21. הח"ד והרוגי מלכות
(המשך)
ח/ סוכה וחיבוט ערבות.
לצורך ההמשך נבאר כאן בקצרה את עניין הסוכה וחיבוט הערבות.
סוכה נקראת כך על שם הסכך (רש"י סוכה, ב.), ולכן דווקא על הסכך נופל רוב כובד דיני הסוכה. מצד אחד סכך אמור להגן מפני שמש, שתהיה "צילתה מרובה מחמתה" (סוכה, כב.) ומהצד השני הסכך צריך להזכיר שזוהי דירת עראי, ורבינו תם אפילו פוסל סוכה שאין גשמים יכולים לרדת לתוכה (תוס' סוכה, ב. ד"ה כי עביד, וטור או"ח סי' תרלה).
וכאן יש לרענן את מה שכבר הסברנו בעניין הסכך בסימן 20/ה לעיל, אז יובנו יותר דברי הזוהר:
(הקדמת תיקוני זהר דף ב/ב) ועל קן דצפורא דא אתמר, וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ואיהו לשון סכך שמסככת בה אימא על בניה, אפרוחים דילה תלת הדסים ותרי בדי ערבות ולולב, או ביצים דא אינון אתרוגין דכל חד שיעוריה בכביצה. סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, דאיהו חושבן סוכ"ה כ"ו ה"ס, ואלין דלא נטלין אלין סימנין בידיהון כתיב בהון שלח תשלח.
הזוהר מזכיר את מצוות קן צפור – 'וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ' (דברים, כב, ו - ז).
'וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים' – היא סוכה שמסככת על שישה בנים שהם לולב אחד, ג' הדסים וב' ערבות, ועל בת שהיא האתרוג. על כן השם 'סוכה' מורכב משם הוי"ה=כ"ו ושם אדנ"י=ס"ה, שמרמז לאימא וילדיה – ובנטילת ארבעה מינים כאחד מזמינים שתהיה 'הָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים'
לפיכך נענועי ארבעת המינים לו' קצוות העולם שמאספים יחד את חסדים האימא, עושים פעולה מקבילה לחיבור ו' סדרי המשנה שעשה רבי יהודה הנשיא [שגם הוא ליקט את תורתו מחסדים של אימא (עיין לעיל בסימן 21/ד)]. וכן כתב האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ה): "וסוד הנענועין הוא להמשיך החסדים שבדעת דז"א הסתומים תוך יסוד דאימא וע"י הנענוע יורדת הארתם בחסדים המתפשטים בז"ת דז"א שהם סוד הלולב ומיניו ומשם נמשכים לנוקבא".
ומשום שחסדים מאימא מתפשטים בסוכה – לכן נכון לכל אחד לנענע בתוך הסוכה שבה הוא ישן, ולאסוף את חסדים המיועדים אליו אישית. משום כך האר"י ז"ל כתב: "טוב לברך תחלה קודם התפלה, בהיותך בביתך בסוכה עצמה. ואח"כ שאר הנענועים והקפה, יהיה בבית הכנסת" (פרי עץ חיים, שער הלולב, פ"ג). ואכן הנהגה זו נתפסה להלכה, "ובשם האר"י כתבו שיברך תחלה בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בביהכ"נ; שמיד שקם מן שנתו בסוכה תיכף יקיים מצות נטילת לולב ואפשר שהוא ע"פ סוד" (מ"ב סי' תרנא ס"ק לד; שה"צ שם ס"ק מג).
