23. תיקון דינה
(המשך)
ב/ תורת הגלגול.
הסכמים צריך לקיים, כפי שציוותה התורה: "מוֹצָא שְפָתֶיךָ תִּשְׁמר וְעָשִיתָ" (דברים, כג, כד). ועוד אמרה: "לא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶה" (במדבר, ל, ג), וחז"ל החמירו מאד: "ולא יחל דברו רבי אליעזר אומר לעשות הבטאה כשבועה, רבי עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה" (סיפרי, פרשת מטות, קנג).
הדבר הוא חד משמעי, כל הבטחה שיצאה מהפה לא תעבור מבלי להתקיים, מרצון בעלים או בלעדיו. בגלגול הזה, או בגלגול הבא. וכך גם במקרה של שכם, היה ההסכם: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה [בחכמה (רש"י), ופירשנו לעיל]. וַיּאמְרוּ לא נוּכַל לָתֵת אֶת אֲחתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה. אַךְ בְּזאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמנוּ לְהִמּל לָכֶם כָּל זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת בְּנתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (בראשית, לד).
בני העיר שכם קיימו את הצד שלהם בהסכם, ועשו ברית מילה – לכן היו צריכים להיכנס לישראל, לטוב או לרע, בכל מקרה. ואילו שמעון ולוי התאפקו, יתכן ותושבי שכם הרשעים היו נעלמים מעולם קמעא קמעא בשקט, מבלי לגרום אסון רב לישראל. ולא יאוחר מארבעה דורות כבר לא הייתה נשארת מהם שארית, בסוד הכתוב בתורה: "פּקֵד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות, לד, ז). כי תוך ארבעה דורות נגמרת הסתלקות האור, והוא אורך חיי שושלת בני האדם האוחזים באור. תהליך דומה עובר גם כן על בני הנידה, שנעלמים תוך ד' דורות. אולם את הפרטים והשלבים, כיצד השושלת הולכת ודועכת, אנו נבאר אי"ה בחלק השני של הספר.
ועתה בואו ונראה לאן התגלגל מעשה שמעון ולוי. כל תושבי שכם נכנסו לישראל, אם לא בגופם אז בנשמתם – ובגלגול חדש נולדו בתוך השבט של שמעון, שהיה הראשון במעשה של השמדתם. ויתר מכן, הם היו אלו שחטאו בשיטים במעשה נורא ואיום של זנות, והשתחוויה לבעל פעור. בעבור עוון זה ה' שלח מגפה על כל ישראל, "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְרִים אָלֶף" (במדבר, כה). ורש"י פירש על פי מדרש תנחומא (ויחי, סימן י): "נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון" (רש"י במדבר, כו, יג). אך בכך הפרשה לא הסתיימה, ונביא את דברי המגלה עמוקות המביא את הסיכום המקיף:
(מגלה עמוקות, פרשת קדשים) שראה רבי עקיבא מחצבו ומחצב תלמידיו כ"ד אלף לקביל כ"ד פעמים שיטים דאיתמר במלאכת המשכן שנענשו כ"ד אלפים משבט שמעון בשיטים על כ"ד אלפים גרים שקבלו עליהם אות ברית והרג אותם שמעון בשכם.
על פי בדיקת המחשב שערכתי, התברר שצריך לדייק, כי כוונת המגלה עמוקות לביטוי "עֲצֵי שִׁטִּים" המופיע בחמישה חומשי תורה בדיוק כ"ד פעם, ועליו מדבר מדרש תנחומא (תרומה, ט): "למה קורא אותם עצי שטים, כדי לרפאות מה שעתידין לעשות בשטים".
ובכן לסיכום, אלו שנספו במגפה בשיטים היו גלגולי הכ"ד אלף תושבי שכם שנהרגו ע"י שמעון ולוי. והם התגלגלו בפעם השלישית בתוך כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שנפלו על שלא נהגו כבוד זה לזה (עיין לעיל סימן 21/ג). כך הסתיימו ג' דורות מתוך הארבעה שהקציבה תורה לבעלי העוון: "פּקֵד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות, לד, ז). ועתה נבוא לבאר את עניין במלואו. הנושא הוא קשה וימחל לי הקורא על הריבוי ציטוטים מהמקורות.
