21. הח"ד והרוגי מלכות
(המשך)
ד/ רבינו הקדוש.
אולם הם עדיין היו ה' חסדים של אבא, ותורתם הייתה כה גדולה ועמוקה – עד שבאופן מלא לא הייתה מובנת אפילו לחבריהם. וכפי שמסופר על רבי מאיר, "שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו" (עירובין, יג:). עדויות מסוג זה נאמרו גם על רבי שמעון, וכך היו כולם.
בלי הצמצום וההתלבשות בחסדים של אימא, תורתם לא הייתה יכלה להתקבל בשכלם של הבריות. שהרי קיימים ג' סוגים של תלמידי חכמים.יש את גדולי הדור, העוסקים בפתרון בעיות כלליות העומדות לפני העדה, בונים יסודות, ובדרך כלל אינם פתוחים להקהל. והם חסדי האבא, כי תורתם עומדת מעבר לביקורת ומדידה. נוסף להם ישנם את מורי ההוראה שאליהם פונה הציבור לפתרון בעיות הלכתיות יום יומיות. והם אלו שנותנים את פסקי ההלכה, אך אין דרכם להסביר את פרטי הדינים ושיקולי הדעת שגרמו להחלטתם. מורי ההוראה שייכים לחסדים של אימא. ויש עוד סוג שלישי, שהם ראשי הישיבות ומגידי השיעורים המלמדים את התלמידים בפועל. ובעצם אין הבריות יודעים את התורה אלא מפיהם, והם קרובים אל העם כמו הבעל לאשתו.
ובכן, ה' החכמים שלימד רבי עקיבא היו בבחינת החסדים של אבא, ותורתם לא הייתה יכולה להתקבל בדעתם של הבריות מבלי שתתלבש מקודם בתוך החסדים של אימא. ומי שמוציאה את ההתלבשות לפועל – היא ההסמכה לרבנות, שבאמצעותה החכם מקבל מעמד של מורה הוראה. מימוש המשימה הזאת נפל על רבי יהודה בן בבא, שהוצרך להסמיך את החכמים בשנית, לאחר שהם כבר קבלו הסמכה מרבי עקיבא. וההסמכה של רבי יהודה בן בבא – היא היא שהתקיימה, כמובא בגמרא:
(סנהדרין, יד.) שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו מה עשה יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים ואלו הן ר"מ ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה. ור"מ ר' יהודה בן בבא סמכיה? והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האומר ר"מ לא סמכו ר' עקיבא אינו אלא טועה סמכיה ר' עקיבא ולא קיבלו סמכיה ר' יהודה בן בבא וקיבלו.
בהמשך הגמרא מתואר כיצד בתום מעשה ההסמכה, רבי יהודה בן בבא נהרג בידי הרומאים, והוא נמנה אחרון במניין עשרת הרוגי המלכות. באופן הזה רבי יהודה בן בבא כביכול חזר על מעשה של צלפחד המקושש, אשר במיתתו הוריש את כל נחלתו לה' כלים מתוקנים. וממילא המעשה בחסיד אחד, גלגולו של צלפחד, אשר בחצרו גדל צלף (שבת, קנ:, עיין בסימן 20/ז לעיל), לא מסופר אלא – על רבי יהודה בן בבא. וכן מוכח מעדות הגמרא: "כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי ורבי יהודה בן בבא" (ב"ק, קג:).
אמנם את ההשפעה שמעצבת סופית את שכל הנוקבא, היא מקבלת לא
מהוריה אלא מהבעל, המכונה בקבלה בשם "זעיר אנפין" (זעיר פנים, ראשי תיבות ז"א). תפקידו לצבור את כל החכמה מקודמיו, ולעבד אותה בשביל המסירה לנוקבא. את מילוי המשימה הזאת קבל על עצמו רבי יהודה הנשיא, ובשל כך האר"י ז"ל מזהה אותו עם יסוד הז"א (שער הגלגולים, הקדמה כ"ו).
