23. תיקון דינה
א/ דינה בתורה.
נתבונן קצת יותר לעומק בלידתה של דינה. כידוע, מלבד מקרים חריגים, ההורים אוהבים את ילדיהם ללא הבחנה. אבל כל אחד יודע ג"כ, כי לפעמים הילד נולד עם מעלות גבוהות יותר ממעלות הוריו, יותר חכם יותר נבון, עם מידות טובות יותר, וכן הלאה, ולפעמים להיפך, הילד לא מגיע למדרגת ההורים. מובן מאליו כי המקרה הראשון הוא הרצוי והמעודף בעיני כל הורה, ראשית כל, אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו (סנהדרין, קה:), והלוואי שיתעלה יותר! ושנית, כל דור חדש פשוט חייב להתקדם יותר לקראת התכלית, ולא לדרוך על אותו מקום, וכפי שאמרו חז"ל: "אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות, סד.), שיהיו בניך בוני העולם.
ואולם ילדים כאלה העולים מדרגה, ובאמת ראויים להיקרא בן או בת להוריהם, אין לידתם אלא רק מאישה שנכנסת עם בעלה להח"ד בבחינת מעיין או באר, לבן או בת בהתאם. [ובלי זה, הילד בהכרח ייוולד בהורדת מדרגה, ופרטי העניין יתבארו בע"ה במקום אחר].
כפי שהסברנו מקודם, החלפת דינים הוא הבסיס לניהול היחסים בין איש לאשתו. לעומת זאת, כפי שהעיר הר' החברותא, האהבה הטבעית שיש בין קרובי משפחה איננה תלויה בהח"ד ביניהם. אדרבה, אב לבתו, אח לאחות וכו' מוכנים לוותר או לגמול חסד אחד לשני מבלי שמצפים לקבל תגמול כלשהו בתמורה. ולפי זה, ביחסים בין קרובי משפחה החסד מחליף את הח"ד, עד שאפילו במקרה של עוון התורה מגדירה: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, חֶסֶד הוּא" (ויקרא, כ, יז). אולם בכל מקרה, בין בדרך של עוון, ובין דרך נישואין כשרים לחלוטין, ילד שייוולד מיחסים החסרים הח"ד יירש את התכונה, ויהיו לו הבחינות של הזב או של הנידה.
והוא שאמרו חז"ל כי אין לבוא על אישה בלי הסכמתה. קודם צריך לפייסה, ואם לאו, הילדים שייוולדו, על פי לשון גמרא (נדרים, כ:), ייקראו בני אנוסה, והטור מבאר את תכונתם:
(טור אה"ע, סי' כה) בני אנוסה אין צ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירוש אינה מתרצה לו ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה נמצא כי האונס גם באשתו אסור אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואח"כ יבעול.
והנה לאה צמצמה את הח"ד שלה עם בעלה על מנת לעשות חסד לאחותה, בכוונה שלרחל תיוולד בן – ולה בת. ומחמת זה דינה נולדה במיעוט הח"ד, מעין נידה. ואולי זה מה שקבע את גורלה, שלא תינשא לאיש בדרך הח"ד, אלא תילקח באונס לשכם בן חמור. כמובן עדיין נדרש הסבר לעצם הקשר בין חסרון הח"ד לנידה, אבל לזה צריך קצת להמתין.
ובכן, מתוך זרעו של יעקב, דינה ליקטה את כל כוח הדחייה שנותר בקו ימין, וכביכול, דינה, היא המקשה על האור של קו ימין להגיע לכלים במלואו, עד שחלק ממנו מוכרח להתנוצץ באוויר. במילים אחרות, בגללה התורה לא הסתגרה כולה רק בארבע אמות של ההלכה, אלא נותר עוד מקום גם לאגדות ולמדרשים שאורם אינו מתפרש במונחים של איסור והיתר.