נחזור על מה שכבר הזכרנו באין ספור מקומות, כי ברדת העם מהמדרגה, הוא הולך לגלות, ושם קמים עליו ג' רועים מתוך כוונה להחזירו למוטב. אלא אם הם ינחלו כשלון, אז להעם יינתן עוד סיכוי אחד אחרון להגיע לתיקון – אולם הפעם הוא יצטרך להיתקן בכוחות עצמו, בינו לבין עצמו, כאשה העוברת לקו שמאל ללא בעלה.
עניין זה נרמז בתורה, נביאם, כתובים, ובגמרא: "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר "כּה אָמַר ה' עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס, ב, ו), ונאמר "הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר" (איוב, לג, כט)" (יומא, פו:). וכן נמצא בתיקוני זהר (ת"ע דף קלח/א): "ואם על ארבע גלגולין לא אתתקנת, אתמר בההיא שעתא ועל ארבעה לא אשיבנו [ואם על ד' גלגולים לא ייתקן, נאמר עליו באותה שעה "וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ"]".
ושימו לב על הדיוק בספר איוב: "יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר" – לאמור, כי בשלושה ניסיונות ראשונים התיקון מתבצע תחת פיקוח ה' בקו ימין, 'יִפְעַל-אֵ"ל'. 'עִם-גָּבֶר', בעודו בר התיקון בבחינת הזכר. אבל הניסיון הרביעי האחרון מתבצע ע"י בירור הכלים בקו שמאל, בהיותו בר התיקון בבחינת האישה. ויתכן שמהטעם הזה התורה בעשרת הדברות מקפידה שלא לערבב בין ג' דורות ראשונים לדור רביעי, ומונה אותם בנפרד: "פּקֵד עֲון אָבת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׁנְאָי" (שמות, כ, ה).
כמובן שזוהי גם מתכונת לארבע הגלויות: בבל, מדי, יון ואדום. בשלוש הראשונות עדיין האיר אור הנביאים, רוח הקודש, בת קול וכן הלאה – וגם זמן הגלות היה קצוב, כי הם עמדו תחת פיקוח הזכר מקרוב. ואילו הגלות הרביעית של אדום היא קשה מאחרות, כיון שמצויים בכלים של קו שמאל בתוך החושך מוחלט. ודרך אגב, כנזכר לעיל בסימן 12/ג, שני סוגי הגאולה מהגלות של אדום עומדים על הפרק, אחת 'בעתה' ואחת 'לא בעתה'. כלומר, או גאולה מוקדמת ע"י תיקון הנבראים בינם לבין עצמם, הנקראת 'לא בעתה'. או הגאולה 'בעתה', בקץ ששת אלפי שנה, ע"י התערבות ישירה של הקב"ה, כשלא יספיקו זכויותיהם של ישראל. ולכאורה עליהן דברו שני הנביאים. ישעיהו התנבא על הגאולה בעתה:
(ישעיה, כד, כ – כא) נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלא-תסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקד ה' עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל-הָאֲדָמָה.
והנביא עמוס על הגאולה שתבוא לא בעתה, אפילו בזכות של מאה מתוך אלף:
(עמוס, ה, ב – ג) נָפְלָה לא-תוֹסִף קוּם בְּתוּלַת יִשְרָאֵל נִטְּשָׁה עַל-אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ. כִּי כה אָמַר אֲדנָ"י ה' הָעִיר הַיּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָרָה לְבֵית יִשְרָאֵל.
הכל תלוי איפה לשים פסיק בנבואת עמוס: "נָפְלָה, לא-תוֹסִף קוּם בְּתוּלַת יִשְרָאֵל" – או, "נָפְלָה לא-תוֹסִף, קוּם בְּתוּלַת יִשְרָאֵל". וכן נחלקו בגמרא בני בבל וארץ ישראל:
(ברכות, ד:) אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל. במערבא [א"י] מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.