מן השמים התגלגל כך שרבינו הקדוש בילדותו היה נודד מישיבה לישיבה, וע"י זה הספיק לקבל את תורתם של כל חמשת תלמידי רבי עקיבא. לשם כך נביא את עדויות מהגמרא. עוד לא מלאו לרבי י"ג שנים, וכבר כיבדו ר' יהודה, תלמידו של ר"ע, שיקרא לפניו את מגילה (מגילה, כ.). בעירובין דף נג. רבי מזכיר כיצד למד בישיבתו של רבי אלעזר בן שמוע, ובשבת דף קמז: כיצד למד בתקוע בישיבה של רשב"י. בעירובין דף יג: רבי מספר כי את חידודו בלימוד קבל מרבי מאיר. גם תורתו של ר' יוסי רבי הכיר היטב, והעריץ מאד באומרו כי אפילו כאשר דברי חכמים דברי תורה [=סברה מוצקת על פי הגיון] – ודברי ר' יוסי קבלה [=מסורת בעלמא], שומעים לו, וכל שכן אם דבריו דברי תורה שנימוקו עמו (חולין, קלז. רש"י שם, וירושלמי גיטין פ"ו ה"ז).
ועתה על מנת שנוכל להתקדם נצטט קטע מהזוהר חדש, היות ומתוך ביאורו יתחדשו לנו דברים נפלאים ומדהימים.
(זהר חדש מדרש רות דף פ"ט ג) רבי יודאי הוה קמיה דרבי עזריה בר סימאי, אמר ליה צדיקים דאזדמן לון חובה מאינון כריתות דאורייתא וחשבי תשובה ומיתו, מיתה מכפרת עלייהו או לאו. אמר ליה, אין ולזמנין דאתענשו בההוא עלמא ואתכפר להון. חמא אנפוי ירוקי. אמר ליה אימא מה דתימא, אורייתא הוא דלא מקבלה טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה'. הרהורים רטישן בלבבך. אמר סוד ה' ליראיו, עשרה סבי קטולי מלכות אתענשו על מכירת יוסף. אמר ליה, רבי עקיבא לית ליה זכות אבות. אמר, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. פתח ואמר, 'וַיָּבא יַעֲקב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָכר שְכַרְתִּיךָ' (בראשית, ל, טז). שָכר השתא, שְכַרְתִּיךָ לבתר זימנא. יששכר: יש שכר ולבתר זמנא נהוו למלכות שמים. גופין דלהון ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא וכלא אתהדר כמלקדמין, איש אשר כברכתו ברך אותם כתיב. נפל על אנפוי רבי יודאי ואדמוך. אחזו ליה בחלמיה האי קרא, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. נכנסת סתום. מההוא יומא לא אשתעי בהאי [רבי יהודה היה לפני רבי עזריה בר סימאי, א"ל צדיקים שהזדמן להם לעבור על כריתות דאורייתא וחשבו התשובה ומתו, מיתה מכפרת עליהם או לאו. א"ל כן, לפעמים הם נענשים בעוה"ז ונתכפר להם. ראה שפניו של ר' יהודה נעשו ירוקים. א"ל אמור מה שתומר כי התורה אינה מקבלת טומאה, והרהורים מכים בלבך. אמר ר' יהודה סוד ה' ליראיו, עשרה זקנים הרוגי מלכות נענשו על מכירת יוסף. א"ל, רבי עקיבא אין לו זכות אבות. אמר, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. פתח ואמר, 'וַיָּבא יַעֲקב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָכר שְכַרְתִּיךָ' (בראשית, ל, טז). שָכר עכשיו, שְכַרְתִּיךָ לאחר זמן. יששכר: יש שכר ולאחר זמן יהיו למלכות שמים. גופות שלהם יישארו במקומותיהם בעולם הזה והכל יחזור לקדמותו. נפל רבי יהודה על פניו ונרדם, והראו לו בחלום סוד הפסוק 'אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת-בְּשָרֶךָ' (קהלת, ה, ה). נכנסת – סתום. מהיום ההוא לא דיבר בזה].
נציין את הנקודות שמחייבות הביאור, ובלעדיו לא ניתן להבין את הקטע.
- רבי יהודה שאל על עונשם של חייבי הכריתות, ופניו הוריקו כאילו הדבר נגע לו אישית.