זהו הפן החיובי של דינה בקדושה. אולם מהצד השני, לדחיית האור ע"י הנידה יש גם קשר הדוק עם תופעת השכחה. וכפי המוזכר בזוהר (בראשית דף קצג/ב) בהקשר לפסוק "וְלא זָכַר שַר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ", "וישכחהו אתר דאית ביה שכחה, ודא הוא קץ דסטרא דחשך [וישכחהו אתר שיש בו שכחה, וזהו סוף מקום של חשך]". וכן מצוי לרוב בדברי חז"ל, כי 'שכח' הן אותיות 'חשך', וזה קשור לבחינת הנידה. שהרי כשהכלי דוחה את האור כנידה, החשך שייווצר אח"כ מתפרש כשכחה.
נתבונן בה לגופו של עניין. כל אירוע משאיר אחריו את רישומו במוח, בדומה לחותם שעושה החותמת, ועל ידי כך בעצם זוכרים את האירוע שחלף. הרושם הוא כמו כלי, ואדם ממשיך לזכור כל הזמן שהכלי לא נסתם וממשיך לקבל את האור. ומשום כך הזיכרון הוא מלשון 'זכר', היות והוא פועל בדומה לזכר הפוקד את הנקבה. דהיינו אם אור נכנס לכלי, האירוע נזכר. ואם לאו, השכחה גוברת, והכלי החשוך עובד כנידה.
אם כן, הרי שלשכחה ונידה יש טבע אחד, ובהכרח ששורש השכחה בישראל גם הוא טמון בדינה. אלא שהתורה דאגה שאפילו השכחה תיכלל בתוך הקדושה, וקשרה את השכחה למצווה. וזוהי המצווה של "וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך" (דברים, כד, יט), שעליה אמרו חז"ל: "כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו, וזה שלא לדעתנו. אילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו" (ילקוט שמעוני ויקרא פרק ד).
לפיכך ע"י מצוות השכחה "קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה" (סיפרא, ויקרא, יב). וכעת נעבור לחקור גילוי נוסף של שכחה, אלא שעל מנת להבינו נצטרך להקדים הקדמה. ונתחיל משתי הערות פשוטות.
א. קודם כל שימו לב, שפעולת דחיית האור שעושה הנידה, קרובה מאד למעשהו של הנחש, שפתח 'וַיּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אלוקים' (בראשית, ג). כלומר, ביקש לשכנע אותה, כי למרות אמירת האלוקים יש לה לדחות את דבריו.
ב. ושנית, ניתן להבחין בקלות שנידה וערל הם שני בעלי ברית טבעיים. שהרי בגלל שאור הערלה בכל מקרה הולך ומסתלק מהכלי, ממבט חיצוני אין הבדל, אם האור מסתלק מפני שהוא שייך לערלה, או שהסיבה נעוצה בכלי שמגרש את האור כמו נידה. ומשום הדמיון הזה, למשל, אמרו חז"ל על אדם הראשון שבפיתוי נחש רכש לו את בחינת הנידה, ש"מושך בערלתו היה" (סנהדרין, לח:). אמנם גם ההפך נכון, ומי ששומר את אות ברית הקודש מערלה ומפריעה, האור מתמשך אליו בברכה, ואין הוא יודע מהי שכחה. כפי הכתוב בזוהר (שמות דף צב/ב): "לית שכחה באתר דברית [אין שכחה נוהגת במקום הברית]".
ובכן, כפי שרואים, השכחה הנידה והערלה הן אגודות יחד, ובקרוב נצרף אליהן חברות חדשות. ואנו, אחרי הערות הנ"ל, נוכל בהחלט להבין את החשש של יעקב בעת שהיה מתכונן לפגישה עם עשו:
(בראשית, לב, כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחתָיו וְאֶת אַחַד עָשָר יְלָדָיו וַיַּעֲבר אֵת מַעֲבַר יַבּק.
רש"י במקום שואל קושיא ומתרץ: "ואת אחד עשר ילדיו. (ב"ר) ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".
