15. מדות ושיעורי התורה
(המשך)
מפני שהתוכנה אינה תומכת במעריכי החזקה, הם מופעים כמו מספרים רגילים, אך ניתן לזהות אותם בקלות מתוך הקונטקסט
ג/ שיעורי מטבעות.
ישנו עוד תחום שלם אשר מעורר שאלות רבות, ומלא בסתירות ובשיבושים – והוא נוגע לאופן קביעת שיעורי התורה באמצעות מטבעות שונות שהיו בשימוש בדורות קדמונים. בדיון בנושא נסתמך על ספרו של הר' חיים פ. בניש 'מידות ושיעורי תורה' (בראשי תיבות מוש"ת).
נתחיל מביאור שיטת הרמב"ם. נביא את דבריו מג' מקומות בספרו "היד החזקה", ואח"כ נסיק מסקנות.
(רמב"ם, שקלים, פ"א, הלכה ב, ג) מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין ופרוטה אחת משמנה באיסר נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות ומשקל האיסר ארבע שעורות ומשקל הפרוטה חצי שעורה.
(רמב"ם, עירובין, פ"א, הלכה יב) ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות. ומנה האמור בכל מקום מאה דינר והדינר שש מעין והמעה משקל שש עשרה שעורות והסלע ארבעה דינרין. והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקירוב נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר.
(רמב"ם, בכורים, פ"ו, הלכה טו) והקב ארבעה לוגין והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד. מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה.
אם כן, לפי הרמב"ם חל ייסוף במטבעות, מטבע שלפני הייסוף נקרא 'שקל' ומשקלו 320 גרעיני שעורה, ומטבע נוסף, שלאחר הייסוף, נקרא 'סלע' ומשקלו 384 שעורים. ברור כי 384=320*(6/5), על כן שיעור הייסוף הוא 6/5. לפי הרמב"ם הייסוף לא חל במטבע הכסף הקטן המכונה 'מעה', אשר משקלו, 16 שעורה, לא השתנה – במקום זה שינה הייסוף את מספר המעות במטבע גדול. השקל של התורה הכיל 20 גרה או מעה – ובסלע מספר המעות נעשה 24.
יש עוד מידת ליטרא ששיעורה, כפי שנראה, עורר מחלוקות גדולות. הרמב"ם כותב כי ליטרא ב' רביעית, וכאשר מדד בפועל את שיעור הרביעית על פי הגדרת תלמוד בבלי 2*2*2.7 3(אצבע), הגיע לתוצאה שהוא מחזיק מים במשקל 17.5 דינר בקירוב [דינר=1/4 סלע].
לסיום, הרמב"ם כותב כי 43.2 ביצים של קמח שוקלות 260/3 סלע או 520 זוז מזוזי מצרים שנהגו בזמנו והיו מכונים בשם 'דרהם'.
אמנם לדעת רבנו תם בתוספות (מנחות, עז. ד"ה והשקל) הסלעים צברו את הייסוף של פי 6/5 פעמיים. ולאור העובדה כי "כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי" (קידושין, יא:) – משמע שכסף צורי הוא הנושא המרכזי של כל הסוגיה, ונחוץ קודם כל לבחון את השינויים שחלו בו במשך הדורות.
לשם כך נסקור על פי ספר מוש"ת (פרק כא, הערות 11, 15) את סדרת המטבעות שהוטבעו בצור.
המטבעה בצור החלה להטביע את המטבעות הראשונות בשנת 400 לפני הספירה, כלומר בימי הכיבוש הפרסי בשנים שבין בית ראשון לשני. אבות העיר שמרו כחמש מאות שנה ברציפות על יציבות המטבעות שלהם, הן ביחס למשקלם המלא והן ביחס לתכולת הגבוהה, 93% - 96, של הכסף הטהור. בזכות זה צברו מטבעות צור אמון גדול בדעת הציבור, ובמשך תקופה ארוכה הם שימשו קנה מידה בעניין קביעת המשקל ובדיני ממונות.