- בהמשך רבי יהודה הודה כי הרהר בעונש על מכירת יוסף, שמצא את עשרת הרוגי המלכות.
- העילה להטיל עליהם את עונשם הייתה, כי מהבחינה הרוחנית הם השתייכו לבני יששכר יודעי בינה לעתים.
- יששכר נולד מתוך עסקת חילופין בין רחל ללאה, וכפי שאמרה לאה 'אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָכר שְכַרְתִּיךָ'.
- העסקה עמדה להתבצע פעמיים כנגד הנרמז בכפל הלשון של 'שָכר שְכַרְתִּיךָ'. פעם אחת נולד ממנה יששכר, ובפעם הנוספת עשרת הרוגי המלכות. אלא שאתם תוקף העסקה אמור להתבטל, רוחם יעלה למלכות השמים – והכל יחזור לקדמותו.
אנחנו נתחיל מהעסקה בין רחל ללאה, כפי שביאר אותה הר' החברותא.
תמורת הדודאים שמצא ראובן, רחל הקנתה ללאה את יששכר, שבעקבות העסקה ייוולד מלאה בקו ימין. ואין זה דבר של מה בכך, שהרי "אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב יששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים [אמר רבא לא נמצא תלמיד חכם בעל הוראה אלא שבא משבט לוי או משבט יששכר]" (יומא, כו.).
וסוד העסקה הוא, כי בטרם הזמן שבו קו שמאל יתחזק, התורה נועדה לצאת מהקו ימין. ויששכר ייוולד בקו ימין פעמיים, בתחילה כפשוטו, ולבסוף על ידי עשרת החכמים הרוגי המלכות. והם אמורים לסיים את התקופה, באופן שמהם ואילך כח קו שמאל יתעצם עד שהתורה תוכל להתקיים בידיהם של הנבדלים לבדם. כלומר, התורה תחזור לבעלות של קו שמאל, וכפי מה שהיה מתוכנן מראש – יששכר ייוולד מרחל. וזהו מה שכתוב כי "לאחר זמן יהיו למלכות שמים. גופות שלהם יישארו במקומותיהם בעולם הזה, והכל יחזור לקדמותו".
ובאותו הרגע יתחדש הזיווג של יעקב עם רחל, שאודותיו פירט האר"י ז"ל (שער הגלגולים, הקדמה לט): "כי החסדים של אבא, אינם תוך היסוד של אבא, ונמצא כי החסדים דאבא ואימא, כלם הם תוך יסוד אחד של אימא. זווג ב', שהוא זווג יעקב עם רחל, ונודע כי רחל אין בה דינים כמו בלאה, וגם כי יעקב הוא מן הארת מוחין דאבא בלבד, ולכן אין כאן רק חו"ג של אבא בלבד. והנה רבינו הקדוש שסדר המשניות הוא היסוד עצמו, ותלמידיו בני ישיבתו הם הטפות שיצאו ממנו, והם ר' חייא, ור' אושעיא, ובר קפרה, ולוי בר סיסי, ור' חנינא בר חמא, ורב וכיוצא באלו".
נצרף לכך גם את דברי הזוהר (זוהר במדבר רעיא מהימנא דף רנג/ב): "ואת הבנים תקח לך דאינון שית מסטרא דשית בנין דתחות אימא עלאה דאינון בשית תיבין דק"ש או בשית סדרי משנה [ואת הבנים תקח לך שהם ששה בנים מתחת אימא עלאה שהם בשש מילים של קריאת שמע או בשישה סדרי משנה]".
ובמילים אחרות, רבי ליקט את תורת האימא מחמשת תלמידי רבי עקיבא, והושיטה לעם בצורת ששת סדרי המשנה. אלא שהתורה שבעל פה היא מים חיים. וכאשר רבי העלה אותה על הכתב וסתמה בתוך נוסחאות קבועות – הוא כביכול ניתק את המים מהמקור, והפך את המים החיים הנובעים מהמעיין למי מקווה העומדים מבלי לזוז בתוך בור סתום. מים כאלו כבר אינם יעילים לטהר את העם הנמצא בבחינת נידה. ואכן רבי חשש לשמא יחשב לו החיבור של ששת סדרי המשנה לעוון, ואם יבוא עם חיבורו על הנידה יידחה על הסף. את זה שאל רבי יודאי מרבי עזריה בר סימאי, ופניו הוריקו.
