הפרס לשנת תשנ"א על שם רבה של ירושלים הר' פראנק זצ"ל
על המבול
1. אסטרונומיית המבול
במדרש (בראשית רבה, כו, ז) נאמר: "רבי אומר אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרש לנו מעשה המבול דיו". ואכן הגמרא ברכות, נח: בדיון בנושא המבול מסתמכת על הפסוקים מאיוב, ולגבי המזלות כסיל וכימה מסיקה: "אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל". וזה הפתרון של לשון החידה האמור באויב (לח, לא): "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ-מוֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ". כלומר, במערכות השמים מזלות כסיל וכימה אחראיים על המאזן בין קור לחום. אולם כמוכח ממדרש בראשית רבה (לב, יא), בימי המבול המאזן הופר, וכפי שכתוב: "וישאר אך נח, ר' הונא בשם ר"י אך מיעוט, שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה". לפיכך חשוב לעקוב כיצד השתנו המזלות כסיל וכימה במהלך המבול. ובכלל, מה ידוע עליהם?
האבן עזרא בפרושו לעמוס (ה, ח) אומר, שכימה נכללת משישה כוכבים, וכך היא נראית ברקיע השמים. אבל בגמרא ברכות, נח:-נט. נאמר: "מאי כימה? אמר שמואל כמאה ככבי. כשהקב"ה בקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעיש וסתמה".
ועכשיו נעשה היקש בין המספרים. כמו ששישה כוכבים של כימה, הם למעשה מאה כוכבים, נגיד אם לצפות בטלסקופ – הרי שבנטילת ב' כוכבים מהמאה, ביחס לששת הכוכבים זה ייחשב כחלק 0.12 שנחסר [2*6/100]. ויוצא שבמבול מששת הכוכבים בכימה נשארו רק 5.88.
עוד מובא שם בגמרא, שכאשר ביקש הקב"ה לסיים את המבול, נטל שני כוכבים מעיש וסתם מה שנחסר בכימה. ומאי עיש, אמרי לה – זנב טלה. הפרטים מתבררים טיפין טיפין מדברי המפרשים: מהרש"א בברכות, נח כותב, דוודאי כימה משמע שהוא ממזל טלה. רש"י בבבא מציעא, קו: מדייק יותר, וממקד את כימה בזנב טלה. האבן עזרא בפירושו לאיוב (לח, לא) מסביר, כי כימה הוא שבעה כוכבים קטנים בסוף מזל טלה ונראים כשישה. ואילו רש"י שם מוסיף, שעיש הוא כוכב גדול שבכימה.
לסיכום, כימה בת ו' כוכבים מצויה בזנב טלה, ועיש בסיום הזנב – הוא כוכב השביעי, גדול משאר כוכבי הכימה. והנה, על מנת לגמור את המבול הזיז הקב"ה את העיש קצת ממקומו, עד ששני כוכבים ממנו מילאו את המקום שהתרוקן בכימה. ע"י כך העיש נעשה חלק בלתי נפרד מהכימה, והרמז כאן הוא, שבעיש יש דמיון לאישה, אשר כידוע (ברכות, סא.) קיימת בשתי צורות, פרצוף או זנב. ורק השבת העיש מבחינת הפרצוף הנפרד, והפיכתו לזנב של כימה, הביאה לסיום המבול.
במילים אחרות, הצלע שנבנתה לאישה במעשה בראשית – בסוף המבול, במידה מסוימת, חזרה שוב לאדם. וזוהי רפואה למכה, כי הדורות לפני המבול התקלקלו בשל עצמאות יתירה, אשר ניתנה להם עוד לפני שתיקנו המידות. ועתה הוחזרו תחת פיקוח צמוד.
נותר רק לדייק באיזו מידה בוטלה עצמאותם, ובאיזו מידה היא נשארה. ברור שבגובהה האישה נמוכה מן האיש, או בתרגום ללשון כוכבים – בשני כוכבים מעיש אי אפשר למלא חסרון שני כוכבים בכימה. בלתי נמנע שחלק ממעיינות תהום רבה יישארו בלי כיסוי, ולא ייסתמו. וחז"ל לומדים זאת מרמז התורה, שלפיו ממי המבול נותרו מעיינות תהום שלא נסתמו, ומעיינות טבריה אחד מהם (רש"י, בראשית, ח, ב).