ובחזרה לעניין הגלגולים, כמו שהגאולה בוא תבוא בכל מקרה, "כִּי לא-יִטּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל" (שמואל א, יב) – כך ה' יושיע אפילו בכישלון הגלגול הרביעי. ועל כן יש שתי הגרסאות בזוהר, אשר לא מבדילות בין גלגול לגלות היות ותורתם היא אחת: "(איוב לג כט) הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר, הכא קא רמיז לך לך תלת זמנין. (בגלגולא) בגלותא רביעאה רד בגין בת יחידה כלה דילך דנפלת, הדא הוא דכתיב (עמוס, ה, ב) נָפְלָה לא-תוֹסִף קוּם, ומיד דאנת נחית בגיניה, תקום עלך ["הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר", כאן נרמז לך לך שלש פעמים. (בגלגול) בגלות רביעית רד בגלל בת יחידה כלה שלך שנפלה, על זה כתוב "נָפְלָה לא-תוֹסִף קוּם", ומיד שאתה נוחת בשבילה היא תקום עליך]" (זוהר שמות קיד/ב).
נבאר עתה את הקשר בין זה שכתוב באיוב: "יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר" לבין כוונת הפסוק "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי, כד, טז). לשם כך נביא כאן קטע מתיקוני זוהר, עם השמטת פרטים צדדיים שכעת לא נחוצים, ואח"כ ניתן את הסברו.
(תיקוני זהר תל"ב דף עו/ב) אתמר הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר, ואם שלש אלה לא יעשה לה לנפשא בתלת גלגולין, דעביד לה שאר כסות ועונה, ויצאה חנם אין כסף, ועל שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. לחייביא דאינהו לא יחזרון בתיובתא בתלת גלגולין אלין, אתמר ביה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. אמר רבי אם כן אנה נחית, אלא שבע ארעין אינון ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל, ואינון שבע מדורין דגיהנם. ההיא נפשא דלא חזרה בתיובתא באלין תלת, נחית לה קודשא בריך הוא במדורין דגיהנם אלין, ותמן אתנשי לדרי דרין. ואם הוא צדיק אתמר ביה כי שבע יפול צדיק וקם. אמר ליה רבי אלעזר, ואם הוא צדיק אמאי נחית תמן, אלא בגין לאפקא מתמן כל נפשא ונפשא מאלין דהרהרו בתיובתא ומתו בקצרות שנין [נאמר 'הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר', ואם שלש אלה לא יעשה לה לנפש בשלושה גלגולים, שייתן לה שאר כסות ועונה, ויצאה חנם אין כסף – 'עַל-שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ'. לחייבים שהם לא יחזרו בתשובה בשלשה גלגולים אלו, נאמר בו 'וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ' (ויקרא, כג). אמר רבי אם כן לאן נוחתת, אלא שבע ארצות הן: ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל, והן שבעה מדורים של גיהנם. ההיא נפש שלא חזרה בתשובה באלו שלשה גלגולים, מוריד אותה הקב"ה במדורים של גיהנם הללו, ושם נענשת לדרי דורות. ואם הוא צדיק נאמר בו 'כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם'. אמר לו רבי אלעזר, ואם הוא צדיק למה יורד שמה, אלא על מנת להוציא משם כל נפש ונפש מאלו שהרהרו בתשובה ומתו בקצרת השנים].
חשוב להבין שכל האמור ללא הבדל, מתרחש גם בחיי האדם, והנה פירושו.
בשלושה גלגולים ראשונים הנפש נולדת בגוף עם רוח צדיק צמודה. ועל זה נאמר 'יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר', והדבר מקביל ממש לשלשת הרועים הקמים על העם. אזי, על פי הכתוב "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", עד ז' פעמים שהנפש מחטיאה האדם, והרוח מסייעת לו להתגבר על היצר, ולקום אפילו מחטא שעונשו באחד מז' מדורי גיהנם. והוא שבמפורש כתוב בספר איוב:
(איוב, לג, כח – ל) פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה. הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר. לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים.
