21. הח"ד והרוגי מלכות
(המשך)
ט/ מצוות ערבה להושענות.
במשנה במסכת סוכה דף מה. מסופר: "מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".
ברור שהנמשל של הערבה הזאת הוא גם כן נקבה, והנקבה היחידה שעוד נותרה לנו זוהי הפילגש. ואכן בדיוק כך משמע מדברי החז"ל בגמרא, שבביאור הטעם, למה לקטו את הערבה במוצא, פירשו, שהוא מקום בן חורין מן המס של המלך (סוכה, מה. ורש"י שם). כלומר, אישה זו לא תלויה בבעלה, דהיינו פילגש (עיין סימן 19.ב/ג לעיל).
ועל כן הרמב"ם, (הלכות לולב, פ"ז, ה"כ) פוסק [אליבא דרבי אמי בסוכה, מד:, וכן השו"ע או"ח, סי' תרסד, ס' ו], כי "הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב". והטעם ברור, כי האחת היא אישה כזנב – והשנייה כפילגש חופשית, שהיא עוד גבוהה יותר מהמזבח, ועל כן בבואה לבית המקדש "תקעו והריעו ותקעו" לסלול דרך לחכמה חדשה להיכנס לאוירא (סימן 19.ג לעיל). אך מובן שאין זה שווה לכל נפש להיות כפילגש, ולכן מחוץ לבהמ"ק, בגבולין אין למצוות הערבה שורש בתורה (סוכה, מד.).
אך מצד השני, אין המים מהנחל נמשכים כי אם אליה, ומשום כך "ויאחז הערבה, שהם הושענות שעושין לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים, ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים הושענות, ואח"כ חובטים אותה" (שו"ע או"ח, סי' תרסד, ס' ז בהגה).
וכך מתאר הרמב"ם את מעשה הערבה (הלכות לולב, פ"ז):
הלכה כב: כיצד היו עושין [בשבת] מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה כיצד עושה לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.
הלכה כג: בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש.
לסיכום, הערבה בפני עצמה שימשה כדי לזקוף אותה על גבי המזבח, וגם בשביל לקחת ממנה בדים לחבוט אותם על קרקע או על כלים. ואילו את ההקפות עשו סביב המזבח במקדש, ובזמנינו סביב הבימה – עם לולביהם בידיהם.
ועוד, לדעת הרמב"ם, החבטות הן המכות שנותנים בערבות. אולם שיטת רש"י היא אחרת לגמרי וזה לשונו: "חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם ואחר כך זוקפין אותה" (רש"י סוכה, מג: ד"ה והביאום הכהנים).
כלומר רש"י מפרש, שהחיבוט הוא הנענוע – ולדבריו הכהנים הם אלו שהיו מנענעים ומקיפים את מזבח בערבה. ונמצא שלדעתו הערבה הייתה מחליפה את הלולב בהקפה [ובזה נחלקו האמוראים בגמרא סוכה דף מג:, אם מקיפים בערבה או בלולב]. בהלכה למעשה משלבים בין שתי השיטות ופוסקים, ש"וביום שביעי נוטלין הערבה עם הלולב להקיף" (שו"ע או"ח, סי' תרס, ס' ב בשם בית יוסף). וכן בעניין החבטה, משתדלים לכבד את שתי הדעות, ככתוב: "נהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה" (שו"ע או"ח, סי' תרסד, ס' ד).
"והמנהג פשוט ליטול הערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הקפה, עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה; ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל, ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה" (שו"ע או"ח, סי' תרסד, ס' ז בהגה).
ואולם, מה שביראנו למעלה בעניין הלולב, שדרך הנענועים מקבלים את האור הישר, וע"י ההקפה את המקיפים – נכון גם לגבי הערבה. שהרי לדעת רש"י בערבה אכן עושים את שניהם – נענועים והקפה. ולכאורה לפי זה מובן טעם המחלוקת בין רש"י להרמב"ם. שהרי רש"י התגורר בארצות אשכנז, ושם לנקבה היה ערך גדול וחשוב בפני עצמו (עיין לעיל סימן 18/ג והלאה) – על כן היא בהחלט יכולה להחליף את הזכר, ולהשיג את כל האורות בדיוק כמותו.