עתה נעשה חשבון כמה נותרה כימה חסרה אחר המבול בגלל אותו הפרש בין גודל העיש לגודל הכימה. נפתח מרעיון שמקורו בדברי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער י, פ"ג). אדם, שנברא בתחילה דו-פרצופי, נרמז במילוי מיוחד של השם הוי"ה, שהוא בגימטרייא מ"ה כמו 'אדם': יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א. ואילו אותיות המילוי שלו לבדן, דהיינו – ו"ד-א-או-א, המצורפות אל ההוי"ה כמו זנב, נותנות בגימטרייא 'חוה'.
כלומר, בהיות האישה כזנב, מצורפת לגבר, גובהה ביחס אליו – הוא 19/26, כמניין אותיות המילוי 'חוה'=19 לעומת המניין הוי"ה = 26.
וההגיון אומר, כי בנסירת הנקבה מהאדם להיות פרצוף נפרד – קומתה גדלה עד לשוויון המלא, והם נחשבו כשני המאורות הגדולים. אבל מעלה זאת מועדת לפורענות מצד קטרוג הירח, שמתרצה שתהיה לו שררה בלעדית במלכות. לדוגמא, חטא המקושש (במדבר, טו), שניסה להקיש ולהשוות בין שני העצים ביום השבת, בזמן שיא עליית הנקבה – הוא בדיוק קטרוג הירח (עיין ח"א סימן 20/ז). קיימות עוד דוגמאות רבות מסוג זה, ובכולן הצד המקטרג יצא נפסד ע"י שלילת עצמאותו, כמו שקרה במיעוט הירח. וכן היה בחטא של דור המבול שהחשיבו עצמם לבני אלוקים, עד שהופחתה קומתם, והסתפחו שוב להיות טפלים לאדם כזנב. משמעות העניין, כי לאחר המבול גדלה תלות האנושות בהקב"ה.
אבל כמה בדיוק הורד מהפרצוף, ונהפך לזנב – זו שאלת השאלות, שהתשובה עליה תיתן את מידת התלות האנושות בהקב"ה לאחר המבול. ובה באופן ישיר תלויה היכולת לפתור מערכת סבוכה של משוואות, שנציג בהמשך, אשר יעודה להסביר כיצד התפתח המבול. ומניסיוני התברר, שאפילו סטייה כלשהי מן השיעור הנכון הופכת את המערכת כולה לחסרת פתרון.
ברור כי שיעור גובה האישה לאחר המבול יהיה פחות מגובה האיש, ששווה 26 – אך יחד עם זה לא יחזור במאה אחוז לשיעור הזנב, 19, אלא יהיה קצת יותר. בזמן שהתחלתי לערוך את החשבון עוד לא היה בידי מחשב, ובמשך זמן רב טרחתי לרצות כל מגבלות המערכת באמצעות מחשבון, אך לריק. התייסרתי רבות, עד שכנראה ריחמו עלי בשמים, ונתגלה לי השיעור הנכון – 19.5, שאתו המערכת נפתרה בן רגע. עד היום איני מבין את פירושו המדויק, ולכן לא אגזול זמן הקורא להציג לפניו כל מיני תירוצים מפוקפקים.
נקבל זאת כעובדה מוגמרת, ונמצא בעזרתה את היחס הנכון בין גובה האישה לגובה האיש לאחר המבול – 0.75=19.5:26.
משום כך, אם גודל שני כוכבים מכימה הוא 0.12, הרי גודל שני כוכבים מעיש, שהוא כאישה לכימה, הופחת בשיעור של 0.75 – ושווה 0.09=0.75*0.12. לפיכך, לסיכום, המבול החל מהקטנת הכימה משישה עד שיעור 5.88 כוכבים – וסיום המבול בא בעת שהכימה גדלה שוב והגיעה לשיעור של 5.97=0.09+5.88 כוכבים. והוא השיעור שנשמר מן הסתם עד עצם היום הזה.
ואולי על חשבון המחסור של 0.03 כוכב משישה, מצא רבי יוחנן (סנהדרין, קח.) שלושה מעיינות תהום רבה אשר נשתיירו לאחר המבול ולא נסתמו. אלא אם 0.03 מצביע על 3 מעיינות – אז גירעון של 0.12 שממנו החל המבול, נותן את המספר י"ב. ואלו י"ב מעיינות, הם כל מעיינות תהום רבה אשר נבקעו בראשית המבול – וכנגדם י"ב שבטי ישראל, תזכרו זאת למען ההמשך!.
2. קשיים בהבנת דברי חז"ל
בואו נתמקד עכשיו בפרטי לוח הזמנים של המבול.
לגבי תאריכי סיום המבול האמורים בתורה (בראשית, ח, ד – ה) "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּעֲשִירִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים", רש"י כותב: "בחדש השביעי – סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. בעשירי – זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם".
