22. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן
א/ קשת.
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָר וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָר" (בראשית, ט).
ראשית כל נברר את מספר העננים: "ענן דא שכינתא כלילא משבעה ענני כבוד [ענן זה שכינה הכלולה מז' ענני כבוד]" (תיקוני זהר ת"ל, דף עד/ב).
לפיכך במקביל לז' המקיפים קיימים ז' עננים, וכצעד ראשון נתבונן כיצד מתהווים העננים בטבע.
אור השמש מחמם את המים בנהרות אגמים וימים, ומעלה אדים המתקררים בגובה ומתאספים לעננים המורכבים מטיפות מים קטנות מאד 0.1 – 2.0 מילימטר. קרני השמש נכנסות לתוך טיפות אלו בזוית אחת, ואילו ביציאה כל גוון האור יוצא בזוית אחרת מה שיוצר את הקשת. בהמשך נביא עוד פרטים, ובינתיים נציין, כי בהיעלות האדים, המים מתפצלים לשנים – למים תחתונים והעליונים. ומשמעות העניין יתבאר מתוך דברי הזוהר, שנביא כאן בקיצור לשון:
(זוהר שמות דף סו/ב) כל מאן דאסתכל בקשת כמאן דמסתכל בשכינתא. ואסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת, בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, קשת דלתתא מאי היא, ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא [כל מי שמסתכל בקשת כמי שמסתכל בשכינה. ואסור להסתכל בקשת, בקשת שלמעלה ובקשת שלמטה, בקשת שלמעלה בגוונים, קשת שלמטה מה היא, היא האות ברית מילה שנרשם באדם, וכל מי שמסתכל בו עושה קלון לעילא].
תכף נוכיח, שהארת הקשת דלעיל, נוצרת בעת שהמלך מחבב את השכינה. והשכינה איננה אלא הייעוד של נבראים, המראה כיצד הם אמורים להיראות על פי מחשבת בורא בהתאם לתכליתם. וכך מוזכר בזוהר (תיקונים חדשים, תמ"ד): "שכינתא ודאי קשרא דכל דרגין איהי, דבה תחלת המחשבה סוף המעשה [שכינה ודאי קשר של כל דרגות היא, שבה תחילת המחשבה סוף המעשה]". לכן השכינה תמיד מוצאת חן וחיבה בעיני ה', והיא כאילו מצדיקה את קיום העולם – ושוכנת על הצדיקים התואמים את התכלית. והנה קטע נוסף מהזוהר:
(זוהר במדבר דף רטו/א) רבי יוסי אמר קשת אתא לאגנא על עלמא. למלכא דכל זמנין דבריה חב לקבליה אתא מלכא לאלקאה ליה אתגליא עליה מטרוניתא בלבוש יקר דמלכו. מלכא חמי לה סליק רוגזא דבריה וחדי בה דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם וע"ד לא אתחזי קשת בעלמא אלא בלבושי יקר דמלכו ובשעתא דאית צדיק בעלמא איהו ברית למיקם ברית ואגין על עלמא. לא הוי צדיק הא קשת לאתחזאה דהא עלמא איהו קיימא לאובדא אלא בגין קשת דא. ר' אלעזר אמר לעולם לא אתלבש קשת דא אלא בלבושא דאבהן קדמאי. ירוק וסומק וחיוור [רבי יוסי אמר קשת באה להגן על עולם. בדומה למלך, שכל זמן שבנו חוטא כנגדו בא מלך להלקותו, מתגלה עליו המלכה בלבוש כבוד של מלכות. מלך רואה אותה ועולה רוגזו על בנו ושמח בה כפי שכתוב על הקשת – וראיתיה לזכור ברית עולם. ועל כן לא נראית הקשת בעולם אלא בלבוש כבוד של מלכות, ובשעה שיש צדיק בעולם – הוא ברית להקים את הברית ולהגן על העולם. אין צדיק, אז הקשת מתראה, שהעולם הולך לאבדון אלא מתקיים בגלל הקשת הזו. ר' אלעזר אמר לעולם לא התלבשה הקשת הזאת אלא בלבוש האבות הראשונים. ירוק אדום ולבן].