אבל להרמב"ם שחי בגלות ישמעאל, ושם הנקבה מחוברת לאיש כמו הזנב – שפירושו, כי העם יכול לקבל אורות אך ורק דרך החכמים מהקו ימין. ועל כן כל הפעולות מתבצעות ביחד עם הלולב, ואילו בערבה משתמשים רק כדי לחבוט בה על קרקע או כלים. אולם שימו לב, לשיטה זו, מלבד החבטות על הקרקע, חובטים גם את הערבה עצמה ומשירים ממנה את עליה – על מנת שלא תהייה חופשית ועצמאית יותר מדי, ולא תתנשא. וכן כותב המשנה ברורה (סי' תרסד, ס"ק יט): "ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות. וטוב לחבוט תחלה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין וא"צ להסיר כל העלין". בקנה אחד עם זה הולך גם מה שכתב המהר"ש לוריא (מובא בב"ח טור או"ח סי' תרס): "ונ"ל דבהושענא רבא ראוי להקיף בערבה אף מי שאין לו לולב מאחר שעושין זכר למקדש ושם היו מקיפין בערבה, אלא שאין המנהג להקיף בלא לולב, לכן מי שאינו מוחזק ביראת ה' ראוי לו שלא להקיף כי היכא דלא ליחזי כיוהרא [שלא ייראה כיוהרה]". ובעצם זוהי גם שיטת רש"י בתשובותיו (עיין טור וב"י שם), שנכון להקיף בערבה – אבל כל זה בתנאי שיש שם גם לולב. ובלעדיו אין מקיפים אף בערבה, כנראה בשביל לא ליצור רושם שיכולים לחיות גם בלי המנהיגות של הרבנים, שזוהי כבר יוהרה.
ועכשיו נחזור להשתלשלות הדורות של רבותינו הקדמונים.
י/ לולב וערבות – שני חלקי האחד.
ובכן קיימים ג' סוגי מקיפים, שהם ג' שביעיות של חסדים – מאת דעת האימא, דעת הזכר ודעת האישה. והסימן המובהק שעל ידו ניתן להכיר שדברי תורה הם בבחינת "מקיפים" – שאין דרך בני האדם לבחון בהם כל מילה בעיון, ולהתווכח במטרה להבינם על בוריים. לדוגמא, ששת סדרי המשנה שערך רבי יהודה הנשיא – הם עטופים בדיון מעמיק ע"י שקלא וטריא של הגמרא, ולכן נכנסים כאור הישר. ואילו החיבורים שערכו שאר החכמים נותרו ערטילאיים בלי העטיפה כזאת, והם:
א. "סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין, פו.).
ב. "תנא סדר עולם רבי יוסי" (יבמות, פב:), וכן גורס הרשב"ם בגמרא בסנהדרין "סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא רבי נחמיה וכולן אליבא דר' עקיבא" (רשב"ם ב"ב, קכד: ד"ה בשאר).
ג. ואילו רש"י (בכורות, ל. ד"ה תיתי) גורס בגמרא בסנהדרין "סתם משנה רבי מאיר סתם ברייתא רבי נתן וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
נדגיש, כי אע"פ שסתם משנה מיוחסת לרבי מאיר, ולכאורה נראה שמשנתו אכן נכנסה כאור הישר, אך כל זה הוא רק בזכות רבי אשר סידר את משנתו באופן המובן לבריות. ואילו במקור, את דעתו הזכה של רבי מאיר לא השיגו אפילו חבריו, שהיו חכמים מובהקים. מכאן משמע, שללא יוצא מן כלל, אורם של רבי מאיר, רבי נחמיה, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי נתן נכנס במקיפים. שהרי כל החיבורים שכתבו היו אליבא דרבי עקיבא, ולא זכו בעטיפה של הגמרא.