על פי המבואר למעלה מובן היטב למה החביא יעקב את דינה, שהרי דינה היא בת זוגו הטבעית של עשו הדבוק לערלה, ולכן היא הייתה חשוקה מאד אצלו. אלא שיש לשאול מפני מה הכתוב הסתיר אותה מאתנו, ולא הזכיר את דינה יחד עם 'אַחַד עָשָר יְלָדָיו'. הכתוב כאילו שכח אותה, אלא שזה מותאם עם שכחת יעקב:
(בראשית, לב, כה) "וַיִּוָּתֵר יַעֲקב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". מפרש שם רש"י: "ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא). ויאבק איש עמו. ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו (ב"ר)".
דהיינו כל שכחת יעקב תלויה בדינה, והיא בעצם אותם הפחים הקטנים אשר נשכחו, והאור הפורש מהם בשעת שכחתם, זהו אור הערלה של עשו. לכן החבאת דינה מעשו, שמנעה מאורו להגיע לכלי – זוהי שכחת הפחים הקטנים. ובעת שיעקב חזר לקחתם, מיד בא שרו של עשו להיאבק עמו על השליטה בכלים אלו של השכחה.
(בראשית, לב, כו) וַיַּרְא כִּי לא יָכל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
ולשאלה למה 'לא יָכל לוֹ' יש תשובה פשוטה: כי אפילו את השכחה, תורת ישראל צירפה לקדושה ונתנה לה פן של מצווה, וזוהי המצווה המיוחדת של: "וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך", שהאדם מקיים אותה ע"י השכחה, ועל ידי זה עוד מתברך. וגם אצל יעקב מפני שלא חיפש הנאות אלא חס על פחים קטנים משום שהם ממון הראוי לעבודת ה', לא נותר לשרו של עשיו, אלא לפנות אליו בפנים מאירות ולברכו. וזוהי הברכה האמורה בשכחה: 'לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך'.
(בראשית, לב, כז) וַיּאמֶר [מלאך עשו ליעקב] שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
והוא יום גדול לשרו של עשו – להתהפך משטן מקטרג למלאך המברך. שזוהי תכלית הבריאה, להפיק את הברכה גם מערלה, ועכשיו כשהושגה התכלית זוהי העת לומר את השירה. ולשם כך ביקש שרו של עשו: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו" (חולין, צא: ורש"י).
יעקב אכן לא ויתר לעשו על בעלותו על הכלים של השכחה, אבל זה השאיר רושם עמוק ביעקב ובזרעו אחריו, 'וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ, וְהוּא צלֵעַ עַל יְרֵכוֹ'. כי על אף שיעקב עצמו התרפא בו ביום, בעת אשר 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל' (רש"י בראשית, לב, לב). מזרעו הרושם לא נמחק כה מהר, שהרי 'עַל כֵּן לא יאכְלוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקב בְּגִיד הַנָּשֶׁה' (בראשית, לב, לג).
ומפני שמקור האיסור של גיד הנשה הוא בשכחה, לא פלא כי התרגום של 'נשה' מארמית – 'שכח'. וזהו גם פירושו של השם 'מנשה': "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אלוקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית, מא, נא), כלומר "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁנוֹת" (ספורנו).
ובכן, יעקב שלא רצה להיפרד מדינה, קבל בגללה את השכחה בצורת גִּיד הַנָּשֶׁה.
אולם כפי שנוכיח בסימן הבא, גיד הנשה קיים בשתי פנים – לפעמים הוא פעיל, ולפעמים רדום. למשל, כאשר האדם מכניס הכל להח"ד, ושני הקווים פועלים אצלו בשותפות. כלומר, בשמאל הוא מעלה את התנאים [=הדינים] שלו, ומהקו ימין הוא מקבל בתגובה את הדינים מהצד השני. אז הגיד הנשה רדום ואיננו מרים את הראש. אבל כשהאדם מקשיח את עמדותיו ואינו מוכן להידברות – סימן שאנוכיותו מנופחת מעבר למידה, וזו עבודת הגיד הנשה שהתעורר, ונהפך לנחש.
