26. ראש חדש פורים וחנוכה
ב. וְנַהֲפוֹךְ הוּא. יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים בְּשׁנְאֵיהֶם
(המשך)
ב/ מי מסתתר תחת התחפושות.
נתחיל מנושא שכבר ביארנו לעיל בסימן 17/א על פי המשל של כסא הכבוד, הנשען ברגליו על הארץ. משמעות הדבר היא, שרגלי הכסא משמשות את ה' כשלוחים לעולם החומר. מראשית הבריאה במשך זמן רב לא היו לה' שלוחים אחרים מלבד המלאכים. אולם משנולדו אבותינו הקדושים, וה' ניסה אותם ומצאם ראויים לסמוך עליהם שימלאו את כל אשר יצוום, הם נהפכו לרגלי הכסא. וכך גם הצדיקים הבאים מזרעם אחריהם. וזוהי בעצם תכלית הבריאה, שהמערכות המופעלות למעלה ע"י המלאכים וצבא השמים, במוקדם או במאוחר יופעלו ויתקיימו ע"י בני אדם בשר ודם. וכל זה כדי שלבסוף מלכות ה' אשר בארץ תהיה מעין מלכותו בשמים, וייחשב כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. וזה מה שכתוב בזוהר (בראשית דף קצז/א): "קודשא בריך הוא עבד מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכלא דא כגוונא דא, וכל מה דאתעביד בארעא קיימא קמי קודשא בריך הוא בקדמיתא [הקב"ה עשה מלכות הארץ כעין מלכות הרקיע, כולם זה כמו זה. וכל מה שנעשה בארץ, מקודם היה קיים לפני הקב"ה]".
ואחד מהשלבים החשובים של פריסת מלכות השמים בארץ היה בפורים.
כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, הקב"ה שולח את שלוחו המיוחד, המלאך מטטרו"ן לגאול את ישראל מהגלות. ובכל פעם הוא מקבל צורות שונות כפי הצורך. לדוגמא, על מנת לגאול את ישראל ממצרים, הקב"ה מסר למשה את המטה בו נעשו המכות, והזוהר אומר: "ומטה האלוקים בידו, מט"ה דא מטטרו"ן מסטריה חיים ומסטריה מיתה [מטה זה מטטרו"ן, ממנו חיים וממנו המיתה]" (זוהר בראשית דף כז/א).
וכך גם בפורים, הגאולה התגלגלה ע"י מטטרו"ן. אלא ששם, בתנאיי החושך המוחלט והסתר הפנים, הוא נכנס בתוך לבוש של מלך נכרי בשר ודם, אחשורוש. הרמז לכך הוא, שהאותיות 'חשו' משמו של אחשורוש הן בגימטרייא 'מטטרו"ן'. ופירוש השם 'אחשורוש', הוא משהו כמו 'ראשו מטטרו"ן', או כדומה.
ואכן ממנו יצאה הגאולה, כשלאחר כל האירועים של פורים, מאחשורוש ואסתר נולד דריוש שהאיץ את החזרה לארץ ישראל ובניית בית המקדש. כפי שמסביר רש"י (חגי, א, א): "בשנת שתים לדריוש. הוא דריוש מלך פרס שהיה אחר אחשורוש, ומצינו במדרש ויקרא רבה שבנה של אסתר היה. ובימי כורש הראשון עלו זרובבל ויהושע הכהן מבבל לירושלים ברשיון כורש, שנאמר (עזרא ט) מי בכל עמו וגו', ועמדו צרי יהודה ובנימין ושלחו איגרותיהם לכורש לצוות לבטל מלאכת בית המקדש שהתחילו. וצוה ובטלום, מיום ההוא בטלו כמפורש (בעזרא א) באדין בטילת עבידת בית אלהנא וגו'. ובטלה שלש שנים שמלך כורש וארבע עשרה של אחשורוש ושנה הראשונה של דריוש בנו, ובשנת שתים נאמרה נבואה זו לחגי לזרזם לחזור ולבנות במלאכה ולא יראו כי לא יבטלום העכו"ם שהקב"ה יצליחם".
