26. ראש חדש פורים וחנוכה
(המשך)
ג. חנוכה
על אף שבמבט ראשון כל עניין נס פח השמן נראה כחתום וסתום, ננסה לבאר אותו בעזרת סדרה של דרשות.
א/ וַיַּעַשׁ כֵּן אַהֲרן.
נפתח בדרשה נפלאה לפרשת בהעלותך הכתובה בספר "חנוכת התורה" לר' העשיל מקראקא , ושמעתיה בעל פה.
(במדבר, ח, ב – ג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׁ כֵּן אַהֲרן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.
על זה אומר שם רש"י: "ויעש כן אהרן. (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".
ובעל הדרשה שואל – מה בעצם חידש כאן רש"י באומרו 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה'. האם בכלל יעלה על הדעת שאהרון ישנה ולא יציית לציווי ה'? ואם הוא אכן עשה כראוי, וכי יש בזה שבח מיוחד? תמיד היה אהרון מקיים את דבר ה', ולמה דווקא כאן התורה מצאה לנכון לציין זאת באופן מיוחד?
כדי להבין זאת נצטרך לפנות למעשה בראשית ולהביט בשלבי הבריאה. בסיום כל שלב התורה חותמת במילים: "וַיְהִי כֵן". כגון, "וַיּאמֶר אלוקים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן" (בראשית, א, ט), וכך במקומות אחרים. אך לכלל זה יש יוצא מן הכלל אחד:
(בראשית, א, ג) וַיּאמֶר אלוקים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
תורה חזרה כאן על 'וַיְהִי אוֹר', במקום להגיד 'וַיְהִי כֵן' כרגיל. הסבר לכך יש בדברי הגמרא:
(חגיגה, יב.) א"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא.
לפיכך באמצע הפסוק 'יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' חל שינוי בטבע האור. האור הראשון, 'יְהִי אוֹר', שאליו התכוון בתחילה הקב"ה, נגנז 'לצדיקים לעתיד לבא', ובינתיים במקומו בא להאיר אור אחר, שנאמר עליו 'וַיְהִי אוֹר'. ועתה מובן, מאחר ששלב בריאת האור לא הסתיים – אין זה נכון לכתוב 'וַיְהִי כֵן', ואכן התורה נמענה.
והחידוש העצום הוא, כי בפעם הראשונה מאז מעשה בראשית האור הגנוז התגלה במנורה, שבה נאמר: 'בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת'. והתורה מייחסת את זכות חשיפת האור לאהרן הכהן, ולשם כך היא מדגישה 'בְּהַעֲלתְךָ' – להגיד כי אהרן הכהן הוא הצדיק שהיה חסר למעשה בראשית. ואילו עתה, לרגל השלמת בריאת האור, אהרן הכהן כאילו סיפק את החתימה 'וַיְהִי כֵן' למעשה בראשית. ועל זה נאמר 'וַיַּעַשׁ כֵּן אַהֲרן'.
אם כן כל שבח הוא מועט מדיי. אהרן הכהן זכה להוריד לעולם הזה את האור הראשון ללא שינויים – ולזה התכוונו חז"ל בלשונם המדויקת: "ויעש כן אהרן. (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".
והמסקנה שנוגעת לענייננו היא שבמנורה מתגלה האור שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא – והוא שהאיר במנורה בשמונה ימי חנוכה.
ב/ יָמִים אֲחָדִים.
עתה נפנה לבעיה שמתעוררת בפרשת לידת ראובן.
כידוע, בליל החתונה, במקום רחל הכניס לבן אל יעקב את לאה: "וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אתָהּ אֵלָיו וַיָּבא אֵלֶיהָ" (בראשית, כט, כג). ובברכותיו לפני מותו, יעקב אבינו קרא לראובן 'ראשית אוני', אשר לפי פירוש רש"י (בראשית, מט, ג) "וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו".