על מטבעות צור ידוע כי היו להם ג' תקנים:
- עד שנת 332 לפני הספירה, זמן כיבוש צור בידי אלכסנדר מוקדון, הוטבעו מטבעות קטנים ושונים. המטבעות שבקבוצה הגדולה ביותר היו בני 12.36 – 13.42 גרם. כמו כן הטביעו מטבעות קטנות בתקן אֵטי.
- בשנת 307 לפני הספירה לכל המאוחר, חדשה צור את טביעותיה, היינו בשנה שבה פתח אנטיגונוס הא' בהכנותיו למסע על מצרים. מעתה נטבעו טטראדראכמות (סלעים צורי) בתקן הפיניקי שלפיו משקל הסלע 14 – 14.5 גרם, עם המשקל הממוצע 14.1 – 14.2 גרם.
- החל מכיבוש צור ע"י אלכסנדר מוקדון, חלק ממלכי בית סליבקוס, מאנטיוכוס הרביעי עד אנטיוכוס התשיעי, הטביעו מטבעות לפי התקן היווני, והם סלעים בתקן אטי (אתונאי – יווני) שמשקלם כ- 17 גרם. מאנטיוכוס התשיעי חזרו מלכי היוונים להטביע לפי תקן צורי.
- בשנת 125/6 (195 שנה לפני חורבן בית שני) עם ירידת ממלכת הסלבקים, קבלה צור שלטון אוטונומי והחלה להטביע את השקלים ואת חצאי השקלים המפורסמים שלה. משקלם הממוצע היה 14.12 גרם, ואפשר לזהות מטבעות אלו לפי הצורות המוטבעות בהם - מצד אחד נשר, ומצד שני האל מלקרת (הרקולס). בתקופת הרומית בארץ ישראל השתמשו במטבע זה בלבד, ובית המטבעה בצור נסגר כתשע שנים לפני חורבן בית שני, קרוב לשנת 60 לספירה. אולם לפני הסגירה, בימי נירון קיסר קמה בצור מטבעה רומית שהטביעה טטראדראכמות רומיות במשקל השווה לשקלים הצורים. אך תכולת הכסף בהן הייתה קטנה יותר, והיא הלכה ופחתה משנה לשנה. ויש להוסיף כי כל עוד ארץ ישראל בימי בית שני הייתה תחת שלטון זר, לא הייתה ליהודים זכות להטביע מטבעות כסף – והיו משתמשים במטבע מצוי, שהוא שקל צורי. ובימי המרד, לפני החורבן, מייד הטביעו שקל כסף כסמל ריבונות, והשקל הצורי שימש דגם לשקלים היהודיים. וכן בימי מרד בר כוכבא הטביעו סלעים על גבי סלעים רומיים, שהיו שווים לשקל הצורי במשקלם, אבל לא באיכותם.
ובכן, בצור הוטבעו הסלעים בג' תקנים. והרמב"ם דלעיל מביע דעתו לגבי משקל שניים מהם, שהאחד שקל 384 שעורה, השני 320 – והיחס ביניהם היה 6/5. ואכן, אם נתחיל למנות מן הסלע הגדול בתקן 17 גרם – הרי שלתקן הקטן ממנו, משקל הסלע יהיה (6/5)/17=14.16 גרם. וזהו המשקל המדויק של הסלע הצורי. ואילו התקן הראשון של המטבעה היה במשקל (6/5)/14.16=11.8 גרם (עיין מוש"ת, פרק כא, ו והערה 32).
ברור כי שינויים כאלו אינם באים במקרה, והם קשורים לשינוים שחלים באפיונים. ומוש"ת (פרק כא, הערה 26) בעצם מוכיח זאת מן הגמרא (ב"ב, צ:), שלומדת כל עניין של תוספת השתות על המידות, מפסוק ביחזקאל המדבר על ייסוף השתות במטבע. וכפי שבמידות ההגדלה לשתות מתרחשת בשל השינוי שחל באפיונים – כן נכון גם לגבי המטבע. וכמו כן התוספות (כתובות, י. ד"ה נותן) מציין כלפי ייסוף הסלע הצורי כי "כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו", ובפירושו מוש"ת (פרק כא, ה ובהערה 26) מסביר "שבאותו זמן היה ייסוף כללי על משקל המטבע בעולם. שכן ההוספה על המידות אינה הוספה לעניין דין התורה אלא הוספה על המידות בעולם".