ובדומה למטטרו"ן שהתלבש באחשורוש, כך גם כל הפמליא שלו הסתתרה והתלבשה בדמויות שונות ומשונות, והם בעצם השחקנים הראשיים במגילת אסתר. אולם כולם מופיעים בתחפושת, היות ובימי אחשורוש מלך מדי, החושך כיסה את עיני ישראל, כמו שאומרת המכילתא (יתרו, ט): "(בראשית, טו, יב) 'וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נפֶלֶת עָלָיו'. אימה. זו מלכות בבל. חשכה זו מלכות מדי". והחושך גבר עד כדי כך , שבכל מגילת אסתר אין אפילו אזכור אחד של השם הוי"ה – כי גם הקב"ה הסתתר.
וטעם הדבר, כי ישראל ירדו אז למוחא סתימאה עם כל החומריות הכובשת את המחשבה. עד שאפילו בניסיון שהעמיד לפניהם הנחש לא נשאר כל פן רוחני. וכבר אי אפשר לדמותו לניסיון שעמד בפני האדם הראשון בגן עדן, שם הפיתוי לאישה היה בעניין של 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְכִּיל' (בראשית, ג). אבל בפורים, מה המן הרשע יעץ לאחשורוש: "אלוקיהם של אלו שונא זמה, העמד להם זונות ועשה להם משתה, ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש. כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם, ואמר להם לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש. ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה. ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו" (אסתר רבה, ז).
במקום התאווה הרוחנית של 'לְהַשְכִּיל', הבאים למשתה לא חפצו ביותר מהתאוות הפשוטות של מילוי הכרס וזנות. אולם הנחש, הינו אותו הנחש שהתגלגל ארבע פעמים, כמו שאומר המדרש (אסתר רבה, ט): "ארבעה הם שפתחו באף ואבדו באף. ואלו הן נחש ושר האופים ועדת קרח והמן. נחש דכתיב (בראשית ג') אף כי אמר אלוקים, שר האופים דכתיב (שם מ') אף אני בחלומי, עדת קרח דכתיב (במדבר ט"ז) אף לא אל ארץ, המן דכתיב אף לא הביאה אסתר המלכה".
בפעם הראשונה הנחש הקדמוני הסיט בביצה הסתומה של גן עדן, ומשם והלאה המשיך במלאכתו על פי סדר התפשטות תלת הרישין. שר האופים בגלגלתא של מצרים. קרח ועדתו ביציאה ממצרים לכיון אוירא של ארץ ישראל. והמן, כאמור, במוחא סתימאה. אולם כוח העמלק שהתגלה יחד אתם, הסית בכל פעם לאותו העניין: כולם חייבים להיות שווים (עיין לעיל ביאור עניין העמלק בסימן 24.א/ד). לגבי שר האופים, שהחליפו יוסף, כבר דיברנו מספיק בסימן 24.ג/ב למעלה. בגן עדן הנחש הקדמוני הסית נגד ה': "כִּי ידֵעַ אלוקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלוקים ידְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית, ג, ה). עדת קרח, התנגדה למשה ואהרן: "וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר, טז, ג). והמן קטרג על ישראל: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עשִים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (אסתר, ג, ז).
ומכיוון שהמן הוא הנחש הקדמוני שהידרדר למוחא סתימאה, שורשו בתורה נמצא בדיוק בתוך הפרשה של פיתוי הנחש: "המן מן התורה מנין? 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ' (בראשית, ג, יא)" (חולין, קלט:). אולם, זה שלהמן ישנן את התכונות של הנחש, עדיין לא אומר לנו כלום על הייחודיות של אישיותו. ומכאן אנו יוצאים לדרך שיעדה הסופי הוא לחשוף את זהותו האמיתית של כל איש המופיע במגילה.
כאמור, בתוך דמותו של אחשורוש מסתתר מטטרו"ן. אולם במקום שבמגילת אסתר מוזכר 'המלך' סתם, הכוונה היא למלכו של עולם, הקב"ה, כך לפחות באותן המקומות המוזכרים בגמרא. כגון: "כתיב 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך', אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם" (מגילה, טו:).