בזוג 'נשה' – 'נחש', הה' מתחלפת לח' בדיוק כמו בין 'מצה' ל'חמץ'. וההלכה הידועה בדיני לישת המצות אומרת: 'לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ' (שו"ע או"ח סי' תנט, ס' ב). דהיינו, שהמשמעות של הלישה הבלתי פוסקת, היא כמובן הח"ד שאיננה נותנת לנחש להרים את ראשו ולהחמיץ העיסה.
וכמו שהלישה היא הח"ד שעושים הידיים עם העיסה, כך ההליכה היא הח"ד שעושות שתי רגלים כאשר נשענים עליהן לסירוגין. ועתה כל חברי הקבוצה התכנסו: נידה, שכחה, ערלה, נחש, גיד הנשה – והצד השווה ביניהם, שלא רק שהם עומדים בסתירה עם הח"ד, אלא אדרבה, הח"ד מנטרלת את כולם. מכך נלמד הלקח.
הניגוד בין הקבוצה הזו להח"ד קבע את צורת הפגיעה ביעקב, שהרי כאשר התעורר גיד הנשה נפגם כושר ההליכה: 'וְהוּא צלֵעַ עַל יְרֵכוֹ'. אולם, כאמור, אצל יעקב הפגע חלף במהירות, שהרי מיד אח"כ 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל'. ורש"י מסביר את הרמז, במה שכתוב 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ' – הלא לכל העולם זרחה, אלא "ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו".
משמעות הדבר, שיעקב התרפא מיד, כי הרי בהח"ד שלו לא נמצא שום דופי. לא מהצד הגופני, ולא מהצד הרוחני. אך בנוגע לחכם, הח"ד שלו, זהו הכישרון לענות תשובה על כל שאלה. מכאן ראייה כי בהעברה את פנואל יעקב השלים את תלמודו, והשיג את המעלה של יכולת ללמד תורה בצורה שתתקבל בדעת הבריות. ואז הגיע זמנו לחזור הביתה, אלא שהעניין דורש עדיין ביאור נוסף.
על איזה ירך צלע יעקב? במסכת חולין, פט: המשנה אומרת: "גיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל". אולם בהמשך הדיון, הגמרא (חולין, צ:) מוכיחה כי "מתניתין [משנה] לא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת את של ימין". כלומר, לדעת רבי יהודה גיד הנשה, שנאסר מחמת הפגיעה בירך יעקב מצוי רק בירך ימין. אלא לא סוד, שהזוהר סובר להפך: "שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב (בראשית, לב) והוא צולע על ירכו [שוק השמאל שעליו נאמר ליעקב 'והוא צולע על ירכו']" (זוהר בראשית דף כו/ב).
וזה מחזיר אותנו למשנה שאסרה את שני הירכיים, של ימין ושמאל כאחד. והטעם מובן, כי מקור גיד הנשה בשכחה, נובע מכוח הדחייה של הנידה, ויש לו תפיסה בשני הקווים. בקו ימין אותו מייצגת דינה, ובקו שמאל הוא טמון ברחל.
וכאשר נצרף לכאן את מה שלמדנו לעיל (סימן 20/ו) לגבי תיקון הנידה במים חיים דאורייתא, נוכל להבין עוד יותר. שהרי ניתן בעצם לומר כי תורתו של יעקב עוצבה בשני שלבים. כפי שכתבנו בסימן הקודם, יעקב הלך אל לבן בכוונת תחילה לתקן את השכל הבאר שבע. ולמשימה הזאת יעקב אבינו היה מוכן עוד קודם שהגיע ללבן, כפי המוכח מפרשה של הפגישה שלו עם רחל על יד הבאר, שהרי כבר שם חשף את כוחו להסיר את האבן מפי הבאר לעולם, ולא סתם לגלגל אל הצד לזמן המוגבל, כמו שעשו אחרים. והנמשל כאן, זו עוצמתו הרוחנית ושלמות תורתו שהיו פותחות את סתימת המוחין, עד שאפילו הסלע נותן את המים. ובכך היה די לריפוי של גיד הנשה בירך השמאל – אתר של רחל.
אולם בקו ימין גיד הנשה עדיין עמד בתוקפו כל זמן שהייתו אצל לבן, ויצא אל הפועל אצל דינה (שהיא המייצגת את גיד הנשה בימין), ובשעת שכחת הפחים הקטנים. אמנם בתום המאבק עם המלאך של עשו אף הוא נכנע לפני יעקב, ולפיכך מיד כתוב: "וַיָּבא יַעֲקב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בראשית, לג, יח) "ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו" (שבת, לג:).
ואז הושגה המטרה של בניית שכל הנוקבא שלמענה יעקב ירד ללבן. וככל שתמה המלאכה – כל הטבע חזר למתכונתו, כפי מה שרש"י פירש: "ויזרח לו השמש. ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע מיהרה לזרוח בשבילו". ואז גם ליעקב התאפשר בלב שקט לחזור הביתה.
ברם יעקב לא הסתפק בכך, אלא החליט בלבו לעקור את כל כוח הנחש הטמון בנשה, כדי שלא יהיה עוד למוקש. במילים אחרות, יעקב אבינו כנראה לא רצה להשלים עם המצב השברירי, שלעולם יחיו תחת סכנה, שמא הגיד הנשה הרדום ייצא פתאום מהשליטה ויתהפך לנחש. ולכן, על מנת לתקן את כוח הנחש בשורשו, יעקב בא לעיר שכם. שהרי בשכם התגורר עם בשם 'הַחִוִּי' (בראשית, לד, ב), מלשון 'חויא' – 'נחש' בארמית, וגם בגימטרייא 'שכם' = 'הנשה'.
(בראשית, לג, יח – יט) וַיָּבא יַעֲקב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִיטָה.
דרכי תורה – דרכי נועם, וכצעד ראשון יעקב רצה להשריש בהם את מושגי הח"ד, "ויחן את פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם" (שבת, לג:). משמע שעד כה הם לא הכירו את המסחר במטבעות. ורש"י בחומש מציין, כי תרגום 'קשיטה' חורפן, זאת אומרת שיעקב תיקן להם מטבעות 'טובים חריפים בכל מקום כגון עובר לסוחר'. דהיינו, כסף אשר מתגלגל מיד ליד בדרך הח"ד.
אלא שהפעם הניסיון כשל, כי הנחש יצא מתרדמתו, ותקף את החוליה החלשה בשושלת יעקב, החוליה שבה שרוי הגיד הנשה. "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אתָהּ וַיִּשְׁכַּב אתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית, לד). ורק כעבור תקופת דור למדו בני יעקב כיצד אפשר לשתף את הנחש בהח"ד. היינו, כאשר יוסף לקח לאישה את אסנת בת דינה משכם, והוליד ממנה את מנשה ואפרים:
(בראשית, מא, נא – נב) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אלוקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אלוקים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
בלידתם יוסף השלים את בניית קומתו מהקדקוד עד לקרקע (עיין לעיל סימן 14), ובנה לו שני גידים, שעליהם אומר רש"י (חולין, מה: ד"ה שאינו מוליד): "תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו". [וכך גם נמצא בזוהר (השמטות דף רסג/ב), שחוט השדרה משוך מהמוח של האדם עד לאמה, ודרכו בא הזרע].
גיד אחד לפריה ורבייה המכונה אפרים. וגיד אחר, הנשה, מכונה מנשה – כלומר, מ[גיד]נשה. ושניהם נהיו ליוסף בקדושה עליונה, שהרי נקראו שבטי י"ה.
אולם יש לדעת, שבאופן כללי בפני כל זרע המתגלגל ויוצא מהמוח, פתוחות שתי דרכים, להיות תולדה של אדם או תולדה של נחש. ובנוגע לצורך הבחירה בין שתי הדרכים האלו, חז"ל מספרים בגמרא (נדה, ל:) כי אין הילד יוצא לאויר העולם עד שמשביעים אותו, "ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע". זוהי בחירה בין האדם לנחש, שכפי שלימדונו רז"ל בחכמתם, אחד מהשניים: או שהאדם מכופף קומתו וכורע לפני ה' במודים – או "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש" (ב"ק, טז.), אמנם יש שעושים את זה באופן מכוון.