אמנם בפשטות, לפני שביציאה ממצרים הקב"ה חידש לבני ישראל את מניין חודשים מניסן, "הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות, יב, ב) – כל העולם היו מונים מתשרי, כמו שנהוג, למשל, למנות שנות מלכות למלכי אומות העולם (ר"ה, ח.). ולכאורה בפסוקים אין שום רמז המורה שהשביעי הוא "שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים". אולם אף אם נאמר כך, מדוע הפסוק הסמוך, ללא שום סיבה הנראית לעין, מתחיל פתאום למנות את החדשים ממרחשון, לאמור: "בעשירי – זה אב שהוא עשירי למרחשון".
וכן באמת מקשה הרמב"ן, ואומר כפשוטו, שביעי הוא ניסן, עשירי הוא תמוז, וסדר החודשים מונים מתשרי. אמנם אין רש"י ממציא חידושים, אלא מעתיק את דברי חז"ל במדרש (בראשית רבה, לג, ז). ונראה לתרץ כי רש"י ורמב"ן נחלקו בפירוש הצוהר העשוי בתיבה (עיין ח"א סימן 1). לפי הרמב"ן צוהר – הוא חלון, שבעדו השקיף נח על העולם מתוך התיבה, כפי שהרמב"ן עצמו כותב בפירוש: "והנה נח מעת שכלה הגשם היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו. ואחר ע"ג יום ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו לו ראשי הרי אררט, וחזר וסגר אותו" (רמב"ן בראשית, ח, ה). ולכן בשבילו הזמן בתיבה ובעולם החיצוני – הוא אחד, מאחר שהחלון מקשר ביניהם.
אבל רש"י נוטה לפרש כי צוהר הוא אבן טובה מאירה. וכפי שאבן טובה, היא שקבעה לנמצאים בתיבה את אורך היום ואת אורך הלילה, יתכן מאד שאורכם היה שונה מקצב הזמן שמחוץ לתיבה.
3. שני זמני המבול
כאשר נעיין בפרשת המבול, נראה בה שני סוגי תאריכים שנפגשים לסירוגין זה לצד זה. סוג אחד מזכיר חודש מסוים ואת היום בו, כגון, בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש התחיל המבול, או ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ. מכיוון שבימים הללו התיבה הייתה פתוחה לעבר העולם, יש להניח כי סוג זה של תאריכים מתואם עם זמן העולם החיצוני. הסוג השני מזכיר רק את מספר הימים, כגון, ויגברו המים על הארץ חמישים ומאה יום, ויהי מקץ ארבעים יום וכו'. רעיון המפתח הוא, שאלו ימים ספורים כפי שספר אותם נח, והולכים לפי קצב הזמן שבתוך התיבה.
ובלבד שהתורה נסוגה מכלל זה בסיפור השליחויות של היונה. בבראשית, ח, י' וי"ב כתוב ונשנה פעמיים: "וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה". מטבע הדברים הלשון 'שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים' באה לומר, כי הם אחרים ושונים משאר הימים הספורים – כיון שנמנים לפי אורך הזמן מחוץ לתיבה. אלא רש"י (בראשית, ח, ח) לומד מזה שבשניהם כתוב 'וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים' – שאף בשליחות ראשונה הוחיל ז' ימים. וכן מוצאים בבראשית רבה (לג, ו): "א"ר יוסי בר חנינא שלשה שבועות ימים". במילים אחרות, כל פעם לפני שליחות היונה המתין נח ז' ימים בימים של העולם.
ובכן, לסיכום, לעומת זמן העולם הרגיל, שלהלן נקרא לו T – בתוך התיבה הימים והלילות התחלפו בקצב אחר, ולזמן שעבר על פי הלוח של נח נקרא X.
משמעות הדבר, כי לכל אירועי המבול יש שני תאריכים. תאריך אחד לפי לוח רגיל בזמן T, ותאריך שני על פי הלוח שספר לו נח בתיבה, ונמדד במונחים של זמן X. למשל, היום הוא יום ט"ו באייר (שנת תשס"א, תחילת כתיבת הספר), והוא יום ל' לספירת העומר. אפשר לציין תאריך לפי לוח השנה, אפשר לפי מניין ימי העומר – ושני התאריכים מורים בעצם על יום אחד. בשביל זה נאסוף את כל המידע לגבי התאריכים המוזכרים בפרשת המבול, וניתן לכל תאריך שם זוגי, המבטא את יומו בשתי מערכות הזמן, כגון X1, T1, וכן הלאה.