והוא שכתוב ג"כ במדרש (אסתר רבה, ג): "ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן, כל מקום שנאמר במגלה זו למלך אחשורוש – במלך אחשורוש הכתוב מדבר. וכל מקום שנאמר למלך סתם משמש קדש וחול [לפעמים קדש, לפעמים חול]".
עד כה הורגלנו שמטטרו"ן הוא עבד ה', המשמש כשליח היוצא לגלויות. אולם כאן, עקב המצב הכללי הירוד, מטטרו"ן עצמו הינו כעין מלך אשר לו יש משמשים הרבה. ומשום כך בתחילה עלינו לברר, מי הם הנמצאים תחת מטטרו"ן בעולם המלאכים.
ומיד נזכרים בשני הכרובים שמעל הארון – שהם המלאכים מטטרו"ן וסנדלפו"ן (הגרי"א חבר, פתחי שערים, נתיב אבי"ע, כט). והם כמו זכר ונקבה: לפעמים מסתכלים בחיבה פנים אל פנים ופעמים מחזירים פניהם אחורנית. הזוהר מפרש עניינם:
(זוהר שמות תוספות דף רעח/א) כרובים בההוא זמנא דהוו ישראל זכאין הוו אנפין באנפין מתדבקן דא בדא, וכד לא הוו זכאין הוו מהדרין אפין אלין מאלין. ועל רזין אלין הוו ידעין אי ישראל זכאין אי לא. כרובין רביין וכלא ברזא חד קיימי דכתיב כי נער ישראל ואהבהו, ובג"כ כלא בחדתותא דסיהרא קייי. כרובים אנפי עלאי ואנפי זוטרי, ובגינייהו חדתותא דסיהרא ומילוי דילה. אפי זוטרי לתתא כמה דאוקימנא בכפרת. רזא דתרין כרובים חד דכר וחד נוקבא למהוי דביקין אלין באלין בחביבותא [כרובים, באותו הזמן שהיו ישראל זכאים, היו פנים בפנים נדבקים זה בזה. וכאשר לא היו זכאים, היו מחזירים פנים זה מזה. ועל פי הרזים האלו ידעו האם ישראל זכאים, אם לאו. הכרובים ילדים בסוד 'כי נער ישראל ואהבהו', ומפני כך כולם בחידוש הלבנה עומדים. כרובים יש בפנים עליונים וגדולים, ויש בפנים קטנים ובגינם מתקיים חידוש הלבנה, והמילוי שלה. פנים קטנים כמו הכרובים שעומדים בכפורת. וסוד כי שני כרובים אחד זכר ואחד נקבה, להיות דבקים אלו באלו בחביבות].
חמשה דברים נלמדים מדברי הזוהר, וכך הם נשנים במקומת רבים (זהר חדש דף מג ג, בבא בתרא, צט., יומא, נד.). הכרובים הם מעין זכר ונקבה, במובן שאחד הוא המשפיע והשני מקבל. הכרובים על הארון הינם בדמות ילדים. הכרוב ה'מקבל' מבטא את המצב הרוחני של ישראל. בזמן שעושים רצונו של מקום פני הסנדלפו"ן הקטן אל מול פני מטטרו"ן. וכשישראל דומים לילד הבורח מרבו, הסנדלפו"ן הקטן נמצא עם הפנים לאחור. ולו פנים של נער משום שלא נוטשים את ה' אלא מפני קטנות השכל, כנאמר בתורה: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית, ח, כא), והפירוש, 'מנעריו', מפני נעוריו. אמנם הכרוב מטטרו"ן גם נראה כילד, כיון שיש לו מוחין של קטנות, ואינו מוצא את המילים הנכונות, בעלות כושר שכנוע, כדי להסביר ולחנך את הילד השני סנדלפו"ן. אולם מלבד פני הילד, הסנדלפו"ן נמצא בפנים של גדלות, שהרי סוף כל סוף הוא מלאך איום וקדוש. ואעפ"כ על פי תכונותיו המשתנות, פעמים בפנים – ופעמים באחור, הוא נמשל ללבנה, בעת חידושה ובעת מילואה.
והוא מה שמביא ר' ראובן מרגליות בספרו מלאכי עליון (ערך סנדלפו"ן, הערה כו),– כי בסידור שער השמים להשל"ה בסוד תפלת ערבית נאמר: "המאור הגדול לממשלת היום מטטרו"ן והיכליו, ואת המאור הקטן מלכת לממשלת הלילה סנדלפו"ן ובחינותיו". ההשלכות מזה יתבארו בהמשך.
