14. יוֹסֵף וּבִנְיָמִן
נחזור לעניין יעקב ובניו. כפי שאנו זוכרים, הבכור נועד לרשת מהאב את ייעודו בחיים ולהשלים מה שלא הספיקו ליישם אבותיו. ועל חשבון תוספת האור שמגיע אליו, הוא מקבל את חלק המשנה בנחלה.
משום כך, כפי שאברהם נבחר להיות 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם' כדי לדאוג כמו אבא שכל הנבראים ילכו באמת בדרך ה' – כך הוא מסר את התכלית הזאת לזרעו אחריו. ועל פי התכלית, העיקר, שצריך לתקן הוא קו שמאל, כדי שלבסוף אפילו האנשים המנותקים ביותר מהמסורת יגיעו להכרת ה', ויגלו את האור בתוך החושך.
ולכן, יעקב שהיו לו שתי נשים גבירות אהב 'אֶת רָחֵל מִלֵּאָה' מפני שרחל, השייכת לקו שמאל, היא בת זוגו האמיתית. ולמרות שלאה הולידה לו את בכורו בקו ימין, והוא 'רְאוּבֵן בְּכרִי אַתָּה כּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי' (בראשית, מט, ג) – את החלק הכפול בנחלה מסר יעקב ליוסף, שנולד לו מרחל בקו שמאל: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית, מח, ה).
ולפיכך דווקא יוסף נקרא התולדה האמיתית של יעקב, כפי שכתוב 'אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף' (בראשית, לז, ב) – "וְיִשְרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָה לוֹ כְּתנֶת פַּסִּים" (בראשית, לז, ג).
עד כה אנו דילגנו על רוב הפרטים בהנחה שהם כבר ידועים מהסימנים הקודמים, אבל כאן מתחיל עניין חדש והקורא מתבקש להקדיש לו תשומת לב מיוחדת.
לגבי 'כְּתנֶת הַפַּסִּים' חז"ל אומרים במסכת שבת דף י ע"ב: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". ורש"י מסביר שם "כתונת פסים – סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת". כלומר, וזה החשוב ביותר, היתרון היחידי שהיה ליוסף על אחיו כלול בפיסת ידיו כי דווקא אותן הבליט יעקב במלבוש מיוחד. אך בפועל מעלתו נתגלתה בפעם הראשונה רק לאחר ירידתו למצרים, כאשר "וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכל אֲשֶׁר הוּא עשֶה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית, לט, ג).
הברכה שורה על מעשה ידיו, ולפני שנבין את הסיבה – נראה את ההשלכות.
כפי שמתברר מהסימן הקודם, באופן כללי המצרים הקדמונים לא היו אנשים גרועים ביותר. הם הכירו מושגי מוסר, וכיוון שידעו כי לאחר פטירתם יצטרכו לתת דין וחשבון – נזהרו מחטאים חמורים. כלומר, אע"פ שחיו באורות – הם לא השתמשו באורם מצד הערלה, אלא נהגו ליהנות מן המותר במסגרת אור הפריעה. והוא שאומר האר"י ז"ל בספר הליקוטים (וישב, מא) – כי השם "פרעה" הוא מלשון פריעה. אך בכל מקרה המצרים היו מושכים את האור להנאתם האישית, ולכן אורם מעולם לא התיישב בתוך כליהם. ולכן כל אוכל שניסו לשמור לעצמם היה מתעפש – ורק יוסף המהול בערלה ובפריעה כאחד היה מסוגל לאסוף האוכל באוצרות, ואף לצוות למצרים שימולו כולם (רש"י בראשית, מא, נה).
יוסף נתן תמיד דוגמא אישית, ובקרבתו היו משתפרים אפילו בעלי אור הגרועים ביותר. כן, למשל, "פוטיפר סריס פרעה, אמר רב שקנאו לעצמו [למשכב זכור מתוך יופיו. רש"י] בא גבריאל ופירעו, מעיקרא כתיב פוטיפר ולבסוף פוטיפרע" (סוטה, יג:). כלומר, גם פוטיפר, במגע עם יוסף, השתנה לטובה. בתחילה רצה ליהנות מיוסף שיהיה לו עבד למילוי תאוותיו הבהמיות – ובסוף הוא עצמו הצטרף אל הפריעה. אבל פוטיפר בכל זאת לא ידע כיצד ליישב את אורו עם מציאות החיים, בא יוסף ועשה זאת במקומו. כי ליוסף יש כושר ביצוע יוצא מן הכלל בסוד 'וְכל אֲשֶׁר הוּא עשֶה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' – כל אור שלוקח, יוסף מוביל עד לכלים של מעשה.
ולפי תכונתו, לשאת את האור עד שלב הביצוע למעשה, שהארץ מתברכת ממנו, הזוהר מקיש בין יוסף ובין יאור:
(זוהר בראשית דף קצד/א) ופרעה חולם והנה עומד על היאור רזא איהו כמה דאתמר דא יוסף דנהר דא יוסף הצדיק הוא. דההוא נהר דנגיד ונפיק איהו אשקי וזן לכלא ויוסף איהו נהר לאתברכא כל ארעא דמצרים בגיניה [ופרעה חולם והנה עומד על היאור. הסוד, נהר זה יוסף הצדיק הוא. שההוא נהר נמשך ומשקה ומזין לכולם, ויוסף הוא נהר להתברך כל ארץ מצרים בגללו].
ומתוך מודעות שדרכו מתברכת הארץ, פרעה תולה ביוסף את כל תקוותיו:
(בראשית, מא, לט – מה) וַיּאמֶר פַּרְעה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלוקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיּאמֶר פַּרְעה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיּאמֶר פַּרְעה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעה וּבִלְעָדֶיךָ לא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקְרָא פַרְעה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כּהֵן אן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
ושימו לב, כיצד פרעה בחכמה מסמיך את יוסף להחליף אותו כמושל על הארץ בכל קומתו. ומלבד סממני המלכות אשר משאיר לעצמו 'רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ' – את כל שאר רכיבי המלכות, מהראש ועד הקרקע שמתחת רגליו מקבל יוסף:
- ראש - אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ,
- פה - וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי,
- צוואר - וַיָּשֶם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ,
- חופש פעולה - וַיָּסַר פַּרְעה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אתָהּ עַל יַד יוֹסֵף,
- ידים ורגלים - וּבִלְעָדֶיךָ לא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ,
- הארץ מתחת לרגלים - וְנָתוֹן אתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
משום כך ניהול המדינה בפועל נמסר לידי יוסף, וכאן המקום לברר מה הייתה סגולתו של יוסף שבגללה "כל אֲשֶׁר הוּא עשֶה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". ומה הוא החידוש שנכנס לעולם בזכותו.
יוסף היה ראשון שעלה לשלטון לא ליהנות אלא כדי לשרת את העם.
כדי להוכיח זאת נביא כמה ראיות.
(בראשית, לט, ה - ו) "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. וַיַּעֲזב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל".
וכלי יקר מפרש שם: "ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע"פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ"מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל".
לפני יוסף היו כולם עולים לשלטון כדי להתעשר, ליהנות מן השררה ומן הכבוד – אבל יוסף ידע בדיוק לשם מה הוא עלה לשלטון, וכל שיש בנפשו גילה לאחיו "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אלוקים חֲשָׁבָהּ לְטבָה לְמַעַן עֲשׁה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲית עַם רָב" (בראשית, נ, כ).
יוסף המשיך בדרך אברהם ועשה מהנהגת העם את המצווה שהתמסר לה במלואו. ועל ידי כך הפך למנהיג הראשון שהחשיב את עצמו למשרת העם אשר חייב לפעול למענו, ללא רשות להפיק שום תועלת לעצמו.
כיום נהפך הדבר לשגרה, וכל מנהיג שרוצה לעלות לשלטון מכריז על עצמו שעומד לשרת את העם, לדאוג לשגשוג החברה, לטפל בשכבות החלשות ועוד הבטחות רבות כגון אלה שלא תמיד מתקיימות במציאות. אבל כל זה חידושו של יוסף שקם בראש המנהיגות החדשה. ומשמעות הדבר, שהוא היה הראשון שחיבר בין שני הקווים מלמעלה. כלומר, כל מה שהעם מעלה לשלטון בקו שמאל כגון כספי המיסים, השרות בצבא או השיתוף בעבודות ציבוריות – העומדים בשלטון חייבים לנצל אך ורק לתועלת העם. מנהיגות הגונה מחזירה אל העם את כל השפע – ואז מה שנתרם בקו שמאל העם מקבל מהשלטון דרך ימין, ומכיר שהכל נעשה לטובתו.
זהו החיבור בין הקווים מלמעלה אשר חידשה בעולם מנהיגותו של יוסף הצדיק. אבל אין לשכוח כי עדיין קיים בנימין, בן שני לרחל שבו התמקד כל חשק לבה. בנימין היה עבורה התכלית, עד כדי כך שאפילו יוסף טפל לו, ונקרא על שם הציפייה לבנימין: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמר יסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית, ל, כד).
כל כוח רחל עובר לבנימין והוא יורש מאמו את מעמדו הבלעדי בקו שמאל, ואילו אביו שינה שמו וקשר אותו לבסוף אל קו ימין: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית, לה, יח).
לכן בנימין ממלא את תפקיד 'עקרת הבית' בקרב שבטי ישראל, וכאשר כולם עסוקים בפעילות קדחתנית – אין הוא מתערב, ומחכה בשלווה לראות כיצד יסתיים הדבר. זו התנהגות הנקבה המתפעלת, ואת עיקרי הדברים כבר ביארנו לעיל בסימן 7/ה. וכן מצאנו בשאול מלך ישראל שהיה משבט בנימין ולא הביע שום התעניינות אישית אפילו בנושא של בחירת בת הזוג. אשתו בחרה בו כפי שמפרש רש"י: "כשחטפו בני בנימין מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו" (רש"י שמואל א, כ, ל).
וכן מרדכי מזרע בנימין היה יושב 'בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלא-קָם וְלא-זָע' אפילו בפני המן. מי שהסעיר את העולם ופעל כנגדו היה המן – אולם בשכר פעילותו לא זכה אלא מרדכי שישב בשקט. שכן במקום המן, דווקא את מרדכי הרכיבו על הסוס ברחוב העיר בלבוש מלכות וקראו לפניו 'כָּכָה יֵעָשֶה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ'. ואף ביתו של המן ניתן למרדכי כפי שכתוב 'וַתָּשֶם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-בֵּית הָמָן' (אסתר, ח).
והוא לפי תוכן הברכה שנתן יעקב לבנו: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבּקֶר יאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית, מט, כז). ורש"י מסביר במקום "בבקר יאכל עד. לשון בזה ושלל, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת בוקרן וזריחתן של ישראל. ולערב יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן".
והדבר דומה לאדם שבתום יום העבודה חוזר ומביא את המשכורת לביתו. כך כל השלל מהפעילות האקטיבית מצטבר בסוף אצל בנימין, מכיוון שהוא 'עקרת הבית' היושבת על הכלים. ויש לומר כי כלים מתוקנים תמיד מעוררים את האור לבוא ולהריק אל הכלי את ברכתו. אולם לא יעלה בדעת מקבל מתוקן שהוא זכאי לקחת מאומה לעצמו, אלא 'לָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל'. ודוגמא אנחנו רואים אצל אסתר שהייתה בת דודו של מרדכי, ושונה מכל שאר הנשים שנלקחו לבית המלך. מה שמשך את כולן היה מעמד של מלכה – חיים נינוחים ואפשרות לקבל ביגוד ותכשיטים כמה שהלב חפץ, בלי קץ. אבל כל זה כלל לא הטריד את לבה של אסתר, ובעוד שכולן חשבו להפתיע את המלך ביופיין וביוקר מלבושן – 'בְהַגִּיעַ תּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת-אֲשֶׁר יאמַר הֵגַי סְרִיס-הַמֶּלֶךְ, וַתְּהִי אֶסְתֵּר נשֵאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-ראֶיהָ' (אסתר, ב, טו).
מה היא לובשת, ולמה 'נשֵאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-ראֶיהָ' נבין מההמשך:
(אסתר, ה) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נכַח פֶּתַח הַבָּיִת. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּראשׁ הַשַּׁרְבִיט. וַיּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ.
כל העניינים התפתחו כמתוכנן. המלך ראה את הכלי המתוקן, הגיע אליו בשרביטו והביע רצון להעניק לאסתר כל מה שהיא מבקשת.
ואסתר כפי שלובשת – כן מבקשת, ולכן 'נשֵאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-ראֶיהָ'. ננסה לפענח את החידה. תוכן בקשתה ידוע: "וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (אסתר, ז).
הנה הוא לבוש המלכות, כי אין בדברי התורה הקדושים שום גוזמה או הערמה – הכל אמת לאמיתה. אסתר אמרה מה שמילא את לבה – 'אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ'. לעומת שאר הנשים אשר דאגו לעצמן ולבשו שמלות כדי להתייפות – אסתר לבשה מלכות וקבלה על עצמה לדאוג בראש ובראשונה לשלום המדינה, ובשל כך נבחרה להיות מלכה. [ועל כן ראויה לקבל בידה 'עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת', שהרי נעשתה עם המלך 'תרי פלגי גופא [שני חצאי הגוף]' שיחלקו ביניהם את ניהול המדינה]. אולם לעצמה אסתר לא זקוקה בשום עושר מגנזי המלך.
לפי תכונה זו, בנימין מהווה את תכלית האנושות המתוקנת שתקום בקו שמאל באחרית הימים. ועל כן לאבד את בנימין, פירושו לאבד את התכלית, ויוסף שהבין זאת בבירור השתדל בכל אמצעי לגדר את בנימין מכל הסכנות. על פי דרשת הר' מרדכי אלון, זו הייתה מטרתן של כל תחבולות יוסף – לקבל את בנימין לידיו כדי שיחיה בביתו בביטחון מלא. ובכל שלבי התכנית יוסף פעל בצורה שתמעט את הסכנה מבנימין. בצעד ראשון עצר יוסף את שמעון שבעבר התנכל לחייו והיה מסוכן ביותר, ולכן החליט שצריך לבודד אותו גם מבנימין. ובשעת הניסיון המכריע, הייתה מחשבתו של יוסף – אם אחיו מתחרטים על העוול שגרמו בעבר, והפעם יתנדבו להושיט יד הצלה לבנימין, מה טוב. ואם לאו, לפחות בנימין יישאר בידיו, והם שניהם יקימו את עם ישראל מחדש.
אליהו הנביא גם הוא משבט בנימן היה: "אליהו משל מי ר' אליעזר אמר משל בנימין דכתיב (ד"ה א, ח) ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם כל אלה בני בנימין" (בראשית רבה, עא). ועבור מה זכה לעלות השמיימה בגופו, ככתוב "וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב, ב, יא) – בעבור שלימד לנפשו ולגופו את השתיקה המוחלטת, השתיקה שעליה רבן שמעון בן גמליאל אמר 'וְלא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה' (אבות, א, יז). כדי לפרש את הדברים נביא תמצית מדברי הרבי אחרון מליובאוויטש שהסביר פשט, מה אירע לאליהו בהר האלוקים.
(מלכים א, יט, יא – יג) וַיּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.
באחד ממאמריו מבאר הרבי מליובאוויטש מה הכוונה במילים – לא ברוח ה', ולא ברעש ה', ולא באש ה'. אימתי מצויים כל אלה – בזמן שקיימת התנגדות לרצון ה'. וכמו שבטבע אין רוח נושבת משמיעה קול אלא בעת שנתקלת בעלי האילן או בצוקי ההרים – כן רוח ה' כאשר נאלצת לפרוץ לה דרך בחוזק, היא מתנגשת בהרים ומפרקת אותם, מתנגשת בסלעים ושוברתם. ומכוח החיכוך העצום שנוצר כשה' בא לכפות הנבראים לקבל את רצונו, העולם רועש כולו והאש מתלקחת. ולא באלה ה' אלא בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה – כי דממה ושקט מעידים שרצון ה' לא פוגש לו שום התנגדות, ושוב אין צורך לצמצם את האור שמא העולם יישרף – אדרבה, הוא העת לה' לגלות לעולם את אורו הבלתי מוגבל.
וככל שהשלים אליהו הנביא את לימודו, ודבק באור ה' הבלתי מוגבל – כן נעשה קנאי לה' בכך שנטל לעצמו את הבחינה של 'מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים'. ואז ניסה ה' להראות לו שלא זוהי הדרך, ומאחר שהמסר לא נתקבל – ה' הוציאו מן העולם כמו שהיה, בנפשו ובגופו כאחד. ואין לו מיתה לפי שאור ה' לא מוצא בתוכו שום הפרעה.
שתיקה זו נתונה בחלקו של בנימין – והוא סמל לתיקון עתידי של קו שמאל.
וכפי שיוסף מחבר בין שני הקווים למעלה – כך בנימין נועד לחבר בין שני הקווים למטה, ובדרך זו לסגור את המעגל. ואז יבוא סוף להסתר הפנים, והאור הבלתי מוגבל יוכל להסתובב במעגל סגור שיחבר בין ה' ובין הנבראים. ואף על פי שאת מאפייני החיבור התחתון ניתן להפיק בהיקש מן החיבור העליון, ולמעשה הם כבר הובררו –בכל זאת נלמד אותם בפני עצמם, וע"י זה יתגלו פרטים חדשים.
הקב"ה לא ברא את העולם אלא כדי להיטיב לבריות, ונוח לו לה' להשפיע לעולמו את השפע עד בלי די כדי שהבריות יוכלו ליהנות ממנו – ובלבד שלא יתקלקלו כדרך שהזהירה התורה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִיתָ וַיִּטּשׁ אֱלו"הַּ עָשָהוּ" (דברים, לב, טו), "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים, ח, יז). כל זה לא שייך לבנימין, אלא כפי שיוסף למעלה לא חשב על טובות הנאה, וכל מה שקבל מקו שמאל החזיר בימין לתחתונים – כך אצל בנימין למטה, אין לו נגיעה אישית וחשק לשפע אשר יקבל מקו ימין. כמו יוסף, בנימין עושה מקבלת השפע את מצווה. כלומר, אדם מסוג זה, ברגע שמגיע סכום כסף לידיו שואל את עצמו לשם מה נמסר לו הכסף, מי עוד זקוק לעזרתו ואינו מחשיב את עצמו כי אם לשליח שבידו הפקיד ה' את אוצרו לשם עשיית המצוות. ואפילו כאשר הוא מוציא את הכסף עבור עצמו, הוא מודה לה' על כל פסע ושעל ועושה נחת רוח לבורא שרואה שהצדיק אהובו נהנה.
באופן זה ה' נהנה מכל פרוטה מהכסף שמוציא צדיק שהגיע למעלתו של בנימין. ונחת הרוח שהבורא מקבל במקרה זה מבריותיו שקול בדיוק כמלוא סכום הכסף שהוצא, שאין אף פרוטה שהוצאה שלא לרצונו. והדבר נחשב כאילו כל השפע, הבא לידי הצדיק כדוגמת בנימין, מקו ימין – מועלה על ידו חזרה אל ה' דרך קו שמאל, ונמצא שהוא מחבר בין הקווים למטה.
אז נוצר מעגל סגור כאשר שני הקווים מתחברים למטה ולמעלה, ואפשר להזרים לתוכו שפע בלי די, עוד ועוד. וכן הזוהר כותב כי "דא יוסף ובנימין תרין צדיקין נינהו, יוסף זכה למהוי צדיק לעילא בגין דנטר את קיימא, בנימין איהו צדיק לתתא [זה יוסף ובנימין שני צדיקים הם, יוסף זכה להיות צדיק למעלה משום ששמר את בריתו, בנימין הוא צדיק למטה]" (זוהר בראשית דף קנג/ב).
כעת נחזור לנושא הקווים.
כבר ראינו [בסימן 7/ה למעלה], כי לפני תקופת אברהם ויצחק המלוכה הייתה מוגבלת לשתי הנקודות בלבד – המלך היה ראשון בין שווים, ולא עלה בדעתו של אף אחד מקו שמאל שצריך לפרנסו או לחלוק לו כבוד מיוחד כלשהו. גם מצד הימין לא היו בידי המלך אמצעים לכפות על נתיניו שימלאו את רצונו. עם הופעת אבותינו, אברהם ויצחק, השתנה המצב, בקו ימין הופיעה זרוע מבצעת 'פִיכל שַר צְבָאוֹ' – ובקו שמאל 'אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ', קבוצת ידידי המלך שתומכים בו ונחלצים לעזרתו.
בדרך זו נוצרו שני קווים, בעוד שכל קו נשען על שתי נקודות, אחת למעלה ואחת למטה. אך טרם שהמלך יראה את מילוי תפקידו במשימה לשרת את העם, לא יהיה החיבור בין הקווים מלמעלה. ובמקום שאין חיבור למעלה אין חיבור גם למטה. כי כל עוד שהמלך נוהג להשתמש באוצרות המדינה כברכושו האישי – אף נתיני מלכותו יהיו כמותו, יתחמקו ממסים ויעקפו את החוק ככל שיתאפשר להם.
יוסף הוסיף נקודה חמישית לקווים, נקודה שמהווה את החיבור מלמעלה, ובנימין אמור להוסיף נקודה שישית במקום החיבור מלמטה.
אם נבדוק במציאות הקיימת, ניווכח, כי תקנת יוסף התקבלה בתודעת החברה, ונדרשת מאת כל מנהיג – ואילו ישומה של תקנת בנימין עדיין מתעכב, ומלבד אחוז מסוים של אנשי אמת וצדק, היא לא התפשטה בקרב הציבור. לכן, נכון למצב הנוכחי, בדרך כלל קיימות בחברה ה' נקודות, לא פחות ולא יותר [למעט המשטר הרודני שאין לו אפילו נקודה חמישית].
וכאן יש לבאר את משמעות הדבר. כפי שאמרנו, יוסף עשה מהפך בתורת המנהיגות וצירף למערכת הקווים את הנקודה החמישית – וזוהי מעלתו. ועוד כידוע, כדי להבליט ביוסף את המעלה הזאת בדיוק, נתן לו אביו את כתונת הפסים, שכל השינוי שהיה בה התרכז באזור מצומצם של פיסת היד על פי הכתוב 'וְכל אֲשֶׁר הוּא עשֶה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ'.
כלומר, שיעור מעלתו של יוסף נמדד בפיסת היד. ומכאן – שפיסת היד היא שיעור הנקודה שהוסיף יוסף. וכן הוא שיעור כל נקודה ונקודה הנכללת במערכת הקווים. ובלשון בני אדם נאמר – כי שיעור הנקודה היא כשיעור הטפח. ואיסוף כל הנקודות שמאפיינות את מצב החברה, מציג את שיעור האמה שנוהג בה, כלומר מספר הטפחים באמה יכול להשתנות מחברה לחברה ומזמן לזמן.
לשם היכרות ראשונה עם המושג נביא שתי דוגמאות:
א. ברור כי השיעור הקטן ביותר לאמה, כשהיא בת שתי נקודות, היינו, בת שני טפחים. ולגבי עוג מלך הבשן מוצאים (דברים, ג, יא) "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׁוֹ עֶרֶשׁ בַּרְזֶל הֲלה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ". היחס בין הרוחב לאורך במיטתו, 4/9, רגיל גם במיטות שלנו, ובמיטה שאורכה, למשל, 190 ס"מ, על פי היחס יהיה רוחבה 190*(4/9)=84 ס"מ, והיא בדיוק המידה הנפוצה. הבעיות צצות לאחר קריאת פרוש רש"י: "באמת איש – באמת עוג". וכלל ידוע הוא (עירובין, מח.), ונבדק בקלות, שגובה האדם שווה בקירוב לג' האמות שלו [אמה = המרחק בין המרפק לסוף האצבע האמצעית כאשר האדם מיישר אצבעותיו וידו כולה לקו אחד]. אם כן, כיצד, על פי המידות מיטתו, גובה עוג ט' אמות שלו – פי שלוש יותר מהמקובל? אלא, מוכרחים לומר, שהאמה שלו קצרה פי שלוש. ואם האמה שמכונה אמה בינונית כוללת שישה טפחים (מנחות, צח.) – אז אכן לעוג היו רק שני טפחים ולא יותר. לפיכך אמַת עוג מלך הבשן הייתה המצומצמת ביותר מבין כל האמות אפשריות – ועוג לא זכה במלכותו לא לשר צבא שיוכל לסמוך עליו, ולא לרעים ולתומכים מקרב האזרחים.
א. דוגמא אחרת היא אמה, שבה יתנו יד כל האישים שבחידושם שינו את פני האנושות – והיא תהייה האמה הכי ארוכה. אמה זו מגשימה את תכלית התפתחות האנושות, וממילא בשורשיה חייבת להתגלות במשכן ובמשה רבנו. והנה גובהם של קרשי המשכן י' אמה, והגמרא בבכורות, מד. מוכיחה כי בפעמים הראשונות היה משה רבנו מקים את המשכן לבדו – ולפיכך גובהו של משה היה ג"כ עשר אמות. ומתוך שאמת בן אדם היא שליש קומתו, משמע כי אמה של משה הייתה 10/3 אמות או 20 טפחים. והטעם לכך ברור, כי באמה הזאת נתנו את ידם כל עשרים הדורות מאדם עד אברהם. שהרי כל אחד מהם היה בעל יכולות מופלאות, ובעזרתן השתדל לשפר את פני העולם כפי שהבין על פי ראיית הדברים מתוך האורות. ועל אף שכולם נכשלו בשיקול דעתם כי סמכו על האורות – מטרתם לא התבטלה, היא עדיין קיימת ועומדת לפני האנושות כתכלית שבסופו של דבר תושג מתוך הכלים. אולם, כאמור, בשורשו התיקון של כל עשרים הדורות היה טמון במשכן ובמשה – ולכן מידת אמתו של משה הייתה 20 טפחים.
וככול שיוסף מחדש את האמה בת חמשת הטפחים, כל חפצו בהזדמנות הראשונה למוסרה לאחיו בנימין למען גמר התיקון בצירוף הטפח הששי. והוא סוד המעשה שעשה בעת פגישתם – "וַיִּשָּׂא מַשְאת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְאת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" (בראשית, מג, לד).
על כן הרחבת האמה עד לטפח השישי מורה כי בממד מסוים התיקון נשלם, אבל זה עדיין לא אומר דבר על שלבי התיקון של ממדים אחרים. לפיכך שיעורי האמות בממדים השונים הם בלתי תלויים זה בזה. והוא כלל גדול שצריך לזכור כל הזמן – שבכל אחד משלושת הממדים, לגובה, לאורך ולרוחב יש שיעור אמה משלו, ומספר הטפחים באמה יכול להשתנות מממד לממד.
אם כן, כל ממד מתאפיין במספר שותפים שנתנו את ידם בהרכבת אמתו – ולמספר הטפחים באמה נקרא 'אפיון הממד'.
האפיון נותן מידע חשוב מאד להבנת המבנה הפנימי של החלל, ולפיו אפשר לשער את המידה שיתפוס הדבר בממד פלוני. לדוגמא נביא את מחלוקת התנאים לגבי מידות הארון. התורה קובעת את שיעורו באמות 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קמָתוֹ' (שמות, כה, י), אבל חכמים נחלקו בשיעור אמתו – ר' מאיר אמר בת שישה טפחים, ור' יהודה סבר בת חמישה (ב"ב, יד.). לפיכך בפועל שיעור הארון תלוי בשיטות חכמים, ואפיוני הממדים קובעים מה אפשר להכניס בתוכו.
על שינוי אפיוני הממדים במהלך ההיסטוריה מודיעה הגמרא: "ת"ר סאה ירושלמית יתירה על מדברית שתות ושל ציפורית יתירה על ירושלמית שתות" (עירובין, פג.). כלומר, באו ממדבר לירושלים – הוסיפו שתות על המידה, באו מירושלים לציפורי – הוסיפו שתות עוד פעם.
את גודל השינויים שחלים במידות, הגמרא מסכמת במקום אחר:
(מנחות, עז.) ושמע מינה מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות ושמע מינה שתותא מלבר אמר רבינא מתני' נמי דיקא דקתני תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שמע מינה.
ועתה נסיק מסקנות ממה שנאמר כאן:
'מוסיפים על המדות' – עובדה היא כי אפיונים משתנים.
'ואין מוסיפין יותר משתות ושמע מינה שתותא מלבר' – משמע כי שיעור התוספת לא יותר מ- 6/5. וכן 'חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות' – פירוש הדבר, שבמדבר אפיונו של אחד מן הממדים היה ה' טפחים, והוא גדל לשישה בירושלים. כתוצאה מכך גדלה הסאה, וסאה ירושלמית מכילה פי 6/5 יותר מסאה מדברית.
וכאשר באו מירושלים לציפורי התרחב ממד נוסף שאליו הצטרף טפח שישי, ובכיוון זה התרחבה הסאה שבציפורי, גדלה עוד ונעשתה 6/5 מהסאה הירושלמית.
לפיכך מתוך ג' ממדי החלל, ממד אחד שינה את אפיונו מה' לו' במעבר מהמדבר לירושלים. הממד השני קיבל את תוספת הטפח השישי במעבר מירושלים לציפורי – ונותר עוד ממד שלישי שגורלו לא ברור. אך יש לומר כי אפיונו הוגדל בתקנת משה רבינו עוד בהיותו במדבר לפני הכניסה לארץ. והיא אמה בינונית בת שישה טפחים שנקראת על שמו – 'אמה של משה' (מנחות, צח., ליתר ביאור עיין רש"י בכורות, מד. ד"ה קדש, ופירוש רמב"ם למשניות כלים פי"ז מ"ט).
כידוע, סאה היא מידת נפח, וכדי להמחיש לקורא כיצד גדל שיעור הנפח בשינוי אחד מן הממדים, נביא לכך דוגמא. נדגים בעזרת מבנה חדר כלשהו – יש לו אורך ורוחב וגובה. נגדיל, למשל, את הגובה פי שניים – הדבר יֵראה כאילו שמו חדר על חדר בקומה שנייה, וברור שפעולה זו מכפילה את הנפח הכולל. וכן בכל הגדלה בממד אחד – הנפח גדל בשיעור השווה להגדלת הממד.
על כן בשינוי האמה של ממד פלוני מחמישה טפחים לשישה – הנפח גדל פי 6/5, בדיוק כפי שהתרחבה האמה.
כעת נחזור שוב לדברי הגמרא, לפי עדותה נפח הסאין גדל פעמיים: ירושלמית גדלה פי 6/5 ממדברית, וציפורית גדלה פי 6/5 מירושלמית. ומוכרחים לומר כי הגדלות האמות חלו על שני ממדים שונים. שהרי אם נאמר, כי הגדלה חלה פעמיים על ממד אחד, הרי בפעם הראשונה תגדל האמה מה' טפחים לו', ובפעם השנייה מו' לז' – וזה יגרום שבפעם השנייה יגדל הנפח פי 7/6, ולא לשתות כפי שאמרה הגמרא. ומכאן ראייה כי מספר הטפחים באמת כל ממד משתנה בפני עצמו, ואינו תלוי בממד השני.
להשלכות נוספות של תופעה זו אנו נתוודע בסימנים הבאים.