משמע, כי לאה התעברה מטיפה ראשונה שיצאה בלילה הראשון. אבל זה סותר את פשט הפסוקים הבאים:
(בראשית, כט, כז - לב) מַלֵּא שְׁבֻעַ זאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זאת בַּעֲבדָה אֲשֶׁר תַּעֲבד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּעַשׁ יַעֲקב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא ה' כִּי שְנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
נעשה סדר בדברים. מאותו לילה עם לאה חלף שבוע עד שיעקב נשא את רחל. ורק אח"כ החלו להשתלשל המאורעות זה בעקבות זה:
א. 'וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה',
ב. 'וַיַּרְא ה' כִּי שְנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ',
ג. 'וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן'.
מתברר כי ההריון התחיל לפחות שבוע לאחר הביאה. והדבר עומד בסתירה עם גמרא מפורשת (שבת, פו.) כי לאחר ג' ימים שכבת הזרע מסריחה, ואינה ראויה להזריע.
נתרץ את הקושיה באמצעות ב' דוגמאות.
בדוגמא הראשונה ניקח את הצבא, שרובו חיילים, אך עליהם מופקדים שרי עשרות, שרי חמישים, מאות, אלפים וכן הלאה. באסיפת המטה משתתפים רק השרים ללא אנשי הצבא שהם מופקדים עליהם. דווקא השרים מקבלים את הפקודה, ומהם לבדם ידרשו דין וחשבון לגבי קיומה. אבל בשטח, הקרב מתקיים ע"י החיילים הפשוטים, אשר כלפי השר נדמים לאברי גופו, שהוא מפעיל כרצונו בעת שמגיע הצורך.
מכאן נעבור לדוגמא השניה שקשורה לירידת יעקב לחרן לגור אצל לבן.
'אגרא דכלה' בפירושו לפסוק (בראשית, כט, א) 'וַיִּשָּׂא יַעֲקב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם' מציין, כי 'קֶדֶם'=144=24*6. ומשמעותו ששת ימי החול, 24 שעות כל אחד, שאליהם היה אמור לרדת יעקב בעזיבתו את קדושת הארץ. והפסוק בא ללמד כי למרות הכל יעקב לא יצא מקדושתו בירידתו אל טומאת הגוים – אלא 'וַיִּשָּׂא יַעֲקב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם'. כלומר, נשא את רגליו מעל המציאות החדשה, כדי לא להתחבר ולא ללמוד ממה שקורה מסביב, אלא לשמור מחשבותיו והנהגותיו באותה הקדושה שהייתה להן קודם.
יעקב כביכול מעולם לא ירד מקדושת שבת, וז' ימים בעיניו היו כיום אחד. שהרי שבת מתפצלת לז' ימי השבוע רק משום שהעולם עוזב את הקדושה ומאבד את הגובה. אבל בגובה עצמו דבר לא משתנה בסוד 'אֲנִי ה' לא שָׁנִיתִי' (מלאכי, ג, ו). וזה דומה למשל עם שר צבא, שבישיבת מטה הוא לבדו שקול כמו כל חייליו – ואילו ביציאה לפעילות שטח כל חייל נבחן בפני עצמו.
ורעיון זה פותר מייד גם קושיה אחרת: למה יעקב היה כל כך נדיב שבלי שום לחץ עליו הציע ללבן לעבוד עבור רחל שבע שנים ארוכות. אולי לבן היה מתרצה גם בעבודה של שנתיים או שלוש. אלא שיעקב קיים את דבר אמו, שאמרה אליו: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (בראשית, כז, מג – מד).