וכאן נכון להזכיר, כי במחזור הלבנה ניתן להבחין בג' תקופות שונות:
(א) תוך זמן קצר משני צדי המולד היא חשוכה לחלוטין, ואינה מקבלת את האור כי אם בשיעור זעום ביותר.
(ב) זמן מסוים היא נראית כירח, שעם כל זה ניתן ליהנות מאורו. אז הסנדלפו"ן בפני נער, ונחשב לאחד מכרובי הארון המזוהה עם ישראל. כפי שבימי הנערות, יש זמן שישראל מקיימים את רצון ה' – ויש שמראים את עורפם הקשה. המלאך סנדלפו"ן שקול אז כה' האותיות הכפולות מנצפ"ך, שבסוף התיבה מורידות את רגליהן למטה. וכמו שמעיר האר"י ז"ל, להם גם גימטריות שוות: "ה' אותיות מנצפ"ך והם גימטריא פ"ר כמנין סנדלפו"ן הנמשך מכחם" (האר"י ז"ל, עץ חיים, שער מו, פ"ז). הדבר בא לאותת, כי בפני הנער של הסנדלפו"ן מתגלה כל יצר ישראל מה' מקומות התורפה, ובפנים של גדלות נעשים מהם ה' לבושי סנדלפו"ן, כפי שהקורא יבין מההמשך. [עיין בעניין האותיות הכפולות מנצפ"ך בסימן 17/ה לעיל].
(ג) באמצע החודש הירח מתמלא ומשתווה בגודלו למאור הגדול. במעלה הזאת סנדלפו"ן בפנים של גדלות, והוא מלאך קדוש ונורא, כפי שעולה מהזוהר:
(זוהר שמות דף נח/א) אמר רבי אלעזר, בשעתא דעאל משה בגו עננא, כמה דכתיב (שמות כד יח) ויבא משה בתוך הענן וגו'. [התלווה אליו המלאך הדרניא"ל], והוה אזיל עמיה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפו"ן, ותאנא סנדלפו"ן עלאה הוא על שאר חברוי חמש מאה שנין, והוא קאים בתר פרגודא דמאריה, וקשר ליה כתרין מבעותיהון דצלותא דישראל, ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא, הוא מקבל צלותהון דישראל. אמר ליה הדרניא"ל למשה משה לית אנא יכיל למהך עמך, דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפו"ן, ביה שעתא אזדעזע משה, עד דאתקיף ביה קודשא בריך הוא במשה, ואותביה קמיה, ואוליף ליה אורייתא [בשעה שעלה משה לענן, כמו שכתוב 'ויבא משה בתוך הענן וגו'. התלווה אליו המלאך הדרניא"ל, והלך עמו עד שהגיעו לאש תקיפה של מלאך אחד ששמו סנדלפו"ן. ולמדנו כי סנדלפו"ן עולה הוא על שאר חבריו 500 שנה, והוא עומד בעד פרגוד אדונו, וקושר לו כתרים מבקשות התפילות ישראל, ובשעה שמגיע האי כתר לראשו של מלך הקדוש, הוא מקבל את תפילות ישראל. אמר הדרניא"ל למשה, משה אין אני יכול ללכת עמך, שלא תשרוף אותי אש תקיפה של סנדלפו"ן. באותה השעה הזדעזע משה, עד שהחזיק הקב"ה במשה, הושיב לפניו, ולימד לו התורה].
וכאן הזוהר נותן תשובה על השאלה מהו מקומו ומה תפקידו של סנדלפו"ן.