אמנם עדיין לא ידוע לאיזה כיוון ישתנה המטבע בהגדלת האפיון או בהקטנתו, אך רמז לכך מצוי בנביא עמוס (ח, ה) "לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל". כאן ממילא נחשפת הזיקה הפנימית בין האיפה לשקל, למרות שכוונתו המקורית של הנביא הייתה לדברים אחרים.
אם כן, ככל שגדל האפיון – המטבע קטן, ולהפך. עם הכלל זה נחזור לעיין בדברי הרמב"ם, שאצלו כידוע קיימים האפיונים הקטנים ביותר, כולם שווים ה' – ולפיכך יש להניח, כי באומרו על סלע מיוסף שמשקלו 384 שעורה, התכוון הרמב"ם לסלע בתקן הגדול ביותר, זה שמשקלו 17 גרם (מוש"ת, פרק כא, ו והערה 26). כלומר, האפיונים הקטנים ביותר מקבילים למטבע הגדול ביותר.
מכאן משקל השעורה שבה השתמש הרמב"ם 17/384=0.04427 גרם. והוא בדיוק כמשקל השעורים מהזן המצרי 0.040 – 0.044 גרם, על פי נתונים שמביא מוש"ת בפרק כב, הערה 71. בעזרת משקל מדויק של הסלע נוכל לפענח גם שיעורים אחרים שמסר לנו הרמב"ם.
הרמב"ם מדד לפי גודל אצבעותיו את רביעית המים, ומצא בה משקל 17.5 דינר, שהוא 17.5/4 סלע. לפיכך שיעור הרביעית של הרמב"ם הוא 17.5/4*17 גרם = 74.375 גרם. ואכן הרמב"ם לקח את מידות הרביעית מתלמוד בבלי: 2*2*2.7=10.8 3(אצבע). ובחישוב פשוט אפשר להגיע למידת האגודל של רמב"ם – 1.9 ס"מ.
על סמך דבריו כי 43.2 ביצה של קמח שוקלות 260/3 סלע או 520 דרהם, מייד מקבלים כי לשיטת הרמב"ם ביצה של קמח שוקלת 43.2/(260/3)*17 גרם = 34.1 גרם. ואילו דרהם = 520/(260/3)*17 גרם = 2.833 גרם. והוא באמת כמשקל הדרהם, שהיה בין 2.83 – ל3.08 גרם (מוש"ת, פרק ל, ד). [ועתה, מחישוב הדרהם ומשקל השעורה יש ב' ראיות כי שיעור הסלע לשיטת הרמב"ם הוא אכן 17 גרם. שהרי תקן סלע הפחות מזה לא ייתן את השיעורים המשתלבים עם המציאות].
נסכם את שיעורי הרמב"ם:
משקל שעורה = 0.04427 גרם,
רביעית = 74.375 גרם,
אגודל = 1.9 ס"מ,
ביצה של קמח =34.1 גרם,
דרהם = 2.833 גרם.
נשאר עוד שיעור ליטרא, שלפי הרמב"ם שוקלת ב' רביעית או 2*74.375=148.75 גרם. וכן אומר תלמוד ירושלמי (ירושלמי תרומות, פ"י, ה"ה) "וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין וכמה ליטרא עבדא מאה זינין [וכמה לוג (שהוא 4 רביעית) עושה – 2 ליטרא, וכמה ליטרא עושה – 100 זוז]".
זוז הוא שם אחר לדינר, ושווה ¼ סלע. נמצא לפי ירושלמי ליטרא = 2 רביעית = 25 סלע. ואילו לפי הרמב"ם ליטרא = 2 רביעית = 148.75 גרם – והוא רחוק מאד ממשקל של 25 סלע = 25*17 = 425 גרם. תעלומה זאת לא נפתרה ע"י חכמינו ז"ל (עיין מוש"ת, פרק כח, יג – טז), ונתקדם לקראת פתרונה כאשר נחקור את שיטות רי"ף ורש"י.