בדרך הזאת כל ימי חג הסוכות נמשך איסוף חסדים מאת האימא עלאה, ואין הדבר נעשה אלא לשם מסירתם לנוקבא שהיא האתרוג. ועל כן, כדי לאפשר את המסירה, "יש לדבק האתרוג לשאר ג' מינים בשעת הנענוע" (שו"ע או"ח, סי' תרנא, ס' יא). אך כל זה בתנאי שהנוקבא כשירה לקבל את החסדים, ואין היא אישה כושית – שאפילו משה רבנו לא זכה לשפרה, אלא פרש ממנה (עיין סימן 20/ג,/ד לעיל). ומכאן באות הדרישות שלא יהיו לאתרוג את המראות השחור והלבן [משמעות מראה לבן יתבאר בע"ה במקום אחר]. ולפיכך מובן גם, כי במצווה הזאת, בעצם תלויים שלום האישה ושלום הבית של כל איש מישראל, ואם כן משתלם מאד להקפיד על כשרות מהודרת של כל ארבעת המינים.
ומה לעשות אם אין האישה ראויה, אלא עיקשת כאבן הרצפה שאינה נכנסת להח"ד. כאן מסייע מנהג החבטות, ונפתח בדברי האר"י ז"ל:
(אר"י ז"ל, שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ח) ואמנם כניסת החסדים דאימא היה ע"י הסוכה ושל ז"א ע"י הלולב אבל אלו הגבורות הם ע"י הערבה שהיא מנהג נביאים ליקח ערבה זולת אותן של לולב ותחבוט אותה בקרקע ולא תברך כמ"ש ז"ל חביט חביט ולא בריך. ולכן אבאר ענין הערבה אשר ביום זה הנה אחר שאמרו קדיש תתקבל של אחר סדר ז' ההקפות קח ה' בדים של ערבה כשרות כמו אותם שבלולב ולא תקחם קודם עם הלולב כמנהג קצת עמי הארץ כי אין ראוי לעורר הגבורות והדינין בזמן כניסת החסדים ותכוין שהם ה"ג מנצפ"ך וניתנות לה מאימא לעשות בהם במלכות שבה כלי להעלות בו מ"ן ביום ח' עצרת כנ"ל ואח"כ חחבוט בהם על הקרקע ותכוין כונה א' בעת החבטה שהוא בזמן הורדת הערבות עד לקרקע והוא לתת בה ה"ג הנזכרות לעשות בה בחינת כלי במלכות לצורך המ"ן כנזכר. ותכוין כי הערבה הוא בגי' זרע שהם סוד מ"ן אשר בה גם הוא בגי' עזר ר"ל כי ע"י כן תהיה היא עזר כנגדו להעלות מ"ן כנגד המ"ד שהוא נותן לה בזמן הזווג ביום ח' עצרת ולכן צריך שתחבוט ה' חבטות כנגד ה' גבורות כי בכל חבטה יורד וניתן בה גבו' א' מהם וכוונת החבטה בעצמה הוא הכאת הדינין וירידתם במלכות שבה הנקראת קרקע עולם כנודע וגם עניינה הוא להכות ולשבר ולהחליש כח הגבורות כדי שיתמתקו ויתבסמו. ואמנם אין צורך לברך על הערבה הזו כי כיון שאינם הגבורות עצמם של הזווג רק לעשות מהם כלי הנז' לכן די בחבטה שהוא במעשה ואין צורך גם בדיבור.
נסכם בקצרה את דבריו הקדושים. בתום הכינוס של כל החסדים בתוך אגודת הלולב ע"י הנענועים וההקפות, ומסירתם לנוקבא כשרה המתאווה להידבק בבעל כמו, למשל, הגמרא למשנה או והאתרוג ללולב – מתחילים לטפל בנוקבא שנמצאת בבחינת נידה. ותיקונה – הוא ה"הושענא רבא לכולם", כלומר גורם ישועה גדולה לכל עם ישראל, ונחוץ לגומרו לפני יום השמיני עצרת, שבו הקב"ה מתאחד עם בריאתו.
לשם כך שמים את לולב בצד, שהרי אין בו צורך יותר, וחובטים את אבני הרצפה במכות של משה על הסלע. והם ה' מכות של ה' ערבות כדי לשבור ולמתק את ה' גבורות הנוקבא.
חיבוט הערבות, הוא בעצם הלכה למשה מסיני שנשכחה, וחידשוה הנביאים האחרונים בזמן גלות בבל (סוכה, מד.). ובגמרא שם "אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים". לגבי טעם מחלוקת רש"י כותב: "מנהג. הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא". כלומר, אם חיבוט ערבות הוא תקנה אז יש לברך עליו 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו'. ואם הוא רק מנהג, אז אין לברך עליו, כי לא שייך להגיד 'וצוונו'. ומקובל לא לברך, כפי שנהגו חכמי גמרא: "קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא [חבט חבט ולא ברך]" (סוכה, מד:).
בואו ונברר את צדדי המחלוקת. דבר פשוט הוא שבמכות על הסלע לא היה שום ציווי מאת ה'. ואדרבה, משה הצטווה לדבר ולא להכות – והמנהג שלא לברך בחבטות 'אשר ציוונו' מיוחס למקרה הזה. אך כנגד זה בתורה יש פרשה, שבה ה' בפירוש אמר להכות:
(שמות, יז) וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׁ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְרָאֵל וְעַל נַסּתָם אֶת ה' לֵאמר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְרָאֵל בִּרְפִידִם.
ופירש שם רש"י: "משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".
כלומר, מלבד האישה העומדת בנידותה, יש עוד מצב שבו לא מועילים התוכחות ודיבורים – הכוונה בזה לילדים קטנים, אשר שכלם הקצר פשוט לא מאפשר להם להבין את העניינים על בוריים. העם בקטנות מכונה 'הצור', ואין דרך אחרת כי אם להכותו. וכן אמר שלמה המלך בחכמתו: "חוֹשֵךְ שִׁבְטוֹ שׁוֹנֵא בְנוֹ וְאהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי, יג), "אַל-תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי-תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לא יָמוּת. אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל" (משלי, כג).
בזמן הקטנות, כדי לשבור את האורות שמביאים לידי השתוללות מופרזת ואי שמיעה לקול מבוגר, חייבים להכות. כך קיבל משה הלכה מסיני – וחובטים בברכה 'אשר ציוונו'. אמנם כנראה הנביאים הראשונים היו מוצאים את המילים הנכונות שהיו נכנסות אל הלב – עד שבזמנם לא היה צורך לחבוט, והמצווה נשתכחה. אולם בשנים שקדמו לגלות בבל ואילך העם נהפך לנידה, שאותה לא ניתן לתקן בדיבור, וכאשר בינתיים הפה לא מוצא את המילים – הנביאים האחרונים חידשו את חיבוט הערבות בלא ברכה.
ודרך אגב נבאר את העניין של שתי ערבות האגודות עם הלולב והדסים. התורה מכנה אותן 'עַרְבֵי נָחַל' (ויקרא, כג, מ) בלשון רבים, ומתוך כך הגמרא מצד אחד לומדת כי יש לקחת ב' ערבות, ומצד שני "אבא שאול אומר ערבי שתים, אחת ללולב ואחת למקדש" (סוכה, לד.).
כלומר שתי הערבות מרמזות לשתי מצוות, אחת למצות לולב ואחת למצות החבטות, שמעיקר הדין נעשות במקדש. וכפי שהחבטות בערבה מיועדות לנוקבא – כך גם הערבה בלולב. אלא, שכפי שהזכרנו לעיל (עיין סימן 6), הנקבה מתקיימת באחת משתי הבחינות – פרצוף או זנב.
בבחינת הפרצוף האישה עומדת בקו שמאל בהיפרדות מהזכר, כאשר תכליתה להידבק אליו מרצונה, ולהיות לו עזר כנגדו. והיא מעלה שיש לאישה בבחינת הפרצוף ואין בבחינת הזנב, שבו האישה מוגבלת מאד בחופש הבחירה ומרחב התמרון.
לשמש בתפקיד של ה"פרצוף" בתוך ארבעת המינים מיועד האתרוג, אשר מעיקרו אינו נכנס עם הלולב באגודה אחת – הוא עומד מן הצד, ורק בשעת המצווה נצמד אל הלולב ומקבל מאיתו חסדים בתור אשת חיל.
ובבחינת הזנב – הן "עַרְבֵי נָחַל הגדילין על הנחל" (סוכה, לג:), במובן שגדלות על זרם בלתי פוסק של קו ימין הנמשל לנחל. ומשום שהן כזנב – אין הן מתפרדות מלולב, ומצווה לאגדן אל הלולב בקשר גמור (שו"ע או"ח, סי' תרנא, ס' א).
נבאר בקצרה את עניין הצפצפה. הצפצפה פסולה לארבעה המינים, אבל בין האילנות עצמם אין הבדל– כי גם אילן ערבה גמור "שנשרש ואחוז על מים רבים נעשה צפצפה" (רש"י סוכה, לד. ד"ה קח). כלומר, ערבה שגדלה על נחל שמימיו לא מים חיים דאורייתא, אלא 'מים רבים' – יכולה להתקלקל ולצאת לתרבות רעה [עניין 'מים רבים' עיין לעיל בסימן 3]. וזהו תוכן התוכחה של הנביא יחזקאל (יז, ה) "קָח עַל-מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָמוֹ", שבפירושו מביאה הגמרא: "אמר הקב"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים" (סוכה, לד.). וכאן יש לזכור כי על 'מים רבים' גדלים בין הטובים בין הרעים.
"ערבה עלה שלה משוך ופיה חלק" (סוכה, לד.). וצפצפה פסולה בגלל שעליה פגומים ודומים למסור עם "שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימות סכין" (רש"י שם). ולאור המדרש שממשיל את הערבה לפה: "השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין וערבה דומה לפה" (ויקרא רבה, ל) – יש לראות את הצפצפה כאישה שדברי פיה חדים, ופוגמים ודוקרים לכל עבר, עד שאי אפשר ללולב לחיות יחד אתה באגודה אחת. ואילו ערבה כשרה דומה לאישה שדבור פיה חלק וערב.
עתה נעבור להקפות. האר"י ז"ל בדבריו שיבואו בהמשך, מקיש בין ההקפות לאור המקיף. זהו מושג חדש בשבילנו, וראשית כל חייבים להבין את משמעותו. בפשטות האדם סומך על מידע כלשהו, או מתוך שמשיג את אמיתותו בדרך השכל – או מפני שקבלו ממקור נאמן, כלומר ע"י אמונה. והחילוק הוא כזה: אור שנתפס ע"י השכל, ומובן מעיקרא נקרא אור הישר. אור שאיננו נכנס לפנים, אלא מתקבל רק בדרך האמונה מכונה אור המקיף.
משום כך כל אישיות העומדת מעבר להשגת שכל האדם, מתקבלת אצלו בתור אור המקיף. ובדרך הזאת האיש מקבל כאור המקיף את האימא עלאה. ואילו לאישה יש שני אורות מקיפים – האימא והבעל.
אמנם האור שמקבלים במקיפים, ג"כ נקרא בשם חסדים. וסך הכל יש ז' חסדים מקיפים, המתקבלים בז' הקפות של ימי הסוכות. [ואע"פ שלעיל בכל מקום הזכרנו מניין של ה' חסדים – כאשר נדע את מקורם, נוכל להבין כי מספרם בהחלט מסוגל להשתנות. בינתיים נציין רק כי כניסת החסדים באור ישר דומה לעניין קיבוץ הטפחים בתוך אמת הזרוע, שעליו דברנו לעיל מסימן 14 ואילך. ולפיו יש אמה בת ה' טפחים, וישנם אמות בנות ו', וז' טפחים , שכידוע מספר הטפחים תלוי במעלת המקבל, ומגיע לשבע בשיאו. אבל המקיפים בין כה וכה אינם מושגים, כי אורם מקיף מבחוץ – ולכן מספרם שבע נקבע לתמיד].
עתה נביא את דברי האר"י ז"ל, ואחרי כן ניתן פירושם:
(אר"י ז"ל, שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, דרוש ח) בעת ההקפה כנזכר במשנה וז"ל וכך היו אומרים אנו ליה וליה עינינו כו' וגם בזמה"ז אנו אומרים פזמונים ובהם מזכירין זכות ז' האבות בז' הקפות כמו שתיקנו מסדרי התפלות כל א' כפי מנהגו. הם שלשה בחינות חסדים מקיפים. הא' הוא בחי' המקיפים של החסדים דאימא. הב' בחי' המקיפים של החסדים דז"א בשרשם העליון למעלה בדעת שבו ומשם אנו ממשיכים הארה אותם המקיפים שישארו במלכות שהוא המזבח או התיבה. הג' היא המקיפים של החסדים התחתונים ומתפשטים בו"ק בגופא דז"א כי כבר ביארנו כי עתה אנו מחברים כל בחי' החסדים המקיפים יחד. ונמצא כי צריך לכוין כי ע"י הקפת האדם בעצמו נמשכים המקיפים של החסדים התחתונים דגופא דז"א הנקרא אדם, וע"י הדיבור הוא ממשיך המקיפים של החסדים דאימא כי ממנה יוצא הקול והדיבור כנודע, וע"י הלולב שבו מקיפין המזבח או התיבה הוא ממשיך המקיפים של החסדים העליונים שבדעת דז"א וע"י הלולב שהם ז' החסדים התחתונים מעוררים השרשים העליונים שבדעת דז"א כנ"ל.
בתור הערה נוסיף כי לשם הזכייה במקיפים נחוץ תמיד לעשות את הסיבוב השלם. ועיין בסוד קריאת התורה המובא בשער הכוונות של האר"י ז"ל (דרושי קריאת ספר תורה, דרוש א), שם מבואר כי ספר התורה שמוציאים אל הבימה – הוא מקור לה' חסדים של האבא. ועצם הקריאה בספר התורה מלבישה אותם בחסדים של האימא.
ועתה שימו לב, הרי בשעת ההקפות גם כן מוציאים את ספר התורה לבימה – אך לא קוראים בו. אלא במקום זה קוראים מתוך הסידור פיוטים סבוכים שטעמם לא נכנס אל השכל, ובת בבת מקיפים את הבימה – ברור שהטקס הזה נועד כדי לזכות במקיפים. היינו, שדרך קריאת פיוטים תוך הקפת ס"ת ייכנסו המקיפים של אימא.
וכמו שאמירת הפסוקים בהקפות נועדה לקלוט את המקיפים של אימא – כך אחיזת ארבעת המינים ביד בזמן ההקפות מיועדת לאסוף את המקיפים מדעת הזכר. והנמשל בזה, שבדרך זו יוצרים את הקשר עם דעתם וחוכמתם של מנהיגי העם ובעלי השפעה, כגון מרביצי התורה ובעלי ההוראה. ועל אף שאין מדובר על זכייה בפועל בידע הטמון בראשם, בכל זאת אורם מתקרב ונעשה כמקיף במרחק של הישג היד.
מלבד זה, כפי שמזכיר האר"י ז"ל, ההקפות בגופו מאספות את המקיפים מגוף הזכר – ואין גוף הזכר אלא רמז לאשתו, כפי הכתוב: "אשתו כגופו דמי" (בכורות, לה:). ובאופן הזה מתקבלים גם המקיפים נושאי המידע על האישה שכולה מתוקנת, כלומר, המראים לנו כיצד יראה עם הארץ לאחר התיקון.
עד כה נפגשנו עם האישה, שבבחינת הפרצוף בקו שמאל, היא מיוצגת על ידי האתרוג – ובבחינת הזנב בקו ימין, מייצגות אותה שתי הערבות האגודות עם הלולב. אבל בחג הסוכות ישנה עוד מצוות ערבה מיוחדת במינה.