כידוע, שני הכרובים אשר שומרים את דרך גן עדן – מקומם ברקיע. בין אם מטטרו"ן הוא ראש ישיבה, ובין אם הוא המלך אחשורוש היושב בארמון – בשער חיצון מאחורי הפרגוד עומד המלאך סנדלפו"ן. ועל כן קרוי בשם 'סנדל', שהוא כמגן אחרון שמכסה את הקדושה מפני החומר. אליו, העומד בשער חיצון, מגיעות כל תפילות ישראל בתור היעד הראשון, והוא ממיין ומבחין בין תפילה לתפילה. תפילות בעלות חסרון נפסלות מלעלות, ומתעכבות על ידו עד שיעלו בעליהן תפילה ראויה – והן תצטרפנה אליה [כן כתוב בהיכלות פקודי, זוהר שמות דף רמה/ב]. אולם לתפילות הראויות לעלות, המלאך סנדלפו"ן פותח את השער, ומכניסן אל המלך בפנים, כפי שמבואר שם בהמשך בדף רמו/א. אולם אנחנו נביא לא את לשון הזוהר, אלא את ביאורו עם יתר הפרטים שנתן הרב יוסף גיקטליא ז"ל. [ואע"פ שאני בהחלט מבין כי ריבוי ציטוטים מקשה במקצת לעקוב אחרי קו ההסבר, בכל זאת אי אפשר בלעדיהם, ועמכם הסליחה].
(רבי יוסף גיקטליא, ספר החשמל) וזאת החיה הנקרא בזק. היא המקבלת והיא הממונה על כל עוסקים בתורה בלילה, והיא הפותחת השערים לכל הבאים להתפלל בלילה, עד שבא סנדלפו"ן רב ושליט על הממונים במאמר קונו, ומקבל כל התפלות וקושר אותם קשרים לקונו. ואל יעלה בדעתם שיש מלאך אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שהמלאך הגדול ששמו סנדלפו"ן הוא הממונה על ב' המפתחות של ב' שמות שהם ידו"ד אדנ"י שהם יאהדונה"י, והוא הפותח שערי צדק, וכבר ידעת כי אדנ"י הוא סוף התפלה אמנם הבא לידבק בשם אדנ"י והוא יחיד צריך לפתוח לו השערים, ואלמלא לא יפתחו נמצאת תפלתו דחויה, ולפיכך כתוב פתחו לי שערי צדק וגו', וכתיב שאו שערים וגו', וכשקדם היחיד ומתפלל בלילה אין בו כח לפתוח לו השערים בלילה לו לבדו, וזהו הממונה נקרא בזק שומר התפלה עד בא עת פתיחת שערי צדק, שהמפתחות מסורות ביד סנדלפו"ן לפי שתפלת הרבים נשמעת תמיד, ותפלת היחיד יש עליה מעכבים ומונעים ומערערים, ועז"א פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תפלתם לא בזה אבל היחיד יש עליו מעכבין. ויש לאדם לעיין במ"ש בשמואל ויפקדם בבזק.
עד כאן דברי הר"י גיקטליא, וכאן מקומה של התגלית הראשונה. כמו שאחשורוש הוא מטטרו"ן, כן כל שומרי הסף, היושבים בשער המלך – הם בבחינת סנדלפו"ן. כאלו נמנים שלושה: "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ" (אסתר, ב, כא). [ומספרם לא מקרי. כי יש עוד כמותם 'וְאֶת-שְׁלשֶׁת שׁמְרֵי הַסַּף' שהגלה נְבוּזַרְאֲדָן (מלכים ב, כה, יח), ומהם רוצים ללמוד בש"ס עניינים שונים: כגון הרכב של בית דין בעיבור השנה (סנהדרין, י:), או את מספר העולים לתורה בימי חול (מגילה, כג.)]. אולם בין שלושת שומרי הסף יש הבדל מהותי.
בגתן ותרש שניהם רעים, על אף שהם סנדלפונים. מכיוון שהם שרים זוטרים, המנועים מלראות פני המלך, הם זועפים על המלך שהעבודה רבה ומשכורת נמוכה, כי כמעט כלום לא מגיע להם מאורו. לכן במחזור הלבנה הם שייכים לתקופה (א) הכתובה לעיל, אשר סמוכה למולד וחשוכה ביותר. וכשהירח בחושך משני צדי המולד – זה שני הסנדלפונים עומדים משני צדי הסף. והם, כמו הלבנה במולד, טעונים כפרה ותמיכה משמים – שמא יפשעו מייאוש כבגתן ותרש, וילכו לאיבוד.