וכאן, על מנת לדעת מה להשיב לאפיקורוס וכדי להיזהר מפיתויים כוזבים, נסביר בקצרה את מקורה של תורת כת היוגה שמקומה בהודו, ואנשיה השכילו מאד בידיעת דרכי הטומאה. והם כך כותבים בספריהם, כי במצב רגיל כוח הנחש (המכונה בלשונם "Kundalini") רדום בתחתית חוט השדרה. אלא שהם במכוון מעוררים אותו ע"י התעמלות מיוחדת, ומתוך כך הוא מתחיל להתפשט ולעלות בחוט השדרה, עד שלבסוף משתרר גם במוח הראש. ואז, בהיותם תחת שליטת הנחש, חברי הכת מקבלים את היכולת להרגיש את הנפש כשהיא נבדלת מהגוף. וזוהי בעצם היציאה אל שבעת המקיפים, שאין בה שום תועלת לתיקון העולם. כי במקום להרבות בדעת אלוקים, ולהפוך את הארץ לממלכתו הם מתרפים לחלוטין מענייני העולם, ובכוח הנידה של הנחש עוברים למקיפים. ולא מרוויחים בכך כלום, מאחר שהם יכולים רק להשקיף על האור ללא שום אפשרות לפעול. וראיה לדבר, שלמרות הוותק העצום של אלפים שנה שחלפו ממועד היווסדה, היא עדיין נשארה כת שולית. רואים שלאנושות אין בה שום דרך המלך, אלא מבוי סתום שבו ניתן רק לדשדש במקום בלא התקדמות. ואילו המסכנים שסוטים אליו מפסידים את החיים בכל עולמות, ואינם זוכים להיבנות לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.
נעזוב לזמן מה את דינה, ונתמקד כעת בעיר שכם במטרה להוכיח, כי כל תושבי שכם היו ממש דבוקים אל אורות הערלה. ראייה לכך נמצאת בתוך דבריהם:
(בראשית, לד, פסוקים כא, כג) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.
רז"ל עמדו על שינוי נוסחאות בין ההבטחות שפיזר שכם לבני יעקב: "וְהִתְחַתְּנוּ אתָנוּ בְּנתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם" (בראשית, לד, ט), ובין מה שבישר שכם לבני עמו. וזה מה שכותב כאן רש"י: "ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב ליקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם דכתיב ונתנו את בנותינו לפי דעתנו ואת בנותיכם נקח לנו ככל אשר נחפוץ. וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו נתן להם כדי לרצותם שיאותו להמול".
מזה שחשקם היה לקחת נשים יפות ונאות כראות עיניהם, מוכח שהם היו דבקים לאורות הפריעה, העומדים להסתלק אף כשלא עוברים על איסורים. אבל הגרוע מכל היה שהם שהיו דבקים גם לאורות הערלה, שהרי מלכתחילה התכוונו לגזלת ממון: 'מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם'. ומשום כך בני יעקב באמת פעלו בחכמה [וכן מתרגם רש"י את לשון 'בְּמִרְמָה'], כשהציגו לפניהם את התנאי להימול. כי זהו אכן המבחן, ומי שדבק באורות פריעה או ערלה, אחרי כריתתם מן הגוף, ילך יחד אתם מן העולם. וזה מסביר היטב למה בעת שלוי ושמעון באו על עיר שכם להורגם כתוב: "וַיָּבאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית, לד, כה). מהו מקור לביטחון? רש"י מביא מדרש שאומר כי "בטוחים היו על כחו של זקן". דהיינו, שהיו בטוחים שיצליחו על פי היסוד שגילה אברהם סבם שהדבקים באור יסתלקו. ברם שמעון ולוי בקשו להאיץ את התהליך עוד קודם שהוא יימצא את עצמו בדרך הטבע. ועל זה לא מחל להם יעקב, והזכיר את זה אפילו לפני מותו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית, מט). ויש להרחיב קצת את דיבור בנושא.
