26. ראש חדש פורים וחנוכה
ב. וְנַהֲפוֹךְ הוּא. יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים בְּשׁנְאֵיהֶם
(המשך)
ג/ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.
נפתח מביאור עניין התרדמה, בארמית 'דורמיטא'.
(בראשית, ב, כא – כב) וַיַּפֵּל ה' אלוקים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעתָיו וַיִּסְגּר בָּשָר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אלוקים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
הכתוב כאן מהווה בניין אב לכל התרדמות האחרות. ונסתפק בהסבר ראשי פרקים בלבד, כי עיקרי הדברים כבר ידועים.
כאשר האישה או העם או הנפש מצויים תחת פיקוח צמוד, אין החינוך עובר חלק. כמו שראינו בדוגמת ג' הרועים, שניהול ענייני העם על ידם לא מחזיק מעמד זמן ארוך. בזמן הנהגת הרועה השלישי העם הולך ומתנתק מפיקודו. וזה מוצא לו ביטוי בכרובים, אשר מחזירים את פניהם אחור באחור, לסימן כי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, וַיִּטּשׁ אֱלוֹ"הַּ עָשָהוּ" (דברים, לב). ואפילו בזמן שהיו ישראל עטופים בנסים במדבר – לא גמלו טובה לה' כראוי, להפך, "וַיְנַסּוּ אתִי זֶה עֶשֶר פְּעָמִים וְלא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר, יד). ואם כך כבר היה במדבר, הרי שלאחר התיישבותם בארץ – לא עזרו לא הנביאים, ואף לא בית המקדש.
יתירה מכך, מרוב חטאינו נחרבו מקדשינו, וגלינו מארצנו. וחושך הגלות, הוא כמידת קלקול הכלים שגירשו את האור, כמו שכתוב – "וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲונָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויקרא, כו). והנה ככל שהכלים בגלות נעשים מתוקנים יותר, ומחזיקים את הברכה – האור חוזר אליהם להאיר בפנים, ועת הגאולה מתקרבת. כך הוא פחות או יותר התרגום החופשי של מה שהסברנו לעיל, כי אין העונש מגיע לכלים אלא מאור שהכלים בחטאם החזירו פניו לאחור, מידה כנגד מידה. וכל זה נראה באופן מוחשי על הכרובים.
כל עוד ישראל חוטאים, כרוב הזכר מחזיר את פניו מכרוב הנקבה, כאילו לא מתעניין בו יותר – והסח דעתו נבחן כתרדמה. עד שיצעקו ישראל מצרה: "כִּי-עָלֶיךָ הרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצאן טִבְחָה. עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדנָ"י הָקִיצָה אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהלים, מד). ואכן, החזרה בתשובה של ישראל, מחזירה את רצון ה' להאיר לעמו פנים בפנים – וזו היקיצה משינה.
אולם נסייג, שהבחינות של ערנות ותרדמה נוגעות אך ורק לדרגה של מנהיגות ה' ע"י השכר והעונש, הנושאת את השם זעיר אנפין (ז"א). אמנם למעלה מזה מתגלים חסדים גדולים השומרים על העולם, פן ילך לאיבוד מהתגברות הסטרא אחרא. ובשמירה כבר אי אפשר להרדם, – על כן שם נהוג כי "הִנֵּה לא יָנוּם וְלא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְרָאֵל" (תהלים, קכא).
זהו הסוד למה הפיל ה' תרדמה על האדם: כי לקח ממנו אישה שהייתה אחור באחור – והחזיר, כאשר היא פנים בפנים. כן מסביר האר"י ז"ל בשער הכוונות, דרושי חג הפורים, א – ומכאן נעבור לפורים.
(אסתר, ג, ח) וַיּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עשִים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם.
על זה אומר האר"י ז"ל (שם): "והנה אז בימי מרדכי, היה סוף זמן הדורמיטא [תרדמה] של ז"א, וסוד שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. ארז"ל [באסתר רבה, ז, יב] על ישנו, שאמר המן, אלקיהם ישן הוא. פירוש, ישן הוא המלך שלהם שהוא ז"א".