ועל עניין אבדונם מצטערת גמרא, "דתניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים" (סנהדרין, נט:). בהתייחסות לגמרא הזאת השל"ה הקדוש (תולדות אדם, בית דוד, א) ומגלה עמוקות (על ואתחנן, אופן עא) לא גורסים 'סנדלבונים', כי אם 'סנדלפונים'.
והם סנדלפונים אביונים שלא מקבלים את האור – ועלינו מוטלת בפורים מצווה לתמוך בידם על פי הכתוב (אסתר, ט, כב) 'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְינִים' – "שתי מתנות לשני בני אדם" (מגילה, ז.). "ואין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו" (שו"ע או"ח, סי' תרצד, ס' ג) – כלומר, על מנת להפיג את מרירות נפשו, שלא יבוא לידי יאוש, נותנים אף לאלו שאינם ראויים כל כך.
נעבור למרדכי, שהוא הסנדלפו"ן גדול הפנים, כמו לבנה במילואה. אולם נציג את העניינים לפי הסדר של סיבה ומסובב.
בעקבות פיתוי הנחש-המן, במשתה אחשורוש נגזרה על ישראל מיתה משמים כמו בחטא עץ הדעת. כמוכח מהמדרש הנזכר לעיל (אסתר רבה, ז), למשתה ז' ימים לא הייתה מטרה אחרת אלא רק בשביל להכשיל את בני ישראל. ולאזהרות ולאיסור שהטיל מרדכי, ישראל לא הקשיבו. במילים אחרות, נעשו כסלע משה במי מריבה שאינו נענה לדיבורים. וזה השפיע מייד על ושתי, שבהיותה מלכה קלטה את כל הרוחות הנושבות בקרב אזרחי המדינה – אף היא לא שמעה לקריאת אחשורוש. ולמרות ששמה הוא מלשון 'אבן שתיה', אבן שהשתייה ממנה, היא לא הוציאה מים כסלע משה. המלכה ושתי מייד הוחלפה באסתר, וזו התחדשות הלבנה במולד – ובסמוך למועד הזה הוצבו לשמירה על הסף שני סנדלפונים קטנים, בגתן ותרש. אבל כעבור פרק זמן, כשהלבנה גדלה במקצת, בשער המלך ישב מרדכי – ואילו בגתן ותרש הודחו מפניו, מרדו, ונהרגו (אסתר רבה, ו, יג).
וברגע ההוא משהו השתנה, כי מיד לאחר מכן כתוב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶם אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (אסתר, ג, א). וכל המפרשים שואלים, מה הקשר, למה 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן, וַיָּשֶם אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל-הַשָּׂרִים'. וכאן מגיעה החשיפה השנייה, שהמן גם הוא סנדלפו"ן, אשר מתנדנד בנדנדה כנגד מרדכי. אם האחד למעלה – השני למטה, וכן להפך.
בנקודת ההתחל היה המן עבד למרדכי, תראו מה כותב המדרש:
(אגדת אסתר ה, ט) קטטה קדומה היתה ביניהם, כשהיו ישראל בונים חומת ירושלים בימי עזרא, באו השונאים ומנעום, ואמרו, זה לא ברשות המלך, והם אומרים אין אנו בונים אלא ברשותו, אמרו להם בררו מכם אחד, ואנו נברור לנו אחד וילכו ויודיעו למלך. ביררו להם אומות העולם את המן, וישראל ביררו להם את מרדכי. עשו להם צידה ויצאו לדרך. היה מרדכי הצדיק אוכל פתו מעט מעט, והמן הרשע לא השגיח עד שחסר מזונו, בא לו אצל מרדכי ומשתטח לפניו שילוה לו ככר אחד, אמר לו מרדכי, אם אתן לך, אתה מוכר עצמך לי? אמר לו כן, מיד כתב המן על סנדלו של מרדכי, אני המן האגגי עבדו של מרדכי שנמכרתי לו בעד ככר לחם.
וכאן נשים לב, שהמן כתב שטר עבדות על סנדל, משום שהוא סנדלפו"ן. ואילו מטטרו"ן נשלח לגאול את ישראל, וליישום מטרה זאת מכוונת כל ההשפעה היוצאת מאחשורוש. ההשפעה הזאת מתקבלת ע"י סנדלפו"ן בתור לבנה. אולם יחד עם זה, הסנדלפו"ן מעתיק את מעלת ישראל בדיוק כמות שהיא, כנודע מעניין הכרובים. וכאן נסגר המעגל, תתרכזו כדי להבין היטב.