ועתה נתבונן בגרסא המובאת במדרש, השונה מגרסת הגמרא לעיל (יבמות, סב: בסוף 21/ג).
(בראשית רבה, סא) י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ור' שמעון ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן יעקב ואית דאמרי ר' יהודה ור' נחמיה ורבי מאיר רבי יוסי ורשב"י ור' חנינא בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר א"ל בניי הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
נשים לב, המדרש כאן במקום חמשה, מונה ב' שביעיות של חכמים תלמידי רבי עקיבא אשר קבלו את ברכתו להפיץ התורה. המניין בשביעיות מורה מאליו על המקיפים. השביעייה הראשונה היא מצד המקיפים של אימא, והשניה מצד דעת הזכר. אלא שבמדרש אחר, נמנית שביעייה שלישית, אשר התאספה באושא בתום הרדיפות על הדת שגזר אדריינוס בעקבות מרד בר כוכבא. ודווקא מהקבוצה הזאת נפוצה התורה על פני ארץ השוממה. ובהכרח זוהי שביעיית המקיפים של האישה:
(שיר השירים רבה, ב, ג) בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר' יהודה ורבי נחמיה ר"מ ור' יוסי ורשב"י ור' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב שלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא למד יבא וילמד וכל מי שאינו למד יבא וילמוד, נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון.
עתה ניקח אתנחתא קלה ונעשה בדק בית.
עד כה בעצם עקבנו, כיצד הגיעו לכלל מימוש הנענועים וההקפות בלולב. שהרי הגמרא מונה לרבי עקיבא ה' תלמידים. ולמעלה בסימן זה (21/ד) ביררנו כיצד אורם נכנס לבסוף באור ישר, לפי הסדר שמתחילה לימדם רבי עקיבא, ואח"כ רבי יהודה בן בבא שנתן להם את הסמיכה, ולבסוף רבינו הקדוש שלמד אצל כולם אסף את תורתם וסידר ממנה את ששת סדרי המשנה. כמו כן ביארנו למעלה היאך המעשה של רבי דומה לנענועי הלולב לו' רוחות העולם. [ע"י הנענועים בסוכה למעשה מאספים את החסדים מהסכך, מד' הדפנות ומהקרקע. ועיין בסימן 20/ה לעיל בעניין הפריסה בסוכה של האימא, הזכר והנוקבא].
כלומר, חיבור של ששת סדרי המשנה מקביל לכניסת אור ישר על ידי נענועי הלולב. ואילו כאן מתוארות ההקפות עם לולב, ומשום כך תלמידי רבי עקיבא נמנו בשביעיות. ואורם שנכנס במקיפים – הם אותם החיבורים שחיברו, כדוגמת הספרא הספרי והתוספתא, שלא זכו להתעטף בגמרא.
ויש לשים לב, כי מתוך חמשת החכמים תלמידי רבי עקיבא, אשר כולם קבלו את ההסמכה מרבי יהודה בן בבא – רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י נמנים בכל שלושת השביעיות. ואילו רבי אלעזר בן שמוע נכנס רק לשביעייה הראשונה. והוא מהווה דמות מפתח המגשרת בין הדורות, כמו למשל נח-נח, שגישר בין הדור שלפני המבול לדור שלאחריו. ועל זה מרמזת הגמרא:
(עירובין, נג.) אמר ר' יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית ראשונים ר"ע אחרונים ר"א בן שמוע איכא דאמרי ראשונים ר' אלעזר בן שמוע אחרונים ר' אושעיא בריבי.