ואם הנפש ממשיכה לחטוא למרות כל ניסיונות הרוח לשפרה, משליחים אותה לגלגול נוסף עם רוח אחרת, כי אולי זה יעזור. וכך עד שלש פעמים. אבל אם הנפש חזקה יותר מהרוח, ומכשילה את האדם בשלושת הגלגולים ברציפות, על זה נאמר: 'וְעַל-אַרְבָּעָה לא אֲשִׁיבֶנּוּ'. במובן, שבפעם הרביעית הקב"ה לא מתערב באופן פעיל, אולם האדם יוכל להיחלץ מצרה בכוחות עצמו. ואם לא, אז הקב"ה יגאלו, וכפי מה שיקרה בסוף גלות אדום, שהגאולה תבוא אם לא בהקדם, אז בעתה.
ומה שכתוב בגמרא (ר"ה, יז.), כי פושעי ישראל יורדים לגיהנם ונידונים בה י"ב חדש, גופם כלה ונשמתם נשרפת, ורוח מפזרת אותם תחת כפות רגלי צדיקים על פי הנאמר: "רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם" (מלאכי, ג, כא). הכוונה פה, שבגלגול הרביעי נפש הרשעים תישרף לאפר, ותבוא להיתקן בין הכלים של מוחא סתימאה שמקומם הוא תחת רגלי הצדיקים. וזהו "וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית, יח) שאמר אברהם על עצמו. אולם, בהפך הגמור מאברהם, הרשעים מגיעים לבחינה הזאת בעל כרחם, כשהם "לאחר י"ב חדש לא חיין ולא נדונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה" (תוספות ב"מ, נח: ד"ה חוץ מג'), ותיקונם מתבצע בגלות אדום הרביעית.
וכך משתמע גם מדברי התוספות (ר"ה, יז. ד"ה כי לית. וב"מ, נח: ד"ה חוץ מג'), שאין שום דבר אבוד. ואע"פ שכתוב על הרשעים שיהיו 'לְדִרְאוֹן עוֹלָם' (דניאל, יב) – לא זאת הכוונה, שלא תהיה להם תקנה, אלא שנדונים י"ב חדש, ורק אח"כ עולים. ואף שבגמרא מובא (ב"מ, נח:) כי על שלשה עוונות יורדים ואינם עולים, היינו לאלתר, אבל למעשה אינם נידונים בגיהנם יותר מי"ב חדש ואח"כ עולים בכל מקרה. ויותר מזה, בדרך כלל פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם, אלא אברהם יורד ומעלה אותם (חגיגה, כז. ועירובין, יט.). וכולם, בשלא עשו תשובה. ואילו התשובה מועילה לכל דבר, וכלל לא יראו פני גיהנם. ותיקוני זהר דלעיל מוסיפים, כי אף אם רק הרהר בתשובה בחיים, דיו שירד אליו הצדיק לגיהנם ויוציאנו. רואים, כי במקביל להגאולה מגלות אדום או מהגלגול הרביעי, יש קץ גם לגיהנם וכולם עולים. [אבל האם יש להם חלק לעוה"ב, זו שאלה הגדולה].
עד כאן הם כללי הגלגול, ובחזרה לכ"ד אלף תושבי שכם, שבפעם השניה התגלגלו בתוך הכ"ד אלף שנפלו בשטים, ובפעם השלישית בתוך כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לשבועות. מצפה להם עוד גלגול רביעי בחשך של גלות אדום, ובו הם ישיגו את תיקונם לא מתוך האור, אלא מתוך הכלים של הלכה. אגב זה גם דינה תקבל את תיקונה, אלא שמקודם צריך לברר את עניין גלגולי הנשים.
ג/ גלגולי נשים.