ומעתה מובנים פני הדברים. מים עליונים המתכנסים בעננים מרמזים על התכלית, והפיצול בינם לבין מים תחתונים מורה על גודל ההפרש הקיים בין התכלית לבין המציאות. אלא שלמרות ההפרש, ועל אף שהבריות עדיין אינם כהוגן ורחוקים מציפיותיו, ה' מרכך את כעסו עליהם כשהוא פוגש את השכינה, המלכה המעוררת את הזיכרון של התכלית. ולמען הקשת הזוהרת מתוך חיבור קרני השמש עם טיפות המים העליונים יש להמתין. לעומת זאת, כשיש צדיק בארץ המשתווה לתכלית, אז אין פיצול בין מים למים – והקשת מתלבשת בצדיק. לכן אמרו חז"ל (הזוהר ויקרא דף טו/א, ועיין עוד בכתובות, עז:) "סימנא לחסידא זכאה דלא אתגלייא האי קשת ביומוי ולא אצטריך עלמא בימוי להאי אות, ומאן איהו ההוא דבעי רחמי על עלמא ואתחזי לאגנא עלוי כגון רשב"י דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות [סימן לחסיד זכאי שלא מתגלה הקשת בימיו ולא נצטרך עולם בימיו לאות הזה, ומי הוא – הוא שמבקש רחמים על עולם וראוי להגן עליו כגון רשב"י שלא הצטרך העולם בימיו לאות זה]".
כמשתמע מקטע הזוהר המובא ראשון, אצל הצדיק התכלית מתגלה במעשה ברית מילה, כשמסירים את כסוי עור הערלה והפריעה – ועם האות הזה הרשום על בשרו, קשורה הקשת שלמטה. "ואמר קב"ה מאן דלאו איהו רשים בהאי אות לא ייעול במראה דא [ואמר הקב"ה, מי שאין הוא רשום באות זה לא יזכה במראה של קשת]" (זוהר במדבר רעיא מהימנא דף רמג/ב).
וזה פותח פתח להבין, האם הייתה קשת לפני המבול. את שאלה הזאת שאל הרמב"ן (בראשית, ט, יב): "זאת אות הברית אשר אני נותן. המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן". אולם בהמשך הרמב"ן מדייק מלשון הכתוב: "את קשתי "נתתי" בענן, ולא אמר "אני נותן" בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן". ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם".
ברם, אם חוקי הטבע לא השתנו במבול – במה אפוא חל השינוי, שהקשת פתאום התחילה לפעול כאות ברית? התשובה נמצאת בדברי זוהר שהבאנו. לפני המבול קליפה עבה של ערלה כיסתה את אות ברית הקודש, עד כדי כך שעצם מושג התכלית לא התגלה. דהיינו, דור המבול כל כך שקעו בעבירות, עד שהפסידו כל סיכוי לפרוש בעתיד מהעוון. וראייה לדבר, שלהקב"ה לא נותרה ברירה אחרת אלא לאבדם. במילים אחרות, לא הייתה להם שום שייכות וזיקה לתכלית – לכן השושלת שלהם נקטעה באמצעה ולא הגיעה לסוף. ומן הסתם המטרה של הבריאה, לשם מה הם חיים, המושגים של ו' אלפי שנים, ביאת המשיח, חיי העוה"ב, תחיית המתים וכו' לא היו נודעים להם כלל.
לפיכך השכינה, המהווה דמות כוללת של הנבראים – כיצד הם אמורים להיראות בתכליתם, לא נתגלתה לפני המבול, אלא הייתה מוצנעת תחת שכבה עבה של ערלה. הראשון שגילה את השכינה היה נח שנולד מהול (תנחומא, בראשית, יא). ולפי שהיה קשור לתכלית ניצל במבול, לא בגלל זכויותיו, אלא משום העתיד העומד לפניו – ורק מפני כך ה' חמל עליו, וכפי הכתוב: "וְנחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית, ו, ח). [וכן אמר "תנא דבי ר' ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין אלא שמָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (בראשית, ו, ח)" (סנהדרין, קח.)].
לכן, אפילו אם נראתה הקשת בדור שלפני מבול, הרי לא הייתה לה זיקה לשכינה, וכפי שמורים תיקוני זהר (תנ"ח, דף צב/ב): "דערלה דאית לה תלת קליפין, דצריך לאעברא לון מאות ברית קדש, ומיד וראיתיה לזכור ברית עולם [שערלה יש לה ג' קליפות, שצריך להעביר אותן מאות ברית קדש, ומיד 'וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכּר בְּרִית עוֹלָם' (בראשית, ט, טז)]".
אלא, מלבד הקשת שהורגלנו לראות בשמים, בזוהר נזכרת קשת נוספת מסוג אחר. במראה הקשת שבדרך כלל נראית בשמים ניכרים ז' צבעים, המתחלפים מהחוץ אל הפנים על פי סדר: אדום-כתום-צהוב-ירוק-תכלת-כחול-סגול. והם כמו ז' חציי עיגולים הנצמדים זה אל זה – ז' מקיפים. והטעם בזה, כי הקשת הזאת מאירה מחמת הפגישה בין המלך למלכה. והמלכה זו השכינה, שבה טמונה כל התכלית בצורת ז' מקיפים החייבים להתגשם למטה.