כלומר, ר"א בן שמוע זכה לשני עולמות, לסיים את העידן של רבי עקיבא – ולפתוח תקופה חדשה, שמצדה השני עמד ר' אושעיא בריבי. ואולי משום כך רבי אלעזר בן שמוע זכה לאורך חיים כפול, עד אשר "שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים" (סוטה, לט.). ובפועל המעבר בין התקופות התבצע על ידו, כאשר אורו הבא מהמקיפים של אימא נכנס לראש הזכר ונעשה בכך אור ישר. ובמילים פשוטות, ר' אלעזר בן שמוע פתח תקופה חדשה בזה שתורתו נתקבלה בדעת הזכר כאור ישר, ונעשתה על ידי כך תורתם של ראשי הישיבות ומגידי השיעורים המלמדים את התלמידים בקשר ישיר.
משום כך ר' אלעזר בן שמוע כבר לא נזכר לא במקיפים של זכר, ולא במקיפים של נקבה. היות ואורו לא מקיף את הזכר אלא נכנס בתוכו, והתורה הזאת מהווה את דעת הרבנים הקשורים לחינוך. ואת חלק התורה הראוי להעניק לתלמידים, יידע של ממש הנקלט בראש הלומד, ומתקבל על דעתו – היא היא התורה שמקיימת את העולם. כי מאחר שלאנשים יש יידע ברור בנושאים חיוניים – הם כבר לא יטעו בדרך, ולא ילכו לאיבוד.
ולפי שהתורה המעצבת את דעת הזכר – זהו בעצם חידושו של רבי אלעזר בן שמוע. על כן בדיון הגמרא על מי עומדת הארץ "ר"א בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם" (חגיגה, יב:). ואכן התורה שלו עיצבה גם את דעת התורה של רבי, אשר פנה באמצעותה לששת קצוות תבל – והפיק משם את ששת סדרי המשנה. והם מצדם עיצבו את דעת האישה. כלומר, שהתורה הכלולה בששת סדרי משנה התפשטה בקרב העם והתקבלה בדעת הקהל הרחב, ולא נשארה להיות נחלתם של קבוצת תלמידי חכמים מצומצמת.
בואו ונתבונן בהמשך דברי הגמרא:
(עירובין, נג.) וא"ר יוחנן כשהיינו לומדין תורה אצל ר' אושעיא היינו יושבין ארבעה ארבעה באמה אמר רבי כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה. א"ר יוחנן רבי אושעיא בריבי בדורו כר' מאיר בדורו מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו אף רבי אושעיא לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.
לעת עתה נתמקד ברבי אלעזר בן שמוע. כאמור, תורתו היא התורה של הרב המלמד, המוצאת אצל התלמידים את ההיענות המלאה. וזה יוצר מעגל סגור, כאשר שני קווים מתחברים יחד מלמטה ומלמעלה – הרב נותן שיעור, התלמידים מקשיבים ומשיבים, והרב מוסיף ביאור. כלומר בתורתו מתמלאות כל ו' נקודות המעגל (עיין סימן 14 לעיל), שכל נקודה מאוכלסת באיש – ואלו ו' הנקודות כביכול המרכיבות את אמתו. ולזה מציין רבי באומרו: "כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה".
ומה שחשוב בשבילנו הוא, שניתן לומר כי ר' אלעזר בן שמוע היה ממלא את תפקיד הלולב, השותף בין בהקפות ובין בנענועים. מצד המקיפים תורתו נכנסה כאחד משבעת המקיפים של האימא, ובגין כך שמו של רבי אלעזר בן שמוע נזכר בשביעייה ראשונה. אולם רוב תורתו נכנס כתורת אור הישר, והיה נלמד בבית מדרשו ע"י ו' תלמידים באמה. ורבי כדי להגיע לכולם כאילו נענע בלולב לו' קצוות, ומזה חיבר שישה סדרי משנה.
והממלא את מקום הערבה להושענות – הוא ר' אושעיא שלפעמים נקרא גם 'רבי הושעיה'. ולא רק ששמו מוכיח, אלא גם כל פרשת חייו,, שהרי הגמרא מספרת כי גדל בלי פיקוח האבא. ועוד בהיותו ילד אביו רבי חמא בר ביסא עזב את ביתו לי"ב שנה, והלך ללמוד בבית מדרש. וכשחזר, הוא מצא את בנו כבר גדול בתורה לא פחות ממנו (כתובות, סב:). כלומר, שרבי אושעיא הצליח להשיג הגדלות גם בלי סיוע האבא, והיו לו את הבחינות של פילגש כמו אצל הערבה להושענות.