נגיד מיד את האמת, הגלגולים כלל אינם מיועדים לנשים. וכפי שמסביר האר"י ז"ל, נשים צדקניות הולכות לגן עדן, והשאר ממרקות את עוונותיהן בגיהנם, ללא צורך בגלגול חדש. אבל ישנם מקרים מיוחדים שגם האישה עוברת גלגול. דוגמא אחת, לפעמים אישה שמתה יורדת לעוה"ז על מנת לעזור לאישה אחרת, הקרובה אליה נפשית, כדי שתוכל להתעבר וללדת. בתחילה היא נדבקת באישה העקרה באמצעות העיבור, ובעת שהן יולדות בשותפות את הבת, היא מתגלגלת בה ממש. והאר"י ז"ל כך מבאר את הפרטים:
(האר"י ז"ל, שער הגלגולים, הקדמה ט) [הגברים משום שעוסקים בתורה אין אור של גיהנם שולט בהם, ולכן מוכרחים הם להתגלגל, למרק עונותיהם תמורת גיהנם]. אבל הנשים שאינם עוסקות בתורה, יכולים ליכנס בגיהנם למרק עונותיהם ואינם צריכים להתגלגל. האמנם אע"פ שאינם מתגלגלות, הנה הם באות לפעמים בסוד העבור. כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה, לסבת איזה עון, כמו משכב זכור וכיוצא בו. והנה הנקבה הזאת שהיא גלגול נשמת זכר, אינה יכולה לקבל הריון ולהתעבר, לפי שאין לה בחינת מיין נוקבין להעלות ולקבל טפת מיין דוכרין, והנה האשה הזאת צריכה זכות גדול לשתוכל להתעבר ולהוליד, ואין לה מציאות אחר, זולתי שתתעבר בה איזו נשמת אשה נקבה אחרת בסוד העבור, ובכן בכח שתופה עמה, תוכל לעלות מיין נוקבין, ולקבל הריון ותלד. אמנם אי אפשר לה ללדת בנים זכרים לשתי סבות, האחת היא, לפי שהכתוב אומר, אשה כי חזריע וילדה זכר, אבל כאן האשה היא זכר כבעלה, ואינה יכולה ללדת זכרים אלא נקבות. הסבה הב' היא, לפי שכיון שאותה נשמה של הנקבה שנכנסה בה, לא נכנסה רק בסוד העבור לבד, כדי לסייעה שתתעבר ותלד, ולכן כיון שהאשה הזאת יולדת, אין הנשמה ההיא צריכה עוד להשאר שם בסוד העבור ללא צורך, ואז בעת שיולדת נכנס בה הנשמה ההיא של סוד העבור, ואז הולד ההוא יוצא נקבה ולא זכר, ואז היא שם בבחינת גלגול ממש, ולא עבור כבתחלה. ונמצא שכל אשה שנשמתה נשמת זכר כנז"ל, אי אפשר שתלד זכר אלא נקבה, ואותה הנקבה אשר תלד, היא היא אותה הנשמה של הנקבה שנכנסה בה בתחלה בסוד העיבור לסייעה כנזכר.
אפשרות אחרת, המוזכרת בתיקוני זהר (תס"ט דף ק/ב) ואצל האר"י ז"ל (שער הגלגולים, הקדמה ח), כשהאישה מתגלגלת אחרי בעלה, בשביל לא לנטוש אותו לבדו בגלגולו החדש.
בספרות חז"ל הרחבה מצויים פה ושם עוד מקרים של גלגולי נשים, ומתוך כך משמע, שאין מניעה מוחלטת מנשים להתגלגל. אלא, כפי שהזכרנו לעיל, הגלגולים והגיהנם, שניהם שווים בכפרת העוונות, פשוט דרך אחת עומדת בעיקר לשימוש הגברים, ואילו דרך אחרת לנשים, אבל הכללים זהים, ועל פי גלגולי הגברים, שכבר התבארו, נוכל להבין גם את עניין גלגולי הנשים.
נשוב לגלגולי הגברים. מהאנוכיות שבנפש, נובעות רוב הבעיות בתיקון האדם. אגב הנפש, לאדם ניתנת גם רוח הצדיק, שתעמוד מול הנפש. וכך מתוך המאבק ביניהן האדם עובר את חייו, הנפש עד ז' פעמים יכולה להכשילו, ואילו הרוח מחזירתו למוטב, כדי שיתחרט על מעשיו הלא יפים, כפי הכתוב "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי, כד, טז). אולם אם הנפש מתגברת על הרוח, האדם הולך לגלגול שני – בו ניתנת לו רוח אחרת, ונפתח בשבילו דף חדש בניסיון לזכך את הנפש. במלאי יש לו עוד גלגול שלישי, וג' רוחות הצדיקים הניתנות בגילגולים – הם כנגד ג' הרועים. אולם לגלגול הרביעי הוא כבר הולך לבדו בלי סיוע הרוח, וזהו סיכויו האחרון.