מפני כך בקשת העליונה הזוהרים מקיפים. אולם ישנה עוד קשת, והיא הקשת שלמטה. על שני סוגי הקשתות הללו אומר הזוהר שציטטנו למעלה (שמות דף סו/ב): "בקשת דלעילא ובקשת דלתתא [בקשת למעלה ובקשת למטה]", ומשמעותן מסביר הגרי"א חבר בספרו פתחי שערים (נתיב פרצוף נוקבא דז"א, יא): "וב' מיני הקשת הם ב' יסודות של ז"א ואבא, שיסוד ז"א הוא הנראה למטה בנוקבא במה שרואין שהטוב שולט בהם ע"י צדיקים שבדור, וקשת הנעלם הוא יסוד אבא שהוא יסוד חכמה עליונה מה שמקשר שיהיה הכל לטוב לבסוף".
"שיהיה הכל לטוב לבסוף", הכוונה לקשת העליונה הקשורה לתכלית. ואילו הצדיקים שמגשימים את התכלית בפועל, מייצרים את הקשת שלמטה. אלא שיש להם עסק עִם עַם קשה עורף הנמשל למים תחתונים. וכפי הידוע האור בהגיעו לקומה התחתונה מתפצל לשלשה (עיין בסימן 17/א והלאה) כנגד ג' הרועים אשר בהשפעתם למטה על העם מולידים את הקשת עם ג' גוונים, אדום לבן וירוק. ואל הקשת הזאת בדווקא התכווין הזוהר דלעיל (במדבר דף רטו/א): "ר' אלעזר אמר לעולם לא אתלבש קשת דא אלא בלבושא דאבהן קדמאי. ירוק וסומק וחיוור [ר' אלעזר אמר לעולם לא התלבשה קשת הזאת אלא בלבוש האבות הראשונים. ירוק אדום ולבן]". והנה, הזוהר בפירוש אומר, שקשת הזאת מופיעה בלבוש אבותינו הראשונים, שהם ג' רועים.
ולמרות שבשביל אלו המאמינים בתורת משה הדבר לא צריך להיות הפתעה, בכל זאת מדהים לגלות, כי גם הקשת השניה אכן נראית בטבע. והיא הקשת שבלשון בני אדם נקראת הקשת הלבנה (white rainbow or fogbow), וגווניה הם לבן ירוק ואדום.
ועל מנת להבין באיזו שלמות נפלאה התוכן הפנימי של שתי הקשתות מתלבש בתופעות הטבע, נסקר בקצרה את תהליך היווצרות הקשת. ובכך נסתמך בעיקר על הספר היסוד:
Minnaert, Light and Color in the Outdoors. Springer-Verlag, N.Y.
ב/ קשת בטבע.
קשת צבעונית מתנוצצת כאשר קרני השמש חודרים לתוך טיפות של מים. בפנים קרני האור נדחפים כמה פעמים מן הדופן, ויוצאים החוצה כפי הנראה בתמונות:
 |
 |
לראשונה הבינו את העניין בצורה נכונה שני מדענים בעלי השם. הראשון היה Rene Descartes שבשנת 1637 עשה חישוב מדויק של הזווית בין קרני האור הנכנסים והיוצאים, וגילה את החוק המקשר בין המקום שבו נראית הקשת לבין המיקום של השמש. ובשנת 1704 Isaac Newton השלים את התמונה, כשהסביר למה אור השמש מתפצל בקשת למגוון הצבעים.
מתוך כך נודע כי האור הלבן של השמש בכניסה לתוך הטיפה בהכרח מתפצל לגוונים. זווית היציאה לכל גוון תהיה קצת שונה מחברתה, ועל פי השינוי בין זוויות אלו הקשת מתפלגת לצבעים. ועוד התברר ששני הציורים שלמעלה מתארים שתי קשתות שונות, הנראות מדי פעם בטבע כאשר מעל הקשת הבהירה נמצאת קשת נוספת כהה יותר. והאור, שדרכו בתוך הטיפה מתואר בציור השמאלי, מוליד את הקשת הנוספת, אשר גווניה כהים משום ריבוי הפגיעות בדפנות, כי הרי בכל פעם שהאור נתקע בדופן הוא מאבד קצת מכוחו.
כפי היוצא מחישוב הזוויות, כל קשת נראית בגובה אחר – וגובהה משתנה בהתאם לגובה השמש. הפרטים נראים בציור:
כלומר, ישנה זווית קבועה בין הקו העובר מהשמש לצופה, ובין הקו העובר מהצופה לראש הקשת. למשל, אם בציור שלפנינו נכופף את השמש למטה, אוטומטית החץ לכיוון ראש הקשת, יעלה למעלה. ומפני כך בזמן הזריחה או השקיעה הקשת נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר בשמים, ולפי המידה שהשמש עולה, כך הקשת יורדת. לקשת הבהירה הבסיסית הזווית שווה ל- 42°, ומשום כך כשהשמש עולה יותר מ- 42° מעל פני הארץ, הקשת לא יכולה להיראות כלל. ואילו לקשת השניה הכהה, הזווית הינה 52° לערך.