כדי לברר את דעת הרי"ף קיימים ד' מקורות.
מדבריו בקידושין, יב (דף ו. בדפי הרי"ף) ניתן למדוד את משקל הסלע והשעורה שנהגו בימיו. הרי"ף שם כותב: "שש מעה כסף דינר, מעה ב' פונדיון, פונדיון ב' איסרין. פרוטה 1/8 מאיסר האיטלקי ושיעורה 1/192 בזוזא דששדנג והוא דינר זהב של ערביים. נמצאת פרוטה ע"פ השיעור הזה חצי חכה לפי שדינר של זהב 96 חכה".
"חכה", או "חבה" לדעת הר"ן במקום, וכן לדעת הרמב"ם (פיה"מ בכורות, פ"ח, מ"ז), כפתור ופרח פרק ט"ז שמביאם מוש"ת (פרק כב, ז) – הוא כינוי לגרעין שעורה. ועל דינר זהב של ערביים, שמכונה גם זוזא דששדנג או מתקאל, מוש"ת (פרק ל, ז - ט) כותב כי משקלו זהה למשקל דינר צורי של תורה, ונשאר כמעט ללא שינוי במשך כ- 600 שנה בשיעור של 4.25 גרם.
לפיכך הרי"ף כותב כי משקל 96 שעורה = 4.25 גרם. ובחישוב יתברר כי גם לפי הרי"ף משקל שעורה הוא 0.04427 גרם, והסלע שהשתמש בו – 17 גרם.
אולם בפרק כב, הערה 46, מוש"ת מביא משערי שבועות שער ה', המיוחסים לרי"ף (הובאו בב"ח חו"מ סי' פח, וספר החינוך מצווה ק"ה) – שלפיהם הרי"ף אומר בדין מחצית השקל: "והוא משקל פ' גרעוני שעורה, שהשקל השלם היה בימי שלמה משקל ק"ס שעורה". על פי הסבר הרמב"ם, מטבע לפני הייסוף נקרא 'שקל' – ואחרי הייסוף 'סלע'. וכאן נתקלים בקושיא. מהרי"ף ב"שערי שבועות" מוכח כי שקל אמור לשקול 160 שעורים – והוא מחצית מ- 320 השעורים שמזכיר הרמב"ם.
ומסתבר כי בקידושין דיבר הרי"ף בדעת גאונים ואילו הרמב"ם דיבר על השיעורים הבסיסיים של שעורה וסלע. והשיעורים שמובאים ב"שערי שבועות" הם על פי דעת הרי"ף עצמו. שהרי, יש לזכור את ההפרש הקיים באפיוני הממדים בין הרי"ף לבין רמב"ם. בגובה וברוחב אפיוני הרי"ף הם ו', וכל המידות חייבות להשתנות בהתאם לכך. השעורה גדלה פי 2(6/5), והמטבע קטן באותו השיעור. ומתוך כך ברור, כי לפי הרי"ף שקל קטן ישקול מספר שעורים הגדולות ב- 4(6/5)=2.07 פחות מאשר להרמב"ם, והוא שכתב הרי"ף ב"שערי שבועות".
מכאן משמע כי שיעור סלע לפי הרי"ף הוא 2(6/5)/17=11.8 גרם, כגודל הסלע הצורי הראשון שהוטבע בימי יחזקאל. ואילו קודם הייסוף שתיאר יחזקאל, היו משתמשים עוד מימי שלמה במטבע השקל. שקל זה הזכיר הרי"ף ב"שערי שבועות", ואנו תכף ומייד נוכיח כי כן היא שיטת הרי"ף האמיתית, שבהשוואה לרמב"ם מקטינה מטבעות ומגדילה את השְעורים בשיעור של 2(6/5).
ואכן מוש"ת (פרק יג, ג ופרק ל, י) מציין כי לרי"ף בעירובין, פב: קיימות שתי גרסאות. הגרסא הישנה ידועה לנו מספר העיתים סי' עה, ומכפתור ופרח פרק טז – ובה הרי"ף מזכיר ליטרא בת 144 זוז כייל, שהם מאה דינרים של גמרא.