בחלום הראו לרבי את הפסוק 'אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת-בְּשָרֶךָ' (קהלת, ה, ה), שעליו נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ויקרא דף קה/ב): "ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ וגו', דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין [בימי רשב"י היה אדם אומר לחברו פתח פיך ויאירו דבריך, ולאחר שמת היו אומרים אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ וגו', כי חברים מגמגמים ולא עומדים בעומק הדברים]". אך זוהי מציאות העולם, ולכן בחלום עודדו את הרבי: 'נכנסת סתום', אם כבר נכנסת סתום פיך ואל תהרהר בעניינים אלו. ואולי לא במקרה בקטע הזה רבי יהודה מכונה 'יודאי', להורות כי במצב נוכחי הוא הנושא את היו"ד שברחה מיוסף ומשת בן אדם – והשת שנותר בלי היו"ד, הוא ששה סדרי המשנה.
ה/ קין, הבל ושת.
וכאן יש לבאר את הכללים שעל פיהם נוהג העולם תמיד, ורק הפרטים משתנים בהתאם לתנאי המקום והזמן. ודי יהיה לנו בהבאת ראשי פרקים, היות ועקרונית כל העניינים כבר הובררו קודם.
כל הבריאה והמקבלים, כמו האישה, עוברים שני שלבים בדרך לתיקונם – בתחילה הנידה, ואח"כ המקושש אשר מקיש בין הקווים. הנידה דוחפת ממנה את כל נושאי הדת, התורה והמצוות. ואילו המקושש מכבד כראוי את התורה והמצוות – אולם בשווה להן מעריך גם את התענוגים שמספק לו העוה"ז. כאמור, שני שלבים אלו עברו בני ישראל בפרשת מי מריבה (במדבר, כ), שבמכה ראשונה על הסלע נתרפאה הנידה – ואף שבמכה השניה 'יֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם', הם עדיין היו רק בבחינת מקושש עד שבאו עליהם נחשים. כי הנחש מתעורר להכיש את מי, שבדומה למקושש, מבקש לשבת על שני כסאות כאחד.
והנה מעשה קין שהרג את הבל, משמעותו – גירוש האור ע"י אישה נידה. כי קין הוא מלשון 'קניין', בעל קרקעות וכל נכסי דלא ניידי, וכפי הכתוב 'וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ, וְקַיִן הָיָה עבֵד אֲדָמָה' (בראשית, ד). ואילו הבל הוא רוחני, ושמו מוכיח כי סגולתו הייתה בכוח הדיבור, דהיינו בהבל שמוציא הפה. על כן 'וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לא שָׁעָה' (שם). קין סילק את הבל מעליו, ופתח את העידן של פירוד בין קו שמאל לקו ימין – אשר הגיע לשיאו כאשר 'וַיּאמֶר קַיִן אֶל ה', הֵן גֵּרַשְׁתָּ אתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר' (שם).
בנסיבות אלו קין עשה תשובה (ויקרא רבה, י), ואז בקו שמאל החלו חיפושים כיצד ניתן להחזיר את האור שגורש. כתוצאה מכך, בדור האחרון לשושלת קין הבנים שנולדו – כולם קרואים על שם ההבל ההרוג: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תּפֵשׁ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לטֵשׁ כָּל חרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (שם).
ועתה נתבונן: קין, שעמד בראש השושלת – היה בבחינת נידה.
ואילו תּוּבַל קַיִן, שבו השושלת הסתיימה – שילב בין הבל לקין. כן מוכח מהרכב שמו, והוא ישב על ב' כסאות בדומה למקושש.
אולם כידוע, למך, ללא כוונה תחילה, הרג את שניהם במעשה אחד (עיין רש"י שם). את קין ראשון, ואחריו את תובל קין – וע"י כך בסדר נכון ניקה את שושלת קין משני הגירעונות. ונתבונן בהשלכות. קודם כל, כמו צלפחד המקושש, תובל קין הותיר אחריו את הכלי מתוקן – 'וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה'. היא נעשתה אשתו של נח, וניצלה במבול: "וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה א"ר אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה למה היו קורין אותה נעמה שהיו מעשיה נעימים" (בראשית רבה, כג, ג).