ברם לגלגולי הנשים יש אופי אחר. משום שעצם האישה, היא הנפש שפרשה מהרוח לחיות כגוף עצמאי. ולכן, לדוגמא, מטבע האישה שלא להיות בעלת רוח חזקה ואישיות דומיננטית, שאם אכן תהיה כזו, הרי היא מקלקלת את חיי המשפחה. כי לאישה הבעל, הוא במקום הרוח. והחיבור בין הרוח לנפש, זהו האיחוד בין הבעל לאשתו על פי הכתוב "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָר אֶחָד" (בראשית, ב, כד). [דווקא בגלל חולשת הרוח, הנשים אינן מרגישות בערך הזמן כראוי, ומפני כך פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן (בעניין היווצרות הזמן עיין לעיל סימן 20/א). ומה לעשות לאישה שרוחה חזקה כמו של איש? למצב כזה נקלעה הלבנה, כמו שנאמר "וַיַּעַשׁ אלוקים אֶת שְׁנֵי הַמְּארת הַגְּדלִים" (בראשית, א, טז), במובן שפעם היו שניהם שווים בגודלם ובאורם. וזהו ניכר היום בעת ליקוי החמה, שעל פני רקיע השמים גודל החמה הוא כגודל הלבנה, ואחד מכסה את השני. אלא שאז בא הירח לפני ה', ואמר כי זה בלתי אפשרי לשני מלכים למלוך בממלכה אחת. ומהי העצה שנתן הקב"ה לירח? "לכי ומעטי את עצמך" (חולין, ס:). כלומר, לא ה' מיעטה, אלא אישה חכמה שרוצה לשמור על משפחתה צריכה למעט את עצמה, ולהאיר מאור הבעל].
ואזהרה חמורה נובעת מהעובדה שרוח האישה חלשה על פי טבע. האיש, שרוחו חזקה, אם ח"ו ייכשל – רוחו תסייע לו להקים עצמו. אולם התקומה לאישה היא קשה בכפל כפליים, אם בכלל אפשרית. על כן צריכים לשמור על הבנות ביותר, ולהרחיקן מכל מיני פיתויים. כמו שלא זורקים אגרטל יקר על הארץ על מנת לבדוק את חוזקו, שהרי אם יישבר כבר אין לו תקנה – כך גם אסור לזלזל ולהכניס את הבנות למקומות פרוצים.
מהשוני הזה בין האיש לאישה ישנן השלכות נוספות הנוגעות אלינו. כי מה שקורה עם האיש בחייו, שיכול ז' פעמים להיכשל בחטא ולקום הודות לסיוע שנותנת לו הרוח – אצל האישה זה כבר קורה ע"י הגלגולים. שהרי אין היא קשורה עם בעלה בגוף אחד ממש, וכל פעם שהבעל אינו מסוגל למנוע ממנה לחטוא, היא נפרדת ממנו ונישאת לבעל אחר. ולשם כך עומדים לפניה ז' גלגולים, ואם היה לה יותר מבעל אחד בחייה גם הם נכנסים בתוך החשבון של שבעה.
וכנגד ג' גלגולי האיש, עוברות על האישה ג' סדרות כאלו של שבעה שבעה בעלים. והוא מה שכתוב בפשט הפסוק: "הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר" (איוב, לג, כט). ובמקביל לגלגול הרביעי של האיש – האישה תעבור את הגלגול האחרון ללא בעל, ותהיה מאותן שקשה להן למצוא בן הזוג. שהרי בגלות אדום, בעידן תיקון הכלים, מי יסתכל על אישה כזאת שאינה אשת חיל ומידותיה לא טובות. ורק התיקון הגמור יוכל לה לעזור.