כבר ביארנו שהרי"ף מחשיב את הסלע שבתקן 17 גרם לסלע בסיסי של הגמרא, ועל כן לשיטתו מידת הליטרא 425 גרם, שזהו המשקל הכולל של 100 זוז או 144 זוז כייל. לגבי זוזי כייל אומר הגרי"י קנייבסקי באיפת צדק ענף י"ב, כי הם זוזי אלקירואן שמשקל של 24 מהם הוא 25 דרהם. לפי זה נמצא כי 425 גרם של ליטרא, הם:
144 זוזי אלקירואן = 144*(25/24) דרהם = 150 דרהם. ומכאן שוב מקבלים כי גם לפי מדידת הרי"ף, משקל דרהם הוא 425/150=2.833 גרם.
אך יש להבחין ביחס, כשמקטינים זוז צורי ב- 1.44=2(6/5) מקבלים זוז אלקירואן. ומתוך כך מוכח, כי דווקא זוז אלקירואן שקטן ב-(6/5) פעמיים – הוא המטבע, שלפי אפיוני ממדיו, ראוי לשמש לרי"ף בתור קנה מידה.
ובדיוק כך מוצאים בגרסא שלפנינו בעירובין (דף כז: בדפי רי"ף). שם הרי"ף מבהיר כי לשמונה סעודות מספיק קב קמח, "והקב יש בו ת' זוז במשקל אלקירואן, לכל סעודה נ' זוז קמח". כלומר, לפי הרי"ף קב קמח שוקל 400 זוז אלקירואן, ומשקלם
400*(25/24) דרהם = 400*(25/24)*2.833 גרם = 1180.54 גרם.
עתה נחזור לרמב"ם, שלפי דבריו חישבנו כי ביצה של קמח = 34.1 גרם, וקב מכיל 24 ביצה. לפיכך שיטת הרמב"ם מביאה לתוצאה זו:
קב קמח = 24*34.1 גרם = 818.4 גרם. ההפרש בין הרמב"ם לרי"ף חריג ובלתי מובן, ואין אפשרות אחרת להסבירו כי אם ע"י הגדלת המידות שגרמו שינויים באפיוני הממדים. ההבדל באפיונים בין הרמב"ם לרי"ף קיים בשני ממדים, ולפי זה מידות הנפח לרי"ף חייבות להיות גדולות פי 2(6/5)=1.44 ממידות הרמב"ם. ודבר זה מתממש לנגד עינינו, שהנה היחס בין מדידות קב הקמח שמדדו הרמב"ם והרי"ף מכוון ביותר:
1180.54/818.4=1.442.
לסיכום, כפי שהערכנו, מצאנו מטבע, זוז אלקירואן שאותו הרי"ף מחזיק למטבע צורי, והוא קטן פי 2(6/5) מהתקן הגדול. ובד בבד עם הקטנת המטבע, גדלו אצל הרי"ף הקב ושאר מידות הנפח באותו שיעור.
עד כאן שיטת הרי"ף, ועתה נתבונן בדברי רש"י:
א. מפירושו לגמרא בכורות, נ. ד"ה ומשנינן: "על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי עשרים וארבעה מעין" – מוכח כי המטבע שקיבלו לאחר הייסוף של סלע דאורייתא, הוא סלע צורי בן 24 מעות. ובשקל הקודש שלפני הייסוף, לדעת רש"י היו 20 מעה: "דהוו עשרין מעין ואותן מעין שבמעות מנה צורי" (רש"י בכורות, מט: ד"ה וכולן). "דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי" (רש"י קידושין, יא: ד"ה להו).
ב. בנוגע למשקל השקל רש"י מביע את דעתו בפירושו על התורה: "והשקל משקלו ד' זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוני"א" (רש"י שמות, כא, לב). ["וכתבו התוספות בכורות, מט: ד"ה אמר, והרא"ש בכורות פ"ח אות ט': "ונראה שקבל דבר זה מרבותיו". שיעור זה נזכר כבר בדברי רבינו גרשום מאור הגולה, וזו היא שיטת רוב הראשונים שבאשכנז, וכנראה כך היה המנהג הקדום בארצות אשכנז" (מוש"ת, פרק כב, ד)].