לפי זמן העולם
|
לפי זמן בתיבה
|
Tn
|
Xn
|
הפסוק בחומש בראשית
|
ז' ימים
|
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר (ז, ד)
|
|||
מ' יום
|
T1
|
X1
|
ממטיר ארבעים יום וארבעים לילה (ז, ד)
|
|
ז' ימים
|
לשבעת הימים מי מבול היו על הארץ (ז, י)
|
|||
יום י"ז בחדש שני
|
נבקעו כל מעיינות תהום רבה (ז, יא)
|
|||
מ' יום
|
T2
|
X2
|
גשם ארבעים יום וארבעים לילה (ז, יב)
|
|
בעצם היום הזה בא נח אל התיבה (ז, יג)
|
||||
מ' יום
|
המבול ארבעים יום על הארץ (ז, יז)
|
|||
ק"נ יום
|
T3
|
X3
|
ויגברו המים חמשים ומאת יום (ז, כד)
|
|
ק"נ יום
|
T3
|
X3
|
ויזכור אלקים ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום (ח, ג)
|
|
יום י"ז בחדש שביעי
|
T4
|
X4
|
ותנח התיבה על הרי אררט (ח, ד)
|
|
יום א' בחדש עשירי
|
T5
|
X5
|
נראו ראשי ההרים (ח, ה)
|
|
מ' יום
|
T6
|
X6
|
פתח החלון מקץ ארבעים יום (ח, ו)
|
|
ז' ימים
|
T7
|
X7
|
שלח יונה פעם ראשונה (ח, ח)
|
|
ז' ימים
|
בעוד שבעת ימים אחרים – שליחות שניה (ח, י)
|
|||
בעוד ז' ימים הוא יום א' בתשרי
|
T8
|
X8
|
בעוד שבעת ימים אחרים לעת ערב בראשון באחד לחדש חרבו המים (ח, יב – יג)
|
עתה כדי לקשר בין שני סוגי התאריכים באמצעות כל מיני משוואות, אנו זקוקים לידיעת לוח שנת המבול, איזה חודש היה חסר, ואיזה מלא.
4. לוח שנת המבול
בסוף פרשת בראשית התורה מודיעה בפרטים את שנות חייו של כל דור ודור לפני המבול, ולפיהן החשבון הפשוט מיד נותן כי המבול החל בשנת אלף תרנ"ו (1656) ממעשה בראשית. והיא שנה רביעית למחזור הקטן של י"ט שנים, שעל פיו נקבעים החודשים החסרים והמלאים בלוח השנה.
והמדרש (ב"ר, לג, סוף ג) כותב על שנת המבול: "א"ר יוחנן לא שמשו המזלות כל י"ב חדש, א"ל ר' יונתן שמשו אלא שלא היה רישומן ניכר".
כלומר, רישומן ניכר ואינו ניכר כאחד. כפי שנח היה בתחילת המבול 'וְנחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה' – כן הוא נשאר בגילו בתום המבול בעוד שנה. כפי שהמדרש (ב"ר, לב, ו) כותב: "ר' יהודה אומר שנת המבול אינה עולה מן המניין". אך מצד שני בהמשך המדרש: "א"ל ר' נחמיה אע"פ שאינה עולה מן המניין, עולה היא בתקופות ובחשבונות". ורש"י שם מסביר – כשתחשוב מבריאת העולם למניין תקופות ועיבורים תכלול את אותה השנה של המבול עם שאר השנים, שאתה מונה מבריאת העולם עד השנה שאתה עומד בה.
להיווכח שלוח שנת המבול הוא באמת לוח שנת ד' למחזור הקטן אפשר מפרוש רש"י, שבפרושו לבראשית, ח, ג סופר את ימות חודשים: "בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים הרי ג' מכסליו וכ"ט מטבת הרי ל"ב ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח הרי ק"נ". מכאן ניתן לדייק את אורכם של החודשים. בטבת כ"ט יום, זה כתוב מפורש. אך בנוסף, מתוך שהגשמים החלו בי"ז במרחשוון, נמשכו מ' יום, ופסקו בסוף כ"ז בכסלו, מוכח בבירור כי במרחשוון היה כ"ט יום. ולפי רש"י, מכסלו נותרו עוד ג' ימים: שהם כ"ח, כ"ט, ל' – לפיכך בכסלו ל' יום.
וזה לוח שנת המבול, שנת ד' למחזור הקטן: תשרי – 30, חשוון – 29, כסלו – 30 , טבת – 29, שבט – 30, אדר – 29, ניסן – 30, אייר – 29, סיוון – 30, תמוז – 29, אב – 30, אלול – 29.