על המבול
(המשך)
8. קריעת ים סוף ובקיעת מעיינות
משמעות הדבר, שאילו נח היה מסתכל מתוך החלון אל מחוץ לתיבה, הוא היה רואה מה שראה יונה ממעי הדגה – "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְראשִׁי" (יונה, ב, ו). "שהראהו הקב"ה ים סוף ואיך עברו ישראל בתוכו שהיו שתי עיני הדגה כמין שתי חלונות ומסתכל ורואה כל מה שבים" (רש"י שם). [השווה זאת עם חקירה בח"א סימן 1, האם הצוהר בתיבה היה חלון או אבן יקרה].
ועל אף שכאן אנחנו נוקטים כי לנח במקום החלון הייתה אבן יקרה, וקפיצה בזמן החיצוני לא נודעה לו מעולם – יש עומק עצום ברעיון שבִּן רגע אפשר לעבור מהמבול לקריעת ים סוף בקפיצה. סוג הקשר ביניהם מבואר במדרש: "[הקב"ה] כשביקש אמר (בראשית א, ט) יקוו המים. וכשבקש עשה את היבשה ים ותהום, שנאמר (עמוס ה, ח; ט, ו) הקורא למי הים, ואומר (בראשית ז, יא) ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה. וכשבקש עשה את הים ותהומות יבשה, שנאמר (שמות יד, כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואומר (תהלים קו, ט) ויוליכם בתהומות כמדבר" (שמות רבה, יב).
כלומר, כנגד בקיעת י"ב מעיינות תהום רבה – בקריעת ים סוף התייבשו התהומות בלב ים, ונהפכו לי"ב פרוזדורים לשנים עשר שבטי ישראל. [כפי שכתוב: "לְגזֵר יַם-סוּף לִגְזָרִים" (תהלים, קלו, יג), ונאמר במדרש: "ולישראל נגזר שנים עשר גזרים בים" (אסתר רבה, ז)]. ועתה יש לחזור למסקנת הסימן 1 לעיל, וחשוב להבין זאת היטב, כי המבול וקריעת ים סוף – הם שני צדי מטבע אחד.
הרי בהיות דור המבול עצמאי כפרצוף שלם הם פגעו בכל מעיינות תהום רבה, שנים עשר במספרם, שהוציאו מימיהם. ואילו ישראל להפך, נכנסו לים סוף זכאים, והקב"ה ייבש בעבורם את אותם י"ב מעיינות, ומהם נעשו תעלות למילוט בני ישראל: "וַיָּבאוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם" (שמות, יד). כך היא בחינת הפרצוף, יכולה לתקן או לקלקל הכל.
אולם כשנותנים לאדם רשות לפעול חופשי, כטוב בעיניו, והוא מנצל זאת לרעה פעם אחר פעם – מכופפים אותו תחת רשות אחרת, שתגביל חופשיותו. הוא שקרה במבול, לאחר שדור המבול שבר את כל השיאים בחטאיהם – הקב"ה הוריד את האנושות, להיות שוב תלויים בזכר כזנב. אך לא לגמרי, במקום להחזיר את גובהם לנקודת המוצא, 19 – קומתם נעצרה ברמה 19.5. כלומר, נשארו במצב מעורב, מקצת זנב ומקצת פרצוף.
ואף שאולי לא כל כך נעים להיות זנב, אבל לפחות בחלק זה יש תעודת ביטוח שהמזון לא ייפסק לעולם, ואין איום של השמדה. וזאת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול שישמיד את כל העולם כולו, אשר התורה נותנת לה הסבר על פי פשטו של מקרא ממש: "וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָר" (בראשית, ט, טו). צריך רק לפרט.
כיון שחלק מקומתה של האנושות כפרצוף עצמאי נגרע ממנה ונהפך לזנב, שוב אין בה אלא לכיסוי תשע מעיינות. ג' מעיינות תהום רבה נותרו מעבר לתחום השגת האנושות, וכפי שאין ביד האנושות לייבש או לסתום מעיינות אלה – כך גם ידה לא משיגה לקלקלם, שיפרצו מימיהם ויציפו את העולם. וביציאת שלושת המעיינות מהמשחק – "וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָר". [השווה עם ח"א סימן 22/ד. מבחינת התכלית, השכינה וגן עדן, השלמות הושגת במספר עשר, ועל מנת להשקותו עלולות להיעלות י' זרימות מים מאבן השתיה. אבל, כפי שיתברר אי"ה בחלקו השני של הספר, במציאות שלאחר הנפילה, כגון זו שנוצרה במבול, השלמות מושגת ע"י מספר י"ב, ובשל כך מתהווית באמצעות י"ב מעיינות וי"ב שבטי י"ה].
9. גלות עשרת שבטים
אולם משמע מכאן, שכשם שמהאנושות אבדה הגישה לשלושת מעיינות תהום רבה – כך אין בידה למחוק את ג' שבטי ישראל שהיו עוברים בתוכן בקריעת ים סוף. ואלו הם השבטים לוי יהודה ובנימין שניצלו מגלות אשור, ואילו שאר השבטים שהתנתקו מירושלים ומהמקדש הוגלו ונעלמו. והפיצול לשתי מלכויות, יהודה וישראל – הוא בדיוק כדוגמת החילוק בין זנב לפרצוף. לחלק הזנב יש "ביטוח חיים" שלא ייעלם מהעולם בכל מקרה, ואילו חיי חלק הפרצוף תלויים במעשיו, אם הם רעים במיוחד יבואו מי המבול וישטפום. וזוהי אשור ששטפה את הארץ. אלמלא לא היו ג' השבטים יוצאים מכלל השגה, היו לה ה"מים" מספיקים לשטוף את כל י"ב השבטים, וכמו שכתוב: "נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְמאלוֹ" (יונה, ד, יא).
וי' השבטים ממלכות ישראל, שגבהה ידם נגד ה' והתנתקו מירושלים ומהמקדש, לא הושמדו פיזית, כי אם הושמדה זהותם הרוחנית – נמחק מעמדם כמו פרצוף, ושוב הם סופחו להיות זנב לעם אחר. שהרי כך אמרו הנביאים, שגלות אשור נבלעה בגוים, אלא שבכל זאת סופם להיגאל:
(הושע, ח) זָנַח עֶגְלֵךְ שׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד-מָתַי לא יוּכְלוּ נִקָּין. כִּי מִיִּשְרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָהוּ וְלא אלוקים הוּא כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שׁמְרוֹן. כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצרוּ קָמָה אֵין-לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶה-קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶה זָרִים יִבְלָעֻהוּ. נִבְלַע יִשְרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין-חֵפֶץ בּוֹ. כִּי-הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים. גַּם כִּי-יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָרִים.
על חזרתם העתידית אומר גם הנביא ישעיה (כז, יג) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם". ואילו הנביא יחזקאל בפרק מ"ח נותן פירוט מדויק כיצד תתחלק הארץ לי"ג רצועות מצפון לדרום, להיות נחלה לכל שבט ושבט.
כי "ברית כרותה לשבטים" (סיפרא, בחוקותי, ב), "ואמר אביי גמירי דלא כלה שבטא [למדנו שלא יכלה שום שבט]" (ב"ב, קטו:). ואע"פ שלפי רבי עקיבא (משנה סנהדרין, קי:) "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור" – כל רבותינו הגדולים מחפשים תירוצים כיצד ליישב את דעתו עם דעתו הרווחת של רבי אליעזר, כי "מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם" (שם, ועיין מרגליות הים במקום).
וילקוט שמעוני שיר השירים פ"א לא רק סובר כרבי אליעזר, אלא אפילו מסביר כיצד יגאלו: "עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון שעתידין גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי העולם הבא שנאמר בימים ההם ילכו בית יהודה". מעין זה נאמר בפסיקתא רבתי, לא: "מהו לאמר לאסורים צאו ששלש גליות נעשו עשרת השבטים אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מסמבטיון, ואחת גלתה לדפנו של רבלתה ונבלעה שם. נבלע ישראל (הושע ח' ח') לאמור לאסורים צאו: לאילו שנתונים בסמבטיון ולאשר בחשך הגלו (ישעיה שם). לאילו שנתונים לפנים מסמבטיון ואילו שנבלעו ברבלתה הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילים מחילים מלמטן, והם מחלדין בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע להם, והם עולים מתוכו כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה וגו' (זכריה י"ד ד')" [הדומה לזה מצוי גם בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה, ובמדרש במדבר רבה, טז].
וגמרא ברכות אכן מאשרת – בסופו של דבר הכל יחזור למקומו בשלום. כלומר, י"ב שבטי ישראל יחדלו מלהיות לזנב, ויקיימו את מלוא קומת הפרצוף, בדומה למצב הקדום לפני המבול – אלא בקדושה. עם השלמת הפרצוף ממילא ייסתמו כל מעיינות תהום רבה – והכוכבים שניטלו ממזל כימה ישובו אליו: "שבשעה שהקב"ה ביקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה, א"ר נחמן עתיד הקב"ה להחזירן לה [לכימה אותן כוכבים עצמן שנטל הימנה (רש"י)]" (ברכות, נט.).
10. מסע יונה בן אמיתי
האוקיאנוס משתרע על פני כדור הארץ על אין ספור אלפי קילומטרים של מים לאורך ולרוחב. מים על גבי מים, ושוב מים, עד אחד עשר קילומטר עומק. האנושות כולה קטנה וחלשה מדיי מלחקרו ומלידעו, ואין ביכולתה אלא לצלול פה ושם נקודתית לעומק לא רציני של כמה מאות מטרים. מי שהזדמן לו לשוט שם באותה שעה – צולם ונקלט, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שמתרחש ברחבי האוקיאנוס בכללותו.
בשל כך האוקיאנוס נמשל לבינה שאין שום סיכוי להבינה. ומעיינות תהום רבה בקרבו נובעים במי החכמה. וכן מגדירם הזוהר (שמות דף מב/ב): "וקרא ליה מעין נובע חכמה. ולבתר עבד מאנא רברבא, וקרא ליה ים, וקרא ליה בינה [קרא לו מעין נובע חכמה. ואח"כ עשה כלי ענק, וקרא לו ים, וקרא לו בינה]".
אולם אם תרצו לדעת, מה עומד מאחורי הביטוי "מעיינות חכמה", לא צריך ללכת רחוק לשם הדגמה. י"ב אבני החושן בבגד כהן גדול, אשר משיבים לשאלות ע"י נצנוץ האותיות החקוקות בהן – הם י"ב מעיינות שנובעים בחכמת אלוקים. תראו מה כותב הגרי"א חבר (בית עולמים, דף קלט ע"א): "ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים אבן, שי"ב אבנים הם י"ב תיקונים שהם נכללים בפה דעתיקא קדישא כמו שהארכנו שם בעניינו. והוא סוד תיקון המים אבנים המפולמות, שמהם מים יוצאים – והם מים דמוחא סתימאה, י"ב משח רבות והם אבנים משוקעות בתהום".
הפירוש לדבריו העמוקים הוא, כי האבנים הללו בחושן המשפט, שנקראות גם אבנים מפולמות, הן בעצם סלע משה או אבן שתיה, שסוף סוף פתחו את פיהן לענות, ולהוציא מימיהן בי"ב נביעות החכמה כמספר שבטי ישראל. והוא מסמל, לפי הפשט, את המהפכה בתודעת העם, שתצא עם פתיחת המוחא סתימאה.
והוא התיקון שעבר על יונה, שבתחילה סירב להיענות לציווי ה' ללכת לנינוה – ובסוף נענה והודה לה': "וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'. וַיּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה אֶל-הַיַּבָּשָׁה" (יונה, ב).
אבל מה שגרם ליונה לשנות דעתו – הוא המסע בקרב הדג, שעיניו היו ליונה כמין חלונות לראות "מה שבים ובתהומות. והראהו נהר גדול של מימי אוקיאנוס שנאמר 'וְנָהָר יְסבְבֵנִי' (יונה, ב), והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם שנאמר 'סוּף חָבוּשׁ לְראשִׁי' (שם). וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין שנאמר 'כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ' (שם)" (פרקי דרבי אליעזר, פ"ט).
והכוונה כאן, כי יונה הועבר דרך כל י"ב משברי הים, שבתוך השברים הללו עברו בני ישראל בקריעת ים סוף. ולנוכח זרימת י"ב מעיינות תהום רבה, שנובעים במי החכמה, אמר: "וְנָהָר יְסבְבֵנִי". "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי" – הן אבנים המפולמות, שמהן המים יוצאים (עיין פירוש הגר"א באדרת אליהו, ופ"א ספר יצירה). ומסתבר כי דווקא מהן צבר יונה את הבינה להיענות לדבר ה' ולקוות לישועתו, ותכף נפלט ליבשה. כפי שמסכם המדרש: "יונה בן אמתי היה צדיק גמור נצרף בבליעת דגים ובמצולות ימים ולא מת אלא ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה (יונה ב יא) ונכנס בחייו בכבודו לגן עדן" (מדרש שוחר טוב, כו, ז).