אלא בנוסף לכך, בעקבות הטיהור של הנידה קרה עוד דבר שעד כה לא היה מוכר, למך ואשתו הכניעו את לבבם הגאה, ובאו לשאול עצה מאדם הראשון (רש"י בראשית, ד, כה). וכאן התחילה פרשה חדשה.
כתוצאה מהביקור האדם הוליד את שת 'כִּי שָׁת לִי אלוקים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל' (שם). כלומר שת בא כתחליף להבל – שאותו זרעו של קין בקשו להחזיר. והוא נולד כהבל פה שיצא מאדם בשעת הוראתו ללמך ונשיו, כאשר לאחר 130 שנות המתנה מישהו לבסוף התרצה לשמוע את דעתו. בצורה הזאת נולד הרועה מהדור השני (עיין את עניין ג' רועים בסימן 17/א לעיל), ובעצם לשם כך נברא העולם. נסביר במילים פשוטות, האחים הבל וקין נולדו כפירוד הראשון בין האור להכלי, או בין המנהיג להעם. אבל כל אורו של הבל עדיין היה רק בבחינת הבל פה של דיבורים בעלמא הרחוקים ממציאות. וגם הכלים של קין אחיו לא היו טובים ממנו – כי דחו מעיקרא כל אור בבחינת הנידה. זאת אומרת, שקין באותו פרק זמן לא רצה לסבול מעליו שום עול מנהיגות שיורה לו הדרך. בשל כך הבל נדחה על הסף ונעלם מעולם, ורק כעבור שבעה דורות המצב השתנה, לאחר ששושלת קין הגיעה לסוף דרכה ולא ידעה איך לצאת ממבוי הסתום. אז באו לאדם הראשון לשאול עצתו – דהיינו, סוף סוף הסכימו ביניהם לקבל מישהו עליהם כמנהיג. וכאשר האדם הפעם אמר את חוות דעתו – היא כבר מצאה את אוזן קושבת, ונתקבלה אצל כלים. אז מיד אור הוראתו של האדם התלבש במנהיג מדור החדש, שקם במקום הבל – אולם אורו כעת מגיע לכלים. באופן הזה נולד שת, ובעצם למענו נברא העולם כפי שמוכיח הזוהר הקדוש (זוהר בראשית דף נו/א) "תא חזי כד ברא קב"ה עלמא עבד האי ברית וקיים עליה עלמא, מנלן דכתיב בראשית ברא שית דא ברית דעלמא קיימא עליה, שית דמניה נגדין ונפקי ברכאן לעלמא ועליה אתברי עלמא, ואדם עבר על האי ברית ואעבר ליה מאתריה, האי ברית אתרמיזת באת יו"ד את זעירא עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר אודי על חטאו וקרא שמיה ש"ת ולא אדכר ביה יו"ד למהוי שית [בוא וראה כאשר ברא הקב"ה עולם עשה הברית ועליו העולם קיים, מניין? שהרי כתוב בראשית – 'ברא שית' זה הברית שעולם קיים עליו. שית שממנו נמשכים ויוצאים ברכות לעולם, ואדם עבר על הברית והעבירו ממקומו. האי ברית נרמזת באות י', וכאשר הוליד בן הודה על חטאו וקרא שמו ש"ת ולא הזכיר בו י' לעשותו שית]".
והלקח ברור, כי בראשית – 'ברא שית', וקיומו של עולם מותנה בברית שכוללת כריתת הערלה והפריעה. והאדם שחוטא בבריתו – היו"ד יוצאת ממנו בבחינת קרי. ומה שנותר זהו האור המצומצם, הנושא את שמו של שת מאחר שהיו"ד הלכה. והם הם הזוג רבי יודאי [=יו"ד] – ושישה סדרי המשנה [שית בארמית 'ששה']. וכפי אשר שת נולד כמנהיג שדעתו מתקבלת על דעת הבריות – כך גם לששה סדרי המשנה, הבריות כבר חפצים ללמוד אותם ולדעת.
ו/ הזעזוע שעבר על העם בהריגת עשרת הרוגי המלכות.
נחזור לפרשת יוסף ואחיו, האחים דחפו את יוסף כמו נידה, וממנו יצאו י' טיפות בבחינת הקרי מבלי שייכנסו לכלי. אלא שעוד בחייהם תוקן כבר עוון הנידה על ידם, וגם יוסף מחל להם מכל הלב. אם כן למה הפורענות שוב השיגה את בני יעקב כאשר הם נולדו בדיוקנם של י' הרוגי מלכות. אלא שזוהי מכת הנחש, השנייה בתור, אשר התעוררה בשעה שהעם החזיק את עצמו כמקושש. כי העובדה היא, שהרי העולם נהגו אז להפריד בין תלמוד התורה בבתי מדרשות ובין עסקי העוה"ז – והיה משקלם שווה בעיניהם. נמחיש טענה זו בעזרת דוגמאות מאותה התקופה:
א. במסכת יומא דף לה: מסופר על הלל הזקן שהיה עני, וכל אשר השתכר ביום היה מחלק לשניים "חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת".
ב. בפרקי דרבי אליעזר בפרק א מתוארת ראשית דרכו של רבי אליעזר הגדול, אשר אביו הורקנוס היה עשיר גדול, 'שהיו לאביו חורשין הרבה' ושמו היה מוכר היטב גם אצל גדולי הדור, כפי שציין רבן יוחנן בן זכאי 'והרי אתה בן גדולי עולם'. ויחד עם זה בעת אשר בנו אליעזר בכה, הורקנוס שאל: "ולמה אתה בוכה אמר לו איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה אמר לו והרי בן שמנה ועשרים שנה אתה ואתה מבקש ללמוד תורה אלא קח לך אשה והוליד בנים ואתה מוליכן לבית הספר". ואז התברר כי עד גיל שמונה ועשרים רבי אליעזר מעולם לא למד "לא קריאת שמע ולא תפלה ולא ברכת המזון", ולא היה לו שום מושג בהלכות התורה. ואף מלכתחילה לא היה בכוונת אביו ללמדו, עד שלבסוף לא ברח ר' אליעזר אל רבן יוחנן בן זכאי אשר התחיל ללמד אותו את התורה מבראשית.
ג. במסכת ברכות דף כז: מסופר על רבן גמליאל, אביו של רשב"ג שהיה מבין עשרת הרוגי המלכות, כי העבירוהו מתפקידו בגלל שנהג לצער את רבי יהושע. ובמקומו העלו לנשיא ר' אלעזר בן עזריה – "תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי א"ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי [אותו יום שהוסרו המכשולים נהרו תלמידים לישיבה, ונתווספו בבית המדרש מ- 400 עד 700 ספסלים]".
ומכאן משמע, כי עד התקופה של עשרת הרוגי המלכות היה מקובל שלימוד התורה בבתי מדרשות הוא נחלת יחידי סגולה אשר תוכם כבורם, ובגורל שאר עם הארץ עלה לעסוק בפרקמטיא. ומעתה נוכל להבין בבירור, כיצד מיתת המקושש מועילה להותיר אחריו כלים מתוקנים. שהרי, עשרת הרוגי המלכות היו מהצמרת של גדולי הדור, יודעי כל התורה כולה, בשלמות ובהיקף מלא. והעם מתחתיהם הרגיש את עצמו רגוע, היות ויש את הכתובת איפה שיודעים הכל, וניתן לסמוך על תורתם בעיניים עצומות. אך לאחר שהם נהרגו, מפני הגזירה האוסרת את לימוד התורה – הכללים השתנו, העם נותר כמו גוף בלי ראש, ובקרבו התפשטה המודעות ש'אם אין אני לי מי', ואין אף אחד שיקיים התורה זולתם. אם הם לא ייקחו את עניין שמירת התורה לידיהם, ולא יפעלו למענה במסירות נפש – חלילה, התורה תשכח מישראל.