מאותה השעה שחטאו ישראל במשתה אחשורוש, האור שמופנה אליהם מאת מטטרו"ן שינה כיוון והתחיל להסתלק, כמו מכלים שאינם מחזיקים ברכה. והאור, שבמהלך ההסתלקות נראה מצד האחוריים, מתקבל כצרות, מחלות – או כמיתה שנגזרה (ליתר ביאור עיין סימנים 7–9 לעיל). בקצרה, כאשר האור מתהפך מפנים לאחור – מהאור נעשה 'ארור'.
ובכן, מטטרו"ן-אחשורוש-חמה משגרים אור לעבר ישראל-סנדלפו"ן-לבנה. ועתה, אם ישראל הם כלי שמחזיק ברכה, האור מגיע אליהם בפנים ונותן ברכתו. ואם אין הם כלי המחזיק ברכה – האור חוזר ונראה מצד האחוריים ומתקבל כארור. ולפי חלוקה זו מתחלקים מרדכי והמן.
מרדכי – סנדלפו"ן מקביל לירח מספיק גדול שראוי לברכת לבנה, וכבר אפשר ליהנות מאורו. אולם מלבד זאת, אין מרדכי קולט את כל האור אלא רק את זה שנושא את הברכה, ומתפשט לכלים בפנים – לכן הוא 'ברוך'.
והמן - להפך, גם הוא סנדלפו"ן, אלא שהוא קולט רק את האור המסתלק, המפנה לכלים את אחוריו. משום כך הוא 'ארור', ועיקר מהותו להיות שטן לישראל, שיקבלו את מלוא עונשם מהאחוריים של האור. וכוחו שווה בדיוק לגודל האור שהכלים בחטאם הבריחו לאחור, מידה כנגד מידה.
באופן זה כל האור מתחלק בין מרדכי להמן – עד שבריבוי החטא המן ייקח את כל האור המושפע לישראל מאת מטטרו"ן, וייראה כלבנה מלאה שמתמלאת מאור החמה. זוהי הרמת מעמדו של המן ע"י אחשורוש מייד כשעבר זמנם של שני הסנדלפונים הקטנים, בגתן ותרש, והגיע תורו של מרדכי לבוא במקומם. ברם הפעם בגלל החטא שום אור לא הלך אליו אלא להמן, ועל זה כתוב 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן'. ובו בזמן התהפכה הנדנדה, המן עלה לגדולה – ומרדכי הופל, 'וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַק וָאֵפֶר' (אסתר, ד).
את האור שמתקבל על ידם: האחד מקבל את פניו, והשני את אחוריו. אבל האור, הוא אותו האור שמקורו במטטרו"ן-אחשורוש. ומהטעם הזה משתוות הגימטריות: 'ברוך מרדכי' = 'ארור המן' – ובפורים קיימת מצווה: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי [חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי]" (מגילה, ז:).
אולם משום שמצד מטטרו"ן המצווה היא ליזום מהלכי גאולה, לא כל כך משנה בשבילו באיזו צורה היא תבוא. אם ישראל זכאים, ייגאלו בששון ושמחה. ואם לאו – בסבל ויגון. באיזו צורה יתקבל האור – זה תלוי בישראל, אבל האור שייצא ממטטרו"ן לא ישתנה בשום אופן. כפי שהיה בפורים, בעוד שאחזו בחטא, אחשורוש גידל את המן – שיפעל כטמון בטבע אורו. על מנת כן "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר, ג, י), ודווקא הוא קידם את עניין הגאולה במהירות. כפי ש"אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב" (מגילה, יד.).
אך די היה לישראל לחזור בתשובה, ומושכות הנהגה בקלות הועברו למרדכי: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-בֵּית הָמָן" (אסתר, ח, ב). כי המלך, כאמור, אינו משתנה – משתנה ישראל, וע"י זה קובע באיזו צורה יקבל את האור.
וכעת נראה מקרוב כיצד התחולל המהפך.