הוא היה מהדור הראשון של האמוראים: רבי חייא ורבי אושעיא ולוי בר סיסי ובר קפרא. וכפי שבר' אלעזר בן שמוע התקיימו דיני הלולב – כך גם ברבי אושעיא התקיימו כל דיני הערבה, הנענועים וההקפות. ומהצד הזה מעמדם אכן שקול. אלא שהיות והפילגש איננה תלויה בבעל, היא לא מקבלת מבעל בקו הימין – ולפיכך גם תורתו של רבי אושעיא, שנלמדה בבית מדרשו, נכנסה דרך קו שמאל בלבד, בלי שתי הנקודות של הקו הימין. בהעדרן אמתו הייתה בת ארבע טפחים. והיינו מה שאומרת הגמרא: "כשהיינו לומדין תורה אצל ר' אושעיא היינו יושבין ארבעה ארבעה באמה".
על פי ההיקש, תורתו של ר' אושעיא שנלמדה בבית מדרשו כבת ד' נקודות, התקבלה כאור ישר כביכול ע"י הנענועים בערבות. והם הנענועים בערבות שנפסקו להלכה על פי שיטתו של רש"י, אשר נזכרים בסימן 21/ט לעיל.
ותורתו הייתה גדולה מאד, כפי שמוכח מהגמרא: "רבי אושעיא בריבי בדורו כר' מאיר בדורו מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו אף רבי אושעיא לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו". תורתו הייתה כה גדולה עד שקראו לו: "רבי הושעיה אבי המשנה" (ירושלמי קדושין, פ"א, ה"ג). כי גם רבי אושעיא אסף וערך את המשניות הנודעות בשם 'משניות גדולות' (ירושלמי הוריות, פ"ג, ה"ה), ועל מפעל זה אמרו: "כל מתניתא דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא משבשתא היא ולא תותבו מינה בי מדרשא [כל משנה שלא מבית מדרשו של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא ולא תביאו ממנה ראיה בבית המדרש]" (חולין, קמא.).
אמנם מקור משנתו של רבי אושעיא היה שונה מהמקור של רבי. וכך אכן צריך להיות, בפרט אם ניקח בחשבון כי מצד בחינת הפילגש היו מתגלים לרבי אושעיא מקורות בלתי תלויים בזכר. וכן מוכח מדברי הגמרא, פירוש רש"י ושל"ה. הגמרא בכתובות, סט: מספרת על אילפא כי היה חכם גדול, ולולי התעסק בסכורה היה עולה בתורה מעל רבי יוחנן. והנה כדי להוכיח את עוצמת תורתו שלא נשתכחה, אילפא מציב לעצמו אתגר: "אי איכא דאתי דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילא מאסקריא וטבענא". נבאר את דבריו על פי הפירוש של רש"י, שבו נאמר כי אילפא בלימודו "סמך במשנתנו של הש"ס שסדר רבי". וטענתו הייתה כי "ויש בידי לתקן כל הברייתות שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא. שנה לפניו ברייתא זו ושאלו למצוא לה סמך במשנה שסדר רבי" (רש"י שם).
במילים אחרות, האתגר היה שאילפא התחייב לכל ברייתא שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא למצוא את הסמך במשניות שסידר רבי. משמע מכאן שהמשניות של רבי ורבי אושעיא עמדו בפירוד, ולא נגעו זו בזו. ולכל אחת מהן היה מקור משלה. לכך מציין גם השל"ה הקדוש (תורה שבעל פה (יא), כלל הא (יא)): כי "לימוד חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש, והוא לימוד דרבי חייא ורבי אושעיא שהם כתבו הברייתות".
וכמו שרבי אסף ועיבד את תורתו של רבי אלעזר בן שמוע – בדרך, אשר כזכור נמשלה לנענועים בלולב. כך רבי יוחנן עשה עם תורתו של רבי אושעיא: "והאמר רבי יוחנן י"ב תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי וי"ח ימים גידלתי ביניהן ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד" (עירובין, נג.). וזהו כבר הנמשל לנענועים בערבה.
עד כה דברנו על האור הישר, שאצל רבי אלעזר בן שמוע נכנסו בו ו' אורות – ואצל רבי אושעיא ארבעה. אולם כמוכח מהמדרש, במקיפים המצב מתחלף. המדרש מדבר על ענני הכבוד שהיו מקיפים את מחנה בני ישראל במדבר. ובמספר העננים המקיפים נחלקו הדעות:
(במדבר רבה, א) וכמה ענני כבוד היו מקיפין את ישראל במדבר, ר' הושעיה ור' יאשיה. ר' יאשיה אמר חמשה ארבע לארבע רוחות וא' מהלך לפניהם. ר' הושעיה אמר שבעה ארבעה לארבע רוחות השמים וא' מלמעלן וא' מלמטן, ואחד שהיה מהלך לפניהם.
לדעת ר' הושעיה [=ר' אושעיא] נכנסים במקיפים ו' אורות, והם פזורים לו' קצוות התבל. ולדעה החולקת, שבהכרח זהה לדעת רבי אלעזר בן שמוע, במקיפים ישנם ד' אורות. בדיוק הפוך ממה שראינו באור הישר. נשים לב, כי לכל אחת מהשיטות מספרם הכולל של האורות, בין בישר ובין במקיפים – הינו עשר. ואם ניקח בחשבון, שבחיבור משנתם רבי ורבי אושעיא היו ניזונים משני מקורות שאינם מתערבים זה בזה – אז המסקנה המתבקשת היא, שהאור הנשאר אצל רבי אלעזר בן שמוע במקיפים – רבי אושעיא זכה להכניסו בישר. וכן להפך, האור שנשאר במקיפים אצל רבי אושעיא – רבי אלעזר בן שמוע הכניסו בישר. וזוהי היו"ד שבמעשה בראשית ברחה משת, אח"כ נפלטה מיוסף – ושוב הסתלקה עם עשרה הרוגי המלכות.
בסופו של דבר היא נקלטה, אולם בשני חלקים נפרדים 6+4=10, ואלו הן המשניות של רבינו הקדוש ורבי אושעיא. האחת משלימה את השניה. ותדעו, שחלוקה זו איננה מקרית, אלא גנוזה מראש במילוי האות יו"ד. כי י'=10=ו'+ד', וזוהי הדרך המקורית של היו"ד להתחלק. ומשימה עליונה לזווג ביניהן, וזהו כנראה משהתכוון לעשות אילפא.
נעשה עוד צעד קדימה, ונסביר כי מילוי האות יו"ד הנזכר הוא בעצם קובע את צורת השם הוי"ה – י'-ה'-ו'-ה'. והעניין מתפרש בצורת ההתפתחות של העולם, דהיינו י' יוצאת ראשונה ומסתירה בתוכה את ו' ד' בצורת המילוי שאינו מורגש לא לעין, לא לאוזן. ביחס ליו"ד, ו' וד' הן כמו בן ובת, שהי' מולידה, ובשם י'-ה'-ו'-ה' הן תופסות את מקומן אחריה. אלא שהד' מתחלפת להיות ה', כי הד' היא כנגד הבת הקטנה – ואילו באות ה', בנוסף לד', מופיעה נקודה קטנה מצד שמאל למטה, לפעמים בצורת האות ו', ולפעמים בצורת אות ד' הפוכה. היא מסמלת עובר, זכר או נקבה, המתפתח ברחם אמו כדרך כל עובר, עם הראש למטה. ואחרי לידתם הם תופסים את מקומם בסוף השם הוי"ה, שבשלמותו מורה על התפתחות העולם, בצורה של דור הולך ודור בא: י'-ה' ראשונים הם האבא והאימא, ואחריהם ו'-ה' בן ובת הגדולים שבקרוב יהיו לאבא ואימא בעצמם. כך מבואר בתיקוני זהר, ובזוהר שמות שנשאיר בלי התרגום, ובדברי האר"י ז"ל באין ספור מקומות:
- (תיקוני זהר, תנ"ו דף פט/ב) יהו"ה איהו י' אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת. ה"ה אינון אשה ובתה, כלה וחמותה.
- (זוהר שמות ספרא דצניעותא דף קעח/ב) י' נפקין מניה דכר ונוקבא ו"ד, בהאי אתר ו' דכר ד' נוקבא, בגין דא ד"ו תרין, ד"ו דכר ונוקבא, ד"ו תרין קפלין תרין, י' בלחודוי דכר, ה' נוקבא, ה' ד' הות בקדמיתא ומדאתעברת בי' בגוה אולידת אפיקת ו' (הרי כי בה' אית ד"ו ובי' אית ה"ה הרי יה"ו) אתחזי יו"ד בחזויה כללא דיה"ו, מדאפיקת יו"ד דהוא דכר ונוקבא אתיישבת לבתר ומכסייא לאמא.
ובכן זוהי דרך עולם ליו"ד לבוא לידי ביטוי בשני חלקים ו' ד', כנגד זכר ונקבה – ומה יקרה אתם הלאה יסביר הזוהר הבא:
(זוהר בראשית דף צא/ב) בההיא שעתא ממש דנפיק בר נש לעלמא, בת זוגו אזדמנת לו. אמר רבי אבא, זכאין אינון צדיקייא דנשמתהון מתעטרין קמי מלכא קדישא עד לא ייתון לעלמא, דהכי תנינן, בההיא שעתא דאפיק קב"ה נשמתין לעלמא, כל אינון רוחין ונשמתין כלהו כלילן דכר ונוקבא דמתחברן כחדא, ואתמסרן בידא דההוא ממנא שליחא דאתפקד על עדואיהון דבני נשא ולילה שמיה, ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי מתפרשין, ולזמנין דא אקדים מן דא, ואחית להו בבני נשא, וכד מטא עידן דזווגא דלהון, קב"ה דידע אינון רוחין ונשמתין, מחבר לון כדבקדמיתא, ומכרזא עלייהו, וכד אתחברן אתעבידו חד גופא וחד נשמתא, ימינא ושמאלא כדקא חזי, ובגין כך אין כל חדש תחת השמש [באותה שעה ממש שיוצא אדם לעולם, בת זוגו מזדמנת לו. אמר רבי אבא, זכאים הם צדיקים שנשמותיהם מתעטרות לפני המלך הקדוש בטרם שיבואו לעולם. שכן למדנו, באותה שעה שמפיק הקב"ה נשמות לעולם, כל רוחות ונשמות כלולות זכר ונקבה שמחוברים כאחד, וכן נמסרים ביד ממונה שליחו של ה' שנפקד על עיבור בני אדם, ולילה שמו. בשעה שיורדים ונמסרים בידו הם מתפרדים, ולפעמים אחד מקדים את חברו לרדת להתלבש בבן אדם. וכאשר מגיע הזמן של זיווג שלהם, הקב"ה שיודע אלו רוחות ונשמות, מחבר אותן כבראשונה, ומכריז עליהם. וכאשר מתחברים נעשים גוף אחד ונשמה אחת, ימין ושמאל כראוי, ובגין כך אין כל חדש תחת השמש].
מיותר לציין כי הו' והד' הן הזכר והנקבה שבתחילה מתפרדים, ולבסוף נפגשים על מנת להתאחד בחיק המשפחה בדרך הח"ד – וזהו כנראה מה שהתכוון לעשות אילפא עם שתי זרועות המשנה.
ועכשיו הכל מוכן כדי להיכנס לחקר מקיפים אחרים המפורסמים ביותר – ולעיין בסוד הקשת בענן, המקיפה את הארץ.