זהו החידוש שחדר אל לב העם הודות להרוגי המלכות, והפך אותם לכלי החפץ לקבל את התורה במסירות נפש. בדיוק כפי שבנות צלפחד נדבקו לנחלת אביהן, והתאמצו שלא תפרוש מאתן – עד שהקב"ה בעצמו הודה להן: 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן'. ומהזמן ההוא התחילו להתגשם דברי המכילתא (פרשת כי תשא, מסכת דשבתא, א): "וכן את מוצא שבכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה הרי אלו נתקיימו בידם ואין ניטלין וכל דבר שלא נתנו ישראל נפשם עליו כגון בית המקדש ושמטים ויובלות והדיינין לא נתקיימו בידם".
ז/ שית-שת וששה סדרי משנה.
ובכן, כאמור, פורענות כפולה השיגה את בני יעקב – פעם אחת בימי יוסף, ופעם נוספת בזמן י' הרוגי מלכות. פעם הראשונה נתקן עוון הנידה, ובפעם שניה עוונו של המקושש. י' חכמים החזיקו את התורה בבחינת מים חיים דאורייתא, ובעקבות סילוקם נותרה התורה מקוצצת וחתוכה על פי המשבצות של ששת סדרי המשנה. אך דווקא בצורה הזאת היא מותאמת לעם, שגם כן השתנה, ומעתה חפץ ללמוד ולדעת.
מהלך זה באופן סמלי מתואר במעשה בראשית, 'ברא שית'. אבל 'שית' לא התקיים לאורך זמן, היו"ד פרחה, ואשרינו שהאדם הראשון זכה להוליד את שת במקומו – שהרי החל מתקופת שת האנשים התחילו לבוא ולשאול את דעת התורה מהמנהיגים. ונזכיר כאן את דברי הזוהר שהבאנו בפתיחת הסימן: "בעא קודשא בריך הוא למברי לשת, למהוי שמיה שית, אלא דפרח י' משת דאיהי נקודה אבן שתיה דמתמן הושתת עלמא. ובהאי י' חב יוסף, דאזרריקת טפה דאיהי י' בין עשר אצבעאן. ובאן אתר אזדריקו בעשרה הרוגי מלכות [רצה הקב"ה לברוא לשת ולשים את שמו שית, אלא פרח י' משת וזאת נקודה אבן שתיה שממנה הושתת העולם. ובהאי י' חטא יוסף שנזרקה טפה י' בין י' אצבעותיו. ובאיזה אתר נזרקה בעשרה הרוגי מלכות]" (תיקוני זהר תס"ט, דף קי/א).
לסיכום: 'שית' נושא אור מלא שלמענו נברא עולם: בראשית – 'ברא שית'. ופריחת יו"ד לכאורה מורה על קלקול התכנית. אך זהו קלקול על מנת לתקן. ולמעשה "הפריחה" של היו"ד התבצעה פעמיים, כנגד עוון הנידה והמקושש. שהרי היו"ד של יוסף אכן נועדה לאחים – אלא בגלל שדחפוהו כנידה, היו"ד יצאה מיוסף בבחינת הקרי. ו"הפריחה" נוספת של יו"ד יצאה אל הפועל עם הריגתם של י' הרוגי המלכות. אז, עם השלמת ה"פריחה", ה'שית' נהפך לשת, ומים חיים דאורייתא קבלו את צורה קצובה של ששת סדרי המשנה – אולם יחד עם זה, כל בני ישראל כבר התרצו להיכנס אתה להח"ד. ודרך אותה התרוצצות בין העם לבין המשנה, וליבון הסוגיות ע"י שאלות וקושיות נוצרה גמרא. והיא המהווה תעודת בגרות של העם שעלה למדרגת אימא, ונשמתו נדבקה לששת סדרי המשנה. ורבינו הקדוש מן הסתם בכוונה תחילה סידר את המשנה כך, שתהיו בה 63 מסכתות – משום שידע, כי ס"ג [=63] הוא מילוי שם הוי"ה: יו"ד ה"י וא"ו ה"י המתאר את המצב כשהמלכות עולה להיות האימא, השמה את לימוד בניה בראש מעיינה (האר"י ז"ל, ספר עץ חיים, שער לט, דרוש יא).