ולכן סך הכל לאישה ישנם 3*7+1=22, כ"ב מיני זיווגים, וכנגדם נתגבשו כ"ב האותיות של האלף-בית. וזהו הפירוש לדברי הזוהר:
(זוהר בראשית דף קנו/ב) ישכב, מהו ישכב, אלא שכיבה בכל אתר תקונא דנוקבא לגבי דכורא, לאעלא בה ציורא דאתוון כלהו, ודא איהו ישכב, י"ש כ"ב. י"ש דא איהו עלמא עלאה רזא דאורייתא, נקודה טמירא דאתער לגבה כ"ב אתוון [ישכב, מהו ישכב, אלא שכיבה בכל מקום תיקון הנקבה אצל זכר, שיכניס בה ציור של כל האותיות, וזה הוא ישכב, י"ש כ"ב. י"ש זהו עולם העליון. סוד התורה, נקודה נסתרת, שמתעוררות אצלה כ"ב אותיות].
והעניין נידון גם בדברי האר"י ז"ל:
(האר"י ז"ל, עץ חיים, שער לה, פ"ג) כ"ב אתוון דדכורא נרשמים ביסוד שלו כמו שכתב וישכב במקום ההוא וי"ש כ"ב אותיות כנזכר בזוהר ומשם הטפה יוצאה כלולה מכ"ב אתוון גם ביסוד דנוקבא נרשמין כ"ב אתוון דידה וע"כ יש כח ביסוד שלה לקבל שם הטפה ולציירה שם [כ"ב אותיות נרשמות בזרע זכר, שכתב וישכב במקום ההוא – וי"ש כ"ב אותיות, כנזכר בזוהר. משם הטפה יוצאת כלולה מכ"ב אותיות, ובמקום שהיא מתקבלת אצל נקבה נרשמות גם כן כ"ב אותיות שלה, ועל כן יש לה כוח לקבל הטפה ולציירה שם].
אחר שהבננו את המקור לכ"ב דרכי הזיווג הניתנות לכל אישה ואישה, נבין עוד דבר: כל בעל ובעל שהיא תינשא לו, מיישם שלשה מתוך כ"ב הזיווגים. ועל זה נאמר:
(שמות, כא) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְענָתָהּ לא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לא יַעֲשֶה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.
ולמרות שהמכילתא ורש"י במקום לומדים אחרת, הזוהר מבאר כי שלשה דברים שהבעל חייב לאשתו הם דווקא שארה, כסותה ועונתה:
(זוהר שמות דף צז/ב) שארה כסותה וענתה לא יגרע אלין אנון תלת שמהן עלאין דעין לא ראתה אלוקים זולתך, וכלהו בעלמא דאתי ואתמשכו מתמן. תלתא הני לא יגרע לה כד איהי זכאת כדקא יאות, ואי לאו איהי כדקא יאות הני תלתא גרעאן מנה דלא יתעביד לה עטרה אפי' מחד מנייהו, תא חזי מה כתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה דלא זכאת בהו, ויצאה חנם אין כסף תפוק מקמיה ודחיין לה לבר [שארה כסותה וענתה לא יגרע אלו הם שלשה שמות עליונים שעיין לא ראתה אלוקים זולתך, וכולם בעולם הבא ונמשכים משם. שארה מזון, כסות מלבוש, עונתה פקידה בקרבת בשר. שלשה אלה לא יגרע לה כאשר היא זכאית כראוי. ואם לאו היא כראוי, ג' אלו גורעים ממנה שלא תיעשה לה עטרה אפילו מאחד מהם. בוא ראה מה כתוב 'וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לא יַעֲשֶה לָהּ' – שלא זכאית בהם, 'וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף' – תוציא אותה מלפניך ותדחה החוצה].
עד כאן הוא שלב הראיות. ומשמעות הדבר, שבפועל כל כ"ב סוגי הזיווג מתפזרים על פני שבעת הבעלים, עם התוספת של הגלגול האחרון, שקודם גמר התיקון, עובר ללא בעל. כלומר, ז' פעמים נותנים לאישה סיכוי להיתקן תחת הבעל שנותן לה 'שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְענָתָהּ'. כך שבחישוב כל גלגוליה יהיו לה שבעה בעלים, ואת הגלגול האחרון בלי בעל.