הביטוי 'יָמִים' בלשון התורה הוא שנה, כפי שמוכיח רש"י בבראשית, כד, נה. ויעקב הבין שהיעדרותו מהבית לא תימשך זמן רב, כי אם שנים אחדות – אך יחד עם זה תוך פחות משנה בודאי אין הוא יוכל לחזור הביתה. אולם כל שנה ושנה בקנה מידה של ארץ ישראל, אצל לבן הופכת לשבע. על כן יעקב לכתחילה דיבר במונחים של שבע שנים – אבל בעיניו הן נותרו כשנה אחת, כפי שכתוב "וַיַּעֲבד יַעֲקב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אתָהּ" (בראשית, כט, כ). אותם 'יָמִים אֲחָדִים' שציוותה לו אמו.
ועתה מובן איך מתורצת גם הקושיה הראשונה. אין פסול בזרע יעקב וכל השבטים עומדים בקדושה. לכן כלפי טיפת הזרע שהולידה את ראובן, העיכוב לשבוע נחשב רק כעיכוב יום אחד, שבו לטיפה אין שום בעיה להזריע.
ג/ בני בינה ימי שמונה.
כידוע מספר עץ חיים (שער לח, פ"ג), ומעוד מקומות, האור הזרוע לצדיק בעוה"ב – הוא במדרגת בינה, השורה על ז' המידות שעומדות תחתיה כמו אברי גופה. לכן, כל עוד שאין היא יוצאת מהעוה"ב, היא נחשבת לאחת – ואילו בירידתה לעוה"ז, ז' מידות יוצאות מצלה ונמנות בנפרד ממנה. כמו שאומרים במזמור חנוכה "מעוז צור": 'בני בינה ימי שמונה'.
ואם כן, אהרן העלה את אור הבינה להאירו בנרות מנורה. אבל בזמן שהמקדש עומד בקדושתו, הבינה מסתתרת בפנים, ואיננה יוצאת מפתח ההיכל החוצה. נכון למצב זה, פח שמן חתום בחותמת כהן גדול דולק רק יום אחד, לא יותר. ועתה נעבור מקצה לקצה: במצב הגרוע ביותר, כשהמקדש נטמא ע"י הגוים – אין הבינה מתגלית בו כלל, ופח השמן לא מן המצוי.
אמנם נותר עוד מצב ביניים, כביכול בין השמשות, כאשר הגוים כבר סולקו מהמקדש – אבל הוא עדיין אינו נטהר כתיקונו, ובו לצד הקדושה מעורבות גם מידות של חולין. אל המצב הרופף הזה הבינה כן יכולה לרדת. ויש לכך רמז עמוק בדברי הזוהר (זהר חדש מדרש הנעלם דף כג/ב): "והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם".
וצריך להבין, מה התחדש כאן, שה' הוצרך להעיר באופן מיוחד את רוח הכהנים להדליק נרות מנורה בשמן זית. הרי זוהי עבודתם יום-יום! נברר בהדרגה את כוונת הזוהר, ובינתיים נתחיל משאלות היסוד. מתי הביאה היונה לנח את עלה הזית – בעת שכבר 'קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ', אך עדיין לא 'יָבְשָׁה הָאָרֶץ' לחלוטין (בראשית, ח). כלומר, הארץ נמצאת בדיוק במצב בינוני. ושאלה נוספת, מניין נלקח עלה הזית – "ר' ברכיה אמר שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאתו" (ויקרא רבה, לא, י).
משמע שבמצב הגבולי בין קדושה לחולין שערי גן עדן נפתחים, והבינה מתפשטת להאיר לעולם החיצון. על זה "כך אמר הקב"ה הזית הזה הביא אורה לעולם בימי נח" (שם). וכן היה בימי חנוכה, כשהכהנים הדליקו את נרות המנורה לפני שהספיקו לטהר את המקדש לגמרי, ובו עדיין הייתה ערבוביה של קודש וחול. משילוב שניהם נולד מצב חדש. צד הקדושה זימן את אור הבינה במנורה כתמיד – ובעל כורחה אגב קודש להאיר גם לחול. החובה להאיר לחולין אילצה את הבינה להתגלות מחוץ למחיצתה בקודש, וממילא שם לקבל צורה של ח' מידות נפרדות.
לכן בזמן חנוכה במנורה האירו ח' מידות הבינה, כל אחת בפני עצמה. והן הבטיחו, כי פח השמן אשר דולק בקדושה יום אחד – דלק בחנוכה שמונה ימים. ולולי העיר הקב"ה את רוח הכהנים שלא להמתין, אלא להדליק את נרות המנורה עוד לפני שיטהרו את המקדש – לא היינו זוכים לנס חנוכה לעולם. ולכן גם נח לא המתין עד שהארץ תתייבש, אלא שלח את היונה בזמן הגבולי, כששערי גן עדן לא נסגרו עדיין. וגם אז, לא ניתן היה להוריד את הבינה לעולם, כי אם ברוב הכוח והאומץ. כפי שכתוב על יונה – 'וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'.
וכפי שהנס נגרם ע"י יציאת הבינה ממחיצתה בקודש – כך אנו מצווים לפרסם את נס חנוכה, שאור חנוכייה יאיר מן הבית לחוץ. את מה שאירע בימי חנוכה, מעתיקים לימינו אנו – ולשם כך שמים חנוכייה במקום גבולי, בין רשות היחיד לרשות הרבים. והיות שהחנוכייה הועמדה בחלון או בפתח הסמוך לרשות הרבים – אור הבינה מעוה"ב שמאיר בה כלפי חוץ, בהכרח מתארך לשמונה ימים – 'וכל מצות שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד'.
עתה נבין את הפשט, מהו החידוש בחג החנוכה, שיש לחגוג אותו עד היום. לשם כך נחזור שוב לאור המנורה.
"אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו" (חגיגה, יב.). כלומר, באור זה האדם זוכה לראות מה עתיד לצאת מכל דבר עד סוף העולם. וכיוון שכל פרטי העתיד ידועים לו מראש, נחשב כאילו 'צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו' (על פי ביאור הגרי"א חבר בפתחי שערים, נתיב סדר הפרצופים, ז).
מכאן מתבאר כי מעלת אהרן הייתה, שזכה להבין אחרית מראשית. ודווקא הבינה שהשיג, דהיינו, הבינה שלו, האירה בז' נרות המנורה. על כן זכות העלאת הנרות מיוחסת כולה לאהרן: "בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אולם, אע"פ שהבנתו הייתה זכה כאור מנורה – לא עלה בידו להסבירה לאחרים, והמנורה נשארה להאיר רק בפנים ההיכל, שאין בו כניסה לזרים, כי אם לכהנים בשעת עבודתם.
משום כך, בלית ברירה, אהרן נגרר אחרי משה במי מריבה, וגם עליו נגזרה הגזרה על שלא מצא מילים לשכנע את הסלע. אולם החשמונאים הבינו לעומק כיצד להאיר עיני אנשים רחוקים, השקועים בטיט יוון עד קדקודם. שהרי 180 שנים ארוכות מלכה מלכות יון בפני הבית (ע"ז, ט.), רבים כבר השלימו עם הגזרות, ואף התייוונו מרצון. במצב כזה קשה ביותר למצוא מילים משכנעות, שתעוררנה את ערכי היהדות בלב אנשים השקועים עמוק בתוך התרבות הזרה, ועוד למשכם שייצאו משגרת החיים השלווים, ולארגנם לצבא מנצח.
אולם החשמונאים הצליחו, וכאשר מצאו מילים נכונות להכניס את מסורת האבות אל לב השומעים – הדליקו בבית המקדש את נרות המנורה. וזאת עבודת החנוכה – להוציא את אור הבינה מחדרי חדרים, שתאיר את עיני הנמצאים החוצה. אך גם המסתכל על נרות חנוכה מן הבית בפנים בטוח לא מפסיד !
חנני אלוקים לסיים חלק א' בכ"ב סיון תשס"ז. ברוך המחליף ליעף כוח.