כל זמן שהיה מלכם בתרדמה, התרבו הצרות לישראל – והמן היה עולה ומתמלא כלבנה. וכך נמשך בדיוק עד לעת מילוי הלבנה, כאשר פתאום נדדה שנת המלך – והוא הקיץ משנתו. שהרי כתוב: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן" (אסתר רבה, ח, ז). בט"ו אסתר הלכה אל המלך, "וקראה להמן בסעודה עם המלך בחמשה עשר בניסן" (אסתר רבה, ט, ב). ובליל ט"ז בניסן, כשהלבנה במלואה, נדדה שנת המלך, והוא הזמין את המן לשאול: "מַה-לַעֲשׁוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר, ו).
וכאן הנקודה המרכזית. בשעה שהלבנה במלואה – היא משתווה לשמש, והם שוב שני המאורות הגדולים. וזהו בדיוק הזמן לקטרוג הלבנה, לומר כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד (חולין, ס:). וזה שבה בעת עשה המן לרוע מזלו – הוא משך אליו את הכתר: "וַיּאמֶר הָמָן אֶל-הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ" (אסתר, ו).
ופה יש לומר, שזוהי בעצם המתכונת הרגילה לנפילת הסטרא אחרא. הוא הולך וגדל, וצובר תאוצה עד שמגיע לשררה מלאה – אלא שאינו מסוגל לעצור מפני נפשו הרחבה, ומושיט את ידו גם לכתר, לתפוס את המלוכה והשליטה בלעדית. כאן מגיע קיצו. ויש להרחיב את הביאור, ודרך אגב להשלים גם עניין שעוררנו לעיל סימן 25/ז, לגבי י"א סממני הקטורת. [והקורא מתבקש להציץ לשם שוב].
שם הסברנו כי י"א מיני הבשמים שמעורבים בקטורת מעלים י"א עננים על מנת להסתיר י"א בחינות מטטרו"ן עם אכתריא"ל, שבראייתם יש משום סכנת נפשות "כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות, לג, כ). י"א בחינות מטטרו"ן עם אכתריא"ל, זו מערכת שלמה מרגל עד ראש, כולל הכתר. אבל בקדושה לא קיימות מערכות עם י"א בחינות, רק עם עשר, כמו שכותב ספר יצירה (פ"א, ג): "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע ולא אחת עשר".
אולם מלבד י' בחינות של קדושה, בתוך הי"א מעורב גם כוח הדין, כשמטטרו"ן-אחשורוש נותן את הטבעת להמן כדי לפרוע את חובות ישראל. והוא שביקש המלאך הגדול אכתריא"ל היושב על כסא רם ונישא מאת ר' ישמעאל כהן גדול ביום הכיפורים: "ברכני", שילך אורי במסלול הברכה, אל מרדכי הברוך – ולא בדין של המן הארור. כי לולי התערבות סממן י"א של דין, לכאורה הוא פלא עצום, למה מלאך כה גדול זקוק לברכת הדיוט. אבל כאן, אדרבה, נמצאת הוכחה מוצקה שכיווננו נכון. עיינו בתוכן הברכה, הוא בדיוק כפי שפירשנו: "אמרתי לו, יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו" (ברכות, ז.).
ועוד ראייה. אמנם, י"א סממני הקטורת נאמרו למשה בסיני (כריתות, ו:) – אבל בתורה הוזכרו מהם רק ארבעה: "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות, ל, לד). ובתוכם חלבנה ולבונה הם שני ניגודים, שניהן מלשון 'לבנה'. אלא 'לבנה זכה' – היא זכה, ואילו 'חלבנה' = 'המן' על פי גימטרייא.
זהו הכוח של הדין שהתערב בקדושה. המלאך מטטרו"ן מוסר לו את טבעת המלך על מנת להאיץ את גאולה. אולם הכוח המקטרג ההוא מוליד בלבול בשכלו של אדם בשר ודם, שמא ח"ו יש ב' רשויות בעולם. ועל כן צריך לכסות את הכל בענן, "כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". שהרי אפילו רבו של רבי מאיר, אלישע בן אבויה שאין להעריך חכמתו, בכל זאת טעה ונהפך לאחר בעת שעלה לפרדס סודות התורה, וראה שלמיטטרו"ן יש רשות בפני עצמו. אמר: "שמא חס ושלום ב' רשויות הן" (חגיגה, טו.), וכפר בעיקר.
וטעות היא. כי מעל מטטרו"ן עומד אכתריא"ל, והוא הכתר העליון אשר כולו בקדושה. במסגרת הנהגת מטטרו"ן, להמן ולחברה שלו יש עוד כוח לגדול ולהזיק. אך ברגע שמושכים את ידם אל הכתר – בא קצם. מפני שבכתר טמונה התכלית, ששום המן לא יוכל להכחיש. המן עם כתר – הם תרתי דסתרי [סותרים זה את זה], ותכף הכתר חורץ את דינו, כייון שאין כלל מקום בתכלית לסטרא אחרא, כי אם לקדושה. והוא שאמרו להמן "חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִּזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפּל לְפָנָיו לא-תוּכַל לּוֹ כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר, ו, יג).
ואכן אי אפשר ששני המלכים ישתמשו בכתר אחד. כי הכתר מיועד למרדכי, אף כי בדרגה אחת פחות, כפי שכתוב – " וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָמֵחָה" (אסתר, ח, טו). [ואגב יצוין, כי כאן נמנו ה' לבושי סנדלפו"ן שעליהם דברנו קודם, כי שורשם בה' מוקדי הרע באדם לעומת אותיות מנצפ"ך. אולם כיצד היצר הרע מתהפך ללבוש –זאת יתבאר אי"ה בחלקו השני של הספר]. כעת נעסוק בלקח שנשאר מפורים לדורות.
ד/ פורים לדורות.
הגר"א בביאור לספרא דצניעותא, פ"א מגלה פן חדש בתרדמה: "וז"ס הדורמיטא דז"א שאין היו"ד נהיר בו"ד. שבעינים דז"א כלילן ו"ד שני גוונין ובהיות נהיר חוורא דא"א ע"י היו"ד אז עיניו פקוחות". במילים אחרות, סוד התרדמה של הז"א (זעיר אנפין), שאין י' [מן יו"ד] מאיר לאותיות המילוי ו"ד. שבעיניים של ז"א כלולים ו"ד, שני גוונים, וכאשר מאירים בהם חסדים גדולים מן הי', אז עיניו פקוחות.
בדרך כלל ו"ד הם סמל לשני ילדים, זכר ונקבה הסמוכים על שולחן ההורים, וזקוקים לחסדם [ועל כן אין הם אלא מילוי שמסתתר בצל הי' הגדול]. אבל אם מהי' הגדול אל ו"ד לא מגיעים חסדים, אלא צרות צרורות – הם בפני עצמם מתחילים לגדול, ומשיגים את המוחין של האבא והאימא. והוא סוד פורים, שתחת צרות צרורות הו"ד גדלו לאבא ואימא, וייקראו מרדכי ואסתר [כמו שאומר האר"י ז"ל בפרי עץ חיים, שער ר"ח חנוכה ופורים, פרקים ה, ו].
והוכחה, כי בכל מקום "אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד" (אסתר, ד) – אבל כולם נשארו בבתים, ורק מרדכי מצא בו הכוח לצאת לפעול למען הכלל. "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדלָה וּמָרָה. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ" (שם). מכל אנשי הסנהדרין ופרנסי הציבור החשובים, הוא לבדו התגייס והתייצב בחזית להגן על כולם כמו אבא.
וכן גם אסתר מסרה את נפשה על מנת להציל את בני ישראל. ועשתה זאת ביודעין, כי מי שמגיע למלך ללא הזמנה, דינו מיתה – אך הסכנות לא עצרוה. הדבר היחיד שביקשה היה: "צוּמוּ עָלַי וְאַל-תּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (שם). כמו רבקה ששלחה את יעקב לקבל את ברכות יצחק במרמה, ואמרה, שאם הדבר יתגלה – "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית, כז, יג). מפני שהיא אימא.
נעזוב זמנית את ענייני האבא והאימא, ונחזור לפתיחת סימן 26.ב/ב לעיל. כמבואר שם בהרחבה, רצונו של ה' הוא להוריד את מערכות השמים לארץ, שיתקיימו ע"י בני אדם. הנה, למשל, החידוש שהכניס יוסף – שחיבר בין הקווים ממעל. והזוהר מקיש בינו למטטרו"ן: "ודא מטטרו"ן, לקבליה יוסף לתתא [וזה מטטרו"ן לעומת יוסף למטה]" (תיקוני זהר ת"ע דף קלז/ב), לרמז כי מקודם לחבר בין הקווים ממעל היה בתפקיד מטטרו"ן. ואנו בסימן 14 לעיל עקבנו כיצד יוסף התרומם בארץ מצרים עד שהשיג את מלוא קומתו של מטטרו"ן. ובמקביל לכתר אכתריא"ל מעל ראש מטטרו"ן – לפרעה לא נשאר אלא כסא כסמל המלוכה. ודרך אגב, כאן נחשף עוד דמיון בין פרשיות יוסף ופורים. כי מה שייסר יוסף את אחיו עד שלא חזרו בתשובה – זוהי דרך מלאך מטטרו"ן שנתגלתה בפורים.
ומניין הראייה שמטטרו"ן אכן מחבר בין הקווים למעלה? מסולם יעקב, אשר "מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלוקים עלִים וְירְדִים בּוֹ" (בראשית, כח, יב). ראו סדר כתוב, קודם מלאכים עולים בסולם ואח"כ יורדים, וזה מוכיח כי בין הקווים למעלה קיים חיבור. וכמשמע מזוהר במדבר (רעיא מהימנא דף רל/ב), על ראש הסולם, במקום שהקווים מתחברים, רוכב מטטרו"ן.
אולם המלאך סנדלפו"ן להפך, תפקידו הוא לחבר בין הקווים למטה. וראייה לכך מהנביא יחזקאל [עיין פתחי שערים, נתיב אבי"ע, כז], אשר ראה סנדלפו"ן וקרא לו בשם 'אופן': "וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ" (יחזקאל, א, טו). ומדוע? כדי להבליט את תכונתו המוזכרת לעיל. שכן היא דרך גילגולו של אופן, קודם שנוגע בארץ יורד ואח"כ עולה. וכך גם המלאך סנדלפו"ן מקיים את החיבור מלמטה – ומה שיורד מקו ימין הוא מעלה בשמאל.
נזכיר לקורא את משמעות החיבור התחתון לגבי בני אדם. ולשם כך נחזור למרדכי ואסתר. הם חרפו את נפשם, והשתמשו בכל האמצעים שרק עמדו לרשותם על מנת להציל את ישראל מצרה איומה. וכל התורם למטרה קדושה לא מפסיד. אם כוונתו התמימה מוצאת חן בעיני ה', ההנאה שמספק לה', מחשיבה את התרומה כאילו ניתנת לה'. והיא עולה בקו שמאל להצטרף לשכרו בגן עדן. בקיצור, במידה שה' מרוצה מהאופן שבו האדם משתמש בשפע שלו לשם שמים – כך גודל החלק שנחשב כמוחזר לה' דרך קו שמאל.
אולם החידוש במרדכי ואסתר הוא, שלא זו בלבד שחיברו בין הקווים למטה, אלא שעשו את מה שסנדלפו"ן לא מסוגל. לעלות עד למדרגת אבא ולשים על ראשו 'עֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה' סנדלפו"ן יכול – אבל שום מלאך אינו מסוגל לתפקד בניתוק מקו ימין, בלי תמיכה בלתי פוסקת מאת ה'. לכן בזמן המולד, בחושך הלבנה, שני הסנדלפונים הקטנים הם רעים. ואילו מרדכי ואסתר העמיסו על עצמם את המשא להיות להעם אבא ואימא בשעת הסתר פנים מוחלט, כאשר מקו ימין לא מתקבלות אלא רק צרות צרורות. וזהו חידוש אמיתי.
וברור כי זאת הוראה משמים, שכל חידוש בקדושה, שבפעם הראשונה מתגשם בארץ, חייבים לחזקו שלא ייעלם לעולם. לכן "וַיִּכְתּב מָרְדֳּכַי אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עשִים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָר לְחדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָר בּוֹ בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאיְבֵיהֶם וְהַחדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׁוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִמְחָה וּמִשְׁלחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְינִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ לַעֲשׁוֹת וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם" (אסתר, ט).
ולא רק בדור ההוא, אלא בכל דור ודור, כי "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לא-יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר, ט, כח). מגילת אסתר לעולם לא תתבטל (ירושלמי מגילה, פ"א, ה"ה), והעיקר הוא ללמד את לקח הפורים לבנים ולבנות צעירים. על כן אסתר ברוח הקודש [מגילה, יד:] כל פעם הדגישה: "וְזִכְרָם לא-יָסוּף מִזַּרְעָם", ובני ישראל "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עשִים אֶת-שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה" (אסתר, ט, כז).
וכאן אנחנו כבר נכנסים לעובי הקורה. יום הפורים הוא סגולה לגדל ב-ו"ד קטנים את התכונות של האבא והאימא. לשם כך נועדו כל מצוות הפורים שהותירו חז"ל לדורות – פעמיים קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה. אמנם צריך עיון גדול כיצד מתקיים הדבר על ידן. אך ברוך ה' יש רבינו הקדוש האר"י ז"ל, שבהבנת התורה והחיים אנו לא מגיעים עד קרסוליו. הוא מאיר את עינינו, והנה לפנינו קטעים מספרו פרי עץ חיים, שער ר"ח חנוכה ופורים, פרקים ה, ו:
"כי בהיותן המוחין [של אבא ואימא] תוך ז"א, היה מסתיים יסוד אבא תוך ז"א ממש, בסיום יסוד ז"א, ומתלבש בתוכו. אמנם עתה [שז"א אחור באחור בתרדמה], הנה היסוד דאבא יוצא ומתפשט חוץ, והיה מתגלה למטה לגמרי. והוא, כי הלא הארה זו של מרדכי, אינה יוצאת רק בהיות סוד זמן דרומיטא [תרדמה], אמנם אח"כ כשהם חוזרים פנים בפנים, ומסתלקין הנה"י דאו"א, עם המוחין מן הנוקבא רחל, וחוזרין ונכנסים תוך הז"א כנודע. והש"י רוצה להטיב עמנו, ולהאיר לנו בכל זמן וזמן, שתמיד בימים האלה יתגלה אותו הארה של מרדכי, אפילו אחר היותן פנים בפנים, ותשאר קיימת תמיד.
ענין משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. המנות, הם חו"ג שביסוד אבא, וניתנין למלכות, והם משתלחין מת"ת שבה ליסוד שבה, וזהו איש לרעהו. ומתנות לאביונים, הם חו"ב שלה, שנעשה לה מנה"י של אבא, וכל זה הוא להגדילה ולעשותה פרצוף אבא ג"כ, אבל עתה שהוא יסוד אבא הארה גדולה, ואין צריך להקפיד, אלא כל הפושט ידו נותנין לו.
וכל זה הוא נעשה לה מבחי' אותו הארה שאמרנו, דהיינו ממה שמגולה מיסוד אבא, דהיינו מגלה, ואח"כ אנו קוראין המגילה. והכוונה להמשיך אותו הארה ולחוץ, ולזה אמרו שפושטה וקוראה כאגרת. מגלה נקרא הארה היוצאת חוץ מן היסוד דאבא, והוא סוד ומרדכי יצא מלפני המלך וכו', ועטרת זהב גדולה מסטרא דאבא.
ואח"כ אכילה ושתייה, והכוונה - שלאחר שעשינו אותה פרצוף אבא, בסוד מנות ומתנות לאביונים, אנו ממשיכין לה הארת המוחין בהיותה פנים בפנים מבחי' הנ"ל, שהיא אותה הארה היוצאת לחוץ".
עד כאן קיצור דבריו, ועתה הבה נסביר כוונתו.
במצב תקין יסוד האבא מתלבש בז"א. פירוש, כי הדאגה על צורכי הציבור מוטלת על שלטון החוק [ז"א], ומתבצעת דרך משרדי ממשלה באמצעות הסבסוד מתקציב המדינה. אבל כאשר הז"א בתרדמה ולא מתפקד כראוי, הציבור מוזנח לנפשו – כאן יסוד האבא מתגלה שלא במסגרת הז"א, אלא יוצא החוצה לעורר את נדיבי הלב מקרב הציבור עצמו.
אמנם כאשר יסוד אבא נכנס ללב אזרחי המדינה בפעם הראשונה – הוא עושה רושם בלבד. מכניס בהם מחשבות, אך לא מוליד פעולה, כמו כל ביאה ראשונה שאינה מולידה (יבמות, לד.). רק מהכניסה השנייה יסוד האבא מעורר פעולה. והן שתי קריאות המגילה, בלילה וביום (מגילה, ד.).
ויש להסביר את החילוק. יסוד האבא המלובש בז"א בא לידי ביטוי בספר תורה, שמלאה באזכרות ה' ובמצוות. והמצוות הן דאגות האבא לשלום בניו וחינוכם אשר ז"א המציא איך לתרגם להלכה למעשה. אולם יסוד האבא שמתגלה לבדו – זו מגילת אסתר, שאין בה לא מצוות ולא אזכרות ה', אלא כולה מתרכזת בעניין הישועה. [ומשום שיסוד אבא בפורים עיקר, "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה" (מגילה, ג. ושו"ע או"ח סי' תרפז ס' ב)]. וכאמור היא נקראת פעמיים. פעם ראשונה היא משאירה רושם בלבד, ולכן מי שעשה משתה בלילה לא יצא ידי חובתו (מגילה, ז:). ובפעם השנייה קוראים את המגילה בבוקר, ואז יסוד האבא מעורר פעולות – שהן מתנות לאביונים, ומשלוח מנות איש לרעהו.
מתנות לאביונים מחלקים לאביונים שבקושי מכירים. שהם, כאמור, כנגד הסנדלפונים הקטנים מהפמליא של המלך – וצריך להפיג את הצער מלבם, כדי שיוכלו לגדול. "ואין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו" (שו"ע או"ח, סי' תרצד, ס' ג),– והוא לא רק מחדיר בנותנים את ההרגל 'לתת', אלא גם סגולה להיות אבא שלא מתחשבן עם בניו.
לעומת זאת משלוח מנות מיועד לחינוך הילדים שבתוך המשפחה, כשהם סמוכים על שולחן אביהם, ומסתתרים בצלו כמו ו"ד ביו"ד. דרך אגב, ו"ד הם שני ילדים, זכר ונקבה, שהכרחיים לקיום מצוות פרייה ורבייה (שו"ע אה"ע, סי' א, ס' ה). וכמו שהוכחנו לדעת בסימן על הסופרות, בצורת האות יו"ד ו"ד יוצרים שני קוצות תחתונים, אשר הם כמין שני ברזים המזינים את העולם. אך בברזים סגורים אין כל תועלת, ומצוות משלוח מנות מסדירה עניינים שהברזים ייפתחו. שהרי משלוח מנות היא המצווה היחידה שחובה לקיימה אך ורק ע"י שליח, ולא ע"י בעל המצווה עצמו (עיין משנה ברורה, סי' תרצה, ס"ק יח, וחידושי חתם סופר על גיטין, כא:). ומנהג העולם למסור את משלוחי המנות ע"י ילדים, להרגיל שיהיו כברזים פתוחים שתמיד זמינים לתת. מתוך כך, כיון שילדים נבלעים בתוך המשפחה ועומדים בצל האבא, מעיקר המצווה משלוח מנות הוא אחד – ואעפ"כ דינו שחייב לכלול שני מיני מאכל, שיוצאים מפתיחת ב' הברזים.
לא סוד שפורים הוא חג ילדים, ומנת השמחה שהם מקבלים לא פחותה מזו של מבוגרים, אלא אף גדולה יותר. לכן, למרות שעל פי הגמרא והשולחן ערוך (מגילה, ז.:, שו"ע או"ח סי' תרצה ס' ד) יש לשלוח מנות מכובדות, כגון מבשר ויין, שראויות לספק את צורכי משתה המבוגרים – כעת מקובל לשלוח מיני מתיקה, שמהם שמחים הילדים. [כפי שכתבו שיירי כנסת הגדולה הגה"ט ס"ק י וחיי אדם כלל קנ"ה ס' לא, שמנהג העולם לשלוח מיני מתיקה]. וגם במשתה הם קודמים. והוא משום שעיקר מצוות חג פורים מכוון לחינוך הילדים – לטפחם, לגדלם, ולהשריש בהם את בחינות גדלות האבא והאימא, שישאו על כתפם את האחריות על גורל אחרים. ואין בכל המצוות כי אם הכנה למשתה:
כי במשתה "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:, ושו"ע או"ח, סי' תרצה, ס' ב). והטעם למצווה הזאת מתוחכם מאד. מטרת המשתה שהגדולים יעלו אל ז"א, למדרגת מטטרו"ן-אחשורוש, שלא 'ידע' בין ברוך מרדכי לארור המן – וילכו לישון, לקיים את דורמיטא דז"א שהיה בפורים. ואז הילדים נשארים בלא פיקוח, והחינוך שקיבלו ממצוות החג מתחיל לפעול. להבטיח, כי מה שהושג בימי הפורים הקדומים ע"י מרדכי ואסתר לא יישכח מזרעם לעד. שתמיד יימצאו בעם מתנדבים המוכנים לבוא לעזרת הנזקקים.
וכל נדיב הנחלץ לבדו לעזרת הציבור בשעת צרה, סימן שנוקשות בלבו הבחינות של אבא ואימא – תורשה ממרדכי ואסתר.
