוציא ממון זה על רופאים, או יידחף לעבור על החוק – ויוציא ממנו למימון עורכי דין והוצאות משפט, וכדומה. ייתכן בהחלט כי מהאור ההוא ייפגעו גם בני משפחתו, והכסף ילך לצורכיהם: בין אם לבניו שיתקלקלו, בין אם לאשתו שתעזבנו. כמה מקרים מעין אלו ידועים!
ואולי זו אחת מהסיבות לכך שבקרב האוכלוסייה החילונית, שאינה יודעת לשמור על כללי הבטיחות, משנה לשנה מתרבות תופעות האלימות והפשע [ועוד תודה לא"ל שלא את כולם האור גורר להתפרעות. טבעם של רוב בני האדם אינו מתיר זאת, כפי שיתבאר בע"ה בסימן 'ירידת הדורות'].
ב/ י"ב שבטים של יוסף.
כנגד האור שאינו נכנס להח”ד תמיד עומד הכלי שאינו נכנס להח”ד, ולהפך. ואם צד אחד מתנהג שלא בדרך הח”ד, מחוסר ההיענות, גם הצד השני מוכרח לפעול כמותו. וזה מסביר למה משה היכה את הסלע במקום למשל ללטף. כי כאמור, כל בית ישראל הם כנוקבא כלפי משה, הם אמורים להיות לו 'עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' – אך בשעה שאינם נכנסים להח”ד נדמים לאבן. והוא הסלע, שבעל כורחו נאלץ משה להכותו. אבל יש גם זוגות אחרים, ועליהם מספר הזוהר:
(תיקוני זהר תס"ט, דף קי/א) בעא קודשא בריך הוא למברי לשת, למהוי שמיה שית, למהוי ביה תלת גלגולין דאדם ותלת דהבל, אלא דפרח י' משת דאיהי נקודה אבן שתיה דמתמן הושתת עלמא. ובהאי י' חב יוסף, הדא הוא דכתיב (בראשית מ"ט) ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו, מאי ויפוזו, דאזדריקת טפה דאיהי י' בין עשר אצבעאן, ואתפליגת לעשר ניצוצין דאזדריקו מקשת דאיהו ברית, ובאן אתר אזדריקו בעשרה הרוגי מלכות, אמר ליה, והא שמענא דעשרה הרוגי מלכות בני יעקב הוו, אמר ליה חס ושלום, אלא בדיוקנייהו הוו. אמר ליה ומאן גרים דאזדריקו תמן, אמר ליה דיוקנא דאבוה דאזדמן לגביה דהוה דיוקנא דאדם קדמאה, דא גרים דאזדריקו לון, ונעץ צפרניו בקרקע וברח גרמיה, ולא אזדריקו בההיא זונה, דאי לאו דאתחזיאת ליה דיוקנא דאבוה לא הוו אזדריקו הכי, ודיוקנא דאבוה גרם דההיא טפה וינס ויצא החוצה, ולאו בעבירה, ובשכר וינס – הים ראה וינס, ואי לא, לא הוו נפקין ישראל מן ימא, ואיהו קביל עונשיה באלין עשרה הרוגי מלכות, דהוו עתידין למיפק מיניה עשרה שבטין, ובגין דא הוו עשרה הרוגי מלכות כגוונא דעשרה שבטין דהוו עתידין למיפק מניה, והון חשבין חבריא דעשרה בני יעקב הוו [רצה הקב"ה לברוא לשת, ושיהיה שמו שית – אלא פרח י' משת שהיא נקודת אבן שתיה שממנה הושתת העולם. ובהאי י' חטא יוסף כפי שכתוב (בראשית, מט, כד) 'וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפזּוּ זְרעֵי יָדָיו' – מאי וַיָּפזּוּ, שנזרקה טיפה שהיא י' בין עשר אצבעותיו ונתפלגה לי' ניצוצות שנזרקו מקשת שהיא ברית הקודש שלו. ולאן נזרקו, לעשרה הרוגי מלכות. אמר לו, והא שמעתי כי י' הרוגי מלכות בני יעקב היו, אמר לו חס ושלום אלא בדיוקנם היו. אמר לו ומי גרם שנזרקו שם, א"ל דיוקנו של אביו שהזדמן לו, הוא גרם להזריק הטיפות. ונעץ ציפורניו בקרקע והבריח עצמו ולא הזריקן באותה זונה. דיוקנו של אביו גרם שההיא טיפה וינס ויצא החוצה, ולא בעבירה. והוא קבל עונשו באלו י' הרוגי מלכות, שהיו עתידים לצאת ממנו י' שבטים, ובגין כך י' הרוגי מלכות כמו י' שבטים שהיו עתידים לצאת ממנו, אותם מחשיבים חברים כי עשרה בני יעקב היו].
בקטע הזה מעורבים עניינים רבים, ויש לבארם לפי הסדר.
הזוג שהוזכר כאן ראשון, הוא שת בן אדם, ועֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ – זו אבן השתייה שממנה הושתת העולם. אליבא דאמת, הקב"ה התכוון לקרותו שית, אבל כל עוד שאין בין שת לאבן השתייה חיבור מלא – לי' של שת לא קיים כלי הראוי לקבלה. הי' פרשה משת כפי שנפלטה מיוסף במעשה אשת פוטיפר. ולמרבה הצער, כפי שהיו"ד יצאה אז בבחינת קרי, כך היא מסתובבת בעולם בצורת אור ערטילאי, בלי בת זוג שתיכנס אתו להח”ד. ועתה לפני שנחזור לזוהר נביא את דברי הגמרא:
(סוטה, לו:) תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו שנאמר 'וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָראשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ' (בראשית, מו, כא). בלע שנבלע בין האומות ובכר בכור לאמו היה ואשבל ששבאו אל גרא שגר באכסניות ונעמן שנעים ביותר אחי וראש אחי הוא וראשי הוא מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו וארד שירד לבין אומות העולם.
וכאן נבליט את הנקודה שמוזכרת בזוהר. טעות לחשוב כי הטיפות יצאו מחמת הרהורי עבירה באותה אישה זונה, אלא ליציאתן גרם דיוקנו של יעקב שנראה ליוסף. על קיום תופעה זו מצביע פירוש ניצוצי זהר מאת הר' ראובן מרגליות. בתיקוני זהר דף קי/א אות יז הוא כותב: 'דגם במראה של קדושה אפשר שיזדעזע עד ששותת שכבת זרע', ומביא בשם תשב"ץ סי' מז כי "ממדרש דמה שמטהרין את המת היא דכשהנשמה יוצאת רואה פני השכינה ומזדעזע וכאמרם בנדה ע"א א כל האנשים מתין זבין [כן רואה קרי ביוהכ"פ שזהו משום דדאיג במצות ע' שבת פ"ד ב], וכן נזדעזע יוסף הצדיק בראותו דיוקנא דאבוהו החקוק במרכבה, ולאו בעבירה שזה לא עשה עליו רושם ולא נזדעזע כלל".
אבל הסיבה הראשונה לכך שיו"ד האורות יצאו מיוסף בבחינת קרי, היא מכיוון שעשרת אחיו דחפוהו כנידה. [ולכן מכרוהו בְּדתָן מלשון: 'וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּותָהּ' (ויקרא, יב, ב)]. משום כך כלפי יוסף הם נבחנים כאבן, והוא שאמר יעקב בברכתו: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפזּוּ זְרעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקב מִשָּׁם רעֶה אֶבֶן יִשְרָאֵל" (בראשית, מט, כד). הטיפות הללו כללו אור המיועד לאחים – וזה מסביר למה הן היו ראויות להוליד י' שבטים בדיוקנות בני יעקב. ובינתיים, כנגד י' הטיפות שיצאו בקרי, נולדו לבנימין י' בנים ששמותיהם ניתנו להם מתוך געגועים לאורו של יוסף [עיין דרשת הגמרא למעלה]. וכמובן שבני בנימין הם סמל לתיקון העתידי של הנוקבא, שתוכל לקבל את י' האורות בשלמות. והיא ההפך הגמור של האבן.
ג/ עשרה הרוגי המלכות.
ואולם הפעם הראשונה שהכלים התחברו עם אורות אלו בפועל – היה אצל עשרת הרוגי המלכות. וכך מסביר האר"י ז"ל שלכל אחד מהם היה את הכוח לחבר בין האור לבין הכלי. ופירושו, כי מעלת תורתם הייתה מספיקה לטיהור עניין הנידה, שלשם כך כנזכר נדרשים מים חיים דאורייתא (עיין תיקוני זהר בסימן הקודם 20/ו).
ובהקדם נבאר בקצרה את המושגים בהם משתמש האר"י ז"ל. מ"ד – מים דוכרין, מימי השפעה מזכר המתפשטים בקו ימין. מ"ן – מים נוקבין, מים שהנקבה מעלה בקו שמאל, בדרך כלל לקראת הזכר. והם מי בור, באר, מעין. וכך כותב האר"י
(אר"י ז"ל, ספר הליקוטים, כי תצא, פרק כא) ובכח נשמתם שהיתה גדולה עד מאד, כי היה בהם כח לעורר מ"ן, להמשיך מ"ד יחד, כנראה מלשון ההיכלות של פקודי על סוד עשרה הרוגי מלכות, וז"ל, האי רוחא אתמסר בידיה כל רזין, דאינון נשמתין, דמתערי תיאובתא ברחימו דלעילא ותתא כחדא, אינון נשמתין עילאין, כגון, ר' עקיבא וחברוהי. כי יש נשמות שאין בידם כח כ"א לעורר מ"ן, וסודם מסוד הנקבה. ויש מי שיכול להמשיך מ"ד, ואין בהם כח לעורר מ"ן, והם מסוד הזכר. אבל אלו הרוגי מלכות, היה בהם כח לעורר שניהם כאחד, ולזווג ת"ת ומלכות.
כלומר, היו נמסרים בידיהם כל רזי התורה, ובאותם מים חיים הם יכלו לעורר את הנקבה שתפיק מים במקום דם נידה. ומה הפריע להם עד שבמקום לגרום לתיקון הכולל, הם הוצרכו למסור את נפשם על קידוש השם?
התשובה לכך נמצאת בדברי האר"י ז"ל (שער מאמרי רשב"י, פרשת פקודי): "בזמן סוף בית שני כשנחרב בזמן עשרה הרוגי מלכות כי אז נתגברו העונות ונתרבו מאד וגברה יד הקליפות ולא היה כח במעשה התחתונים לברור ניצוצות מן המלכים הנז' ולא היו יכולין להעלות מיין נוקבין, ולא עוד אלא שגם המיין נוקבין של אימא עלאה חזרו לרדת בעון הדור ונפלו בעמקי הקליפות ונתערבו שם כבראשונה וזהו סוד ובפשעיכם שולחה אמכם. ולהיות זה היה העולם הולך ליחרב ולכן הוכרח ענין עשרה הרוגי מלוכה אלו וכאשר נהרגו על קידוש השי"ת היה יכולת בהם ובנשמתם להעלותם את המיין נוקבין כבתחילה מעט מעט ניצוצות בכל זווג וזווג הן מבחינת מיין נוקבין של אימא עלאה שירדו כנז' והן מבחינת מיין נוקבין של נוקבא דז"א. פירוש כי על ידי הצער שסבלו גופם ממש במה שנהרגו יש יכולת בגופם לעלות את המיין נוקבין של המלכות".
כאן האר"י ז"ל מסביר, כי בהתגברות העוונות, גם האימא עלאה "שולחה", והיא חסרת יכולת להגן על בניה, בסוד "כּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲונתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיה, נ, א).
אלא מה פירושו ש"האימא שולחה"? וכצעד ראשון יש להבין את ההבדל בין אימא לאישה. במרכז אישיותה של האימא עומדים ילדיה, ומה שהכי חשוב בעיניה – הוא לטפחם ולגדלם. והשאלה כיצד היא נראית בתור אישה נדחית אצלה למקום שולי. ואילו תכונת האישה היא להפך, למרות שגם לה יש ילדים – בראש ובראשונה היא עדיין מתעניינת ביופייה, ובמעמדה האישי.
לפיכך השפעת האימא עילאה מורגשת, כשבחברה שוררת אווירה המעודדת את הלימוד – באופן שלכל מי שירצה ללמוד יהיה את המוסד המתאים המוכן לקבלו, לטפחו ולגדלו. ואילו במידה שאימא עלאה "שולחה" – הרי שהקערה מתהפכת על פיה, ומתקבלות אותן הגזרות, שאוסרות את הלימוד. למשל כמו גזרות הרומאים, שבאופן רשמי אסרו ללמד את התורה לתלמידים. או תקנות של משטרים אפלים אשר ניסו למנוע את הפצת התורה באמצעות שירותים חשאיים. וכלל לא משנה על איזה סוג איום מדובר: מיתה, תפירת תיק בבית משפט, מאסר או גירוש מהעבודה. בכל מקרה העדר האימא מורגש, ומהרגע שהאנשים חוששים לגורלם – הם חושבים פעמיים האם בכלל כדאי לבוא ללמוד תורה.
בתנאים כאלה, לטיהור הנידה אפילו מים חיים דאורייתא אינם מספיקים, היות ונוצרה עוד סיבה כבדת משקל המצריכה אנשים להימנע מלימוד התורה. ואכן אנחנו רואים כי גם תורת עשרה החכמים, ובכללם רבי עקיבא, לא הניבה פירות, ומפני שהאימא שולחה – הנידה לא תוקנה. ומתחילה נבין כיצד ולמה שולחה האימא.
כידוע רבי עקיבא התחיל את הלימודים שלו בגיל ארבעים, והגמרא מספרת שכעבור כ"ד שנה ליוו אותו בחזרה לביתו כ"ד אלף תלמידים (כתובות, סב:) – וכולם נהרגו בידי רומאים "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם" (יבמות, סב:). ומתוך שהגמרא אומרת כי אחריהם "שמם העולם", בודאי תלמידים אלו היו חכמים מופלגים שידעו הרבה. לקבוצה ענקית כזו של תלמידי חכמים היה כוח אדיר. היה עליהם ללכת לעם, לחנכו וללמדו כמו אימא, כי אז היה עוד מותר. קשה לדבר, ואילולי דברי הגמרא לא היינו יודעים, אבל במקום כל זה הם התעסקו במריבות של נשים הצרות זו לזו במאבקים של כבוד, מי יותר חשוב וקרוב אל הרבי.
ועל ידי הזנחה מצדם את ענייני החינוך של העם, האימא עלאה שולחה מהתחתונים. היות ונעדרו מנהיגים הדואגים לעם – ובמקומם קמו אחרים השוחרים לכבודם. וכשהאישה הדואגת לעצמה מחליפה את האימא – המציאות משתנה, והרשות במהרה מחוקקת חוקים האוסרים את הדת והלימוד. משתמע מכאן, כי דווקא כ"ד אלף תלמידים של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה לזה, הם היו אלו שגררו את מלכות הרומי לבוא על ישראל. ואף לפי התאריכים יוצא מעולה: בשנת ג"א תש"ס (0 למניינם) נולד רבי עקיבא, בן מ' שנה התחיל ללמוד, ובעוד כ"ד שנה היו לו כ"ד אלף תלמידים. היא שנת ג"א תתכ"ד (64), ובדיוק באותה השנה דחו מלהקריב את הפר ששלח הקיסר נירון, והתפתחה מלחמה [עיין לעיל סימן 12/ג, ושם בין השאר מפורט שהמלחמה לא נגרמה אלא מתוך האדישות של הרבנים אשר ראו את העוול הנעשה מול עיניהם, ולא טרחו למחות].
באו הרומאים ונקמו במשלחי האימא. בנסיבות אלו הכי חשוב קודם כל להחזיר את האימא, וליצור את התנאים שיתירו לימוד. אבל החזרת האימא על כנה, פירושה, שיש כאלה שמוסרים את נפשם בשביל לימוד העם. ואכן עשרת הרוגי המלכות, הם היו אותם ראשי העם, שלא סגרו את הישיבות ולמרות האיומים המשיכו ללמד תורה לרבים. [ידוע הסיפור על ר"ע: "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל וגו'" (ברכות, סא:). וכן עשה גם רבי יהודה בן בבא שמסר את נפשו שלא תיפסק השלשלת, וגם לדור הבא יהיו מנהיגים כהוגן. הוא סמך חמשה חכמים, "הכירו אויביהם בהן אמר להן בניי רוצו אמרו לו רבי מה תהא עליך אמר להן הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל" (סנהדרין, יד.)].
במקומות אחרים יתבארו בע"ה גם שאר העניינים הנוגעים לאבא ואימא עילאין. מה שחשוב לדעת עכשיו, כי כנגד ה' אורות ערלה של עשו, וה' אורות פריעה של ישמעאל, אשר כולם מצויים בהסתלקות – עומדים בקדושה ה' גבורות אבא וה' גבורות אימא.
בהקשר הזה האר"י ז"ל מודיע בשער הגלגולים הקדמה כ"ו: "והנה העשר גבורות שהם חמשה דאבא וחמשה דאימא, הם בחי' עשרה הרוגי מלכות אשר נשמותיהם נתלבשו באלו הטיפות. והחמשה גבורות דאבא, הם ר' עקיבא, רשב"ג, ר' ישבב הסופר, ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג, ור' יהודה בן בבא".
בואו ונעשה גישוש קל בעניינים האלו.
המשנה מגדירה "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות, פ"ד). אולם במידה שהיצר גובר – האדם חוטא, ונופל לקליפות. בין לקליפות הערלה, ובין לקליפות הפריעה (עליהן עיין בסימן 13 לעיל) – וכל גבורתו היא בכוח האגרוף או בניאוף. אבל לא משנה כיצד גבורתו נראית, מהצד הרוחני או הפיזי – הגיבור הוא איש חזק שמושך אליו אנשים. וזוהי תכונת הגבורה שמבדילה בינה לבין חסד. חסד נותן, וגבורה מושכת. במתכונת הזאת מסודרים כל כוחות הטבע, וכנגד הגבורה, בטבע יש את כוח המשיכה.
והנה עשרת הרוגי המלכות היו גדולי הדור, מנהיגם רוחניים – וסביבם תמיד התקהל הקהל. מצד זה הם היו הגבורות, אך יותר מכך – ראשם התרומם ואיננו נרכן לפני הרשות הזרה. וכפי שהעירו החברים, שום שלטון לא סובל שיהיו לצדו מוקדי השפעה בלתי תלויים, שאינם נתונים תחת שליטתו. ועל פי הפשט, זוהי הסיבה הנראית לעין למה הרגום הרומאים. אבל מפני מה הקב"ה התיר לשפוך את דמם ולא הושיעם, כפי שלמשל הציל את משה מחרב פרעה. שאלה זו נשאלה ע"י משה רבנו בעצמו: "אמר [משה רבנו] לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו [של רבי עקיבא] הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני" (מנחות, כט:).
כמובן אין מחשבות ה' מחשבותינו, ואם לא יתגלה מלמעלה לעולם לא נדע בבירור. ברם, כפי שביארנו לעיל (סימן 12/ה), זו הייתה נקודה היסטורית למעבר מהאורות לכלים. ובגורלם של צדיקי עליון הללו לא עלה אלא רק לעורר את התיקון – ובמסירת נפשם להותיר אחריהם כלים מתוקנים. בדיוק כפי שצלפחד המקושש השאיר ה' בנות, אבל בשינוי מדרגה. וכאן נקדים הסבר קצר.
כאמור, מספר חמש נובע מה' אורות הקיימים בערלה, ולעומתם ה' בפריעה. וכנגדם בקדושה יש ה' גבורות לאבא וה' גבורות לאימא. ולפי שכל אור מעמיד את האדם לפני ניסיון מסוים, המיוחד במינו – לכן אין הגבורות של אבא ואימא נכללות אחת בשניה, וסך כל הגבורות הוא, עשרה. אולם, כשהאורות מתחילים להתפשט למטה לעבר הכלים הם נקראים חסדים, וכאן הכללים משתנים. כי בפנייה לציבור משתדלים להצניע את האורות של ערלה, הגסים והמפחידים. וכמה שלא יהיה האדם פושע ובריון, בעת שהוא רוצה, למשל, למצוא חן בעיני אישה, הוא מסתיר את טבעו ומראה את עצמו מהצד היפה ביותר.
וכך נהוג בחסדים, כי הערלה מתלבשת בפריעה. וכנגדם בקדושה, האבא מצניע את חסדיו בחסדי האימא. וכן הוא מנהג העולם, האבא מורה ומכוון את האימא כיצד יש לפעול – והתחתונים כבר מקבלים את החסדים מידיה. לכן בסך הכל מתגלים רק חמשה חסדים. וזהו מה שאומר האר"י ז"ל (שער הגלגולים, הקדמה לט): "כי החסדים דאבא ואימא, כלם הם תוך יסוד אחד של אימא. אבל הגבורות הם נפרדות, אלו ביסוד דאבא, ואלו ביסוד דאימא".
ובכן, עשרת הרוגי המלכות התעלו בגבורות – והותירו את מקומם לה' חסדים, שהם ה' התלמידים של רבי עקיבא, שיקיימו את התורה בעולם ההרוס. וכך מספרת הגמרא: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות, סב:).
אך מה שחשוב ביותר הוא, שבמסירות נפשם הרוגי המלכות הצליחו להחזיר במקצת את האימא. חריפות הגזרות התבטלה, והחכמים של הדור החדש אשר קם אחריהם כבר יכלו להתחיל בעבודה.