נוסיף כאן הערה, תופעה מוכרת לכל מי שפעם הביט על ידו כשהיא בחלקה שקועה בתוך המים – היד נראית כשבורה, מפני שהאור בכניסתו למים משנה את הכיוון. לכן, למשל, לא ניתן לירות בדג הנמצא בתוך המים מבלי להחטיא. שהרי הכדור ימשיך את דרכו במים ישר, ואילו קרני האור משנים את כיוונם, כך שהדג נראה לא במקומו האמיתי.
בציור שלפנינו מופיעות בין השאר גם המשוואות לחישוב הזוויות. לא ניכנס לפרטים, אך נביא בתמצות, כי גודל השינוי בכיוון האור תלוי באופן ישיר בהאטת התפשטות האור בתוך המים בהשוואה למהירות התפשטותו באויר – והיחס בין מהירות האור באויר לבין מהירותו במים, הוא בדיוק 4/3.
וכאן מגיעה ההערה שרצינו להעיר. כנזכר בביאור של החלפת דינים (סימן 20/א), מהירות האור תלויה במספר מכשולים שהוא חייב לעבור בדרכו, ולפני שישיג את הפשרה ע"י הח"ד עם כל הגורמים אינו רשאי להתקדם. ולפי הדברים הנ"ל מתבקש מאד להסביר את היחס של 4/3 בדרך הזאת, בחלל הריק האור מחויב להיכנס להח"ד עם ג' ממדי החלל בלבד, שהם כנגד ג' הרועים – ואילו המים מצטרפים אליהם עוד נקבה או העם, כרצונכם. ועל כן במים האור מאט מהירותו ב- 3/4. כמובן, אין זו אלא השערה בלבד, שעוד צריכים לבדוק ולבדוק. [וכשתתברר בהמשך את חלוקת העולם על פי הספירות, נוכל להבין גם את סוג ההאטה ביחס שאינו עגול בדיוק כמו 4/3].
נחזור לקשת. כפי שאמרנו, על מנת שהאור ייכנס וייצא, הטיפות צריכות להיות בגודל בין 0.1 – 2.0 מ"מ. ואילו בטיפות קטנות יותר, כמו אלו שגודלן 0.05 מ"מ למשל, אין האור נכנס בפנים אלא מתפזר על גבי הטיפות מבחוץ, מה שיוצר את הקשת הלבנה. לכן היא נראית בערפל, שבו הטיפות הן דקות במיוחד. כמו כן היא נראית גם על פני טיפות קפואות, אפילו בתנאיי קור עזים של 34°C-.
ועתה נשים לב עד כמה צורת היווצרות הקשתות מותאמת לתוכן הפנימי של כל אחת. הקשת הצבעונית מאירה מחיבור המלך והמלכה, כשהמלכה היא בשיא השלמות ומקבלת את כל האור שיוצא מן המלך. וכך הוא גם בטבע, בקשת הזאת האור נכנס פנימה לתוך הטיפה, ומאיר מקרבה. ואילו ג' הרועים באים אל העם בשפלות המדרגה, כשהעם הוא קשה עורף ודוחה את אורם על הסף. וכן הוא בטבע, אין הקשת הלבנה מאירה אלא מהאור שמתפזר על גבי הטיפות בלי שיכנס בפנים, והיא מאירה בג' צבעים הבאים מהארת ג' רועים.
התיאוריה שהסבירה את הקשת הלבנה הופיעה רק בשנת 1897, וממש מבהיל לדעת, כי סודות טבע אלו היו ידועים לחכמינו התנאים כבר לפני כאלפיים שנה. שהרי הזוהר כותב:
(תיקוני זהר ת"ל דף עד/ב) ענן דא שכינתא כלילא משבעה ענני כבוד, דבה מתכסין קלין וברקין, ומסטרא דימינא אתקריאת עננא, ומסטרא דשמאלא ערפל, הדא הוא דכתיב (שמות כ') ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקי"ם [ענן זה שכינה כלולה משבעה ענני כבוד, שבה מתכסים קולות וברקים, ומצד הימין נקראת ענן, ומצד השמאל ערפל, הוא שכתוב ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקי"ם].
הקשת בענן בימין – והקשת בערפל בשמאל. ואין צורך לפרש מה הוא ימין, מהו שמאל, ומה ההפרש ביניהם.