ג. וכן הוא לדעת הרש"י שיעור ליטרא: "והמנה הוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א והם ק' זהובים כ"ה סלעים והסלע ארבעה זהובים" (רש"י שמות, כה, לט).
אם כן לפי רש"י משקל הסלע הצורי הוא ד' זהובים, "שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קלוני"א". לגבי האונקיא מוש"ת (פרק ל, יח) כותב כי "בספרי הגאונים הנה בת 10 כספים – דרהמים". אולם בנוגע לאונקיא קולוניא (מן העיר קלן שבגרמניה) "בספרי החוקרים מקובל שמשקלה היה בימי הביניים 29.2 גרם, אם כן חציה – שהוא משקל השקל לשיטת רש"י – 14.6 גרם. ונראה שמשקלו 14.16 גרם, כמשקלם הממוצע של הסלע הצורי והשקל היהודי מימי בית שני" (מוש"ת, פרק כב, ד).
וכאן מתגלה דבר מדהים. מתברר כי לא רק מטבעות צור העתיקה מסודרות על פי היחס של 6/5 – אלא גם בימי הביניים "החשוכים" מושלי המדינות בין במזרח בין במערב המשיכו במסורת צור, והטביעו מטבעות כגודל אפיוני החלל שלהם. הנה, למשל, הרי"ף מצא את זוז האלקירואן המתאים לשיטתו ושוקל כסלע צורי קטן. ואפילו הדרהם, אשר כמוכח מכתבי הרמב"ם והרי"ף, משקלו המדויק 2.833 גרם – נתקן על בסיס של מטבע צורי. שהרי 5 דרהם שוקלים בדיוק 14.16 גרם - כסלע צורי בתקן בינוני.
גם האונקיא שהתפשטה בארצות אשכנז לא חרגה מן הכלל – משקלה 10 דרהם, או שני סלע צורי בתקן בינוני. וכן הוא שיעור סלע צורי לדעת רש"י – 14.16 גרם. [משמע כי בנקודה זו יש הבדל בין רש"י לרי"ף, וזהו מוזכר ברא"ש (שו"ת כלל מ"ט, א) ובטור (יו"ד, סי' שה)].
וכאן אנו נתקלים בתופעה חדשה, שהרי לפי אפיוני רש"י [ו' ברום ובאורך, ה' ברוחב] – הסלע שלו היה צריך להתמעט מ- 17 גרם פעמיים, ולהשתוות לסלע הקטן של הרי"ף. דבר זה לא התממש במציאות – ומוכרחים להגיד כי מסיבות לא ברורות, אולי עקב עיגולם, המטבעות אינם רגישים, ולא מגיבים לשינויי האפיון בממד האורך.
בעזרת הערה זאת נוכל להבין את דברי הירושלמי בתרומות פ"י ה"ה, שלפיהם ליטרא = 25 סלע = 2 רביעית.
נקח את השיעור המינימלי לרביעית 86.4 גרם כדעת ר' חיים נאה, שלפי שיטתו שלשת הממדים באפיון ה'. כפי שביארנו למעלה, לאפיונים הללו מתאים מטבע צורי בשיעור הגדול ביותר, שיעור של 17 גרם.
במצב כזה, 25 סלע = 25* 17 = 425 גרם, ואילו 2 רביעית = 172.8 גרם – והפרש ביניהם גדול מאד. אולם, ננסה לשנות את אפיוני הממדים. נגדיל אפיון אחד מה' לו' – והנפח יגדל פי 6/5, ובו זמנית יקטן המטבע באותה מידה.
נפח שתי רביעית יהיה 172.8*(6/5)=207.36 גרם – ואילו 25 סלע = 25*14.16 = 354 גרם. רואים כי ההפרש הולך ומצטמצם. נגדיל את האפיון של הממד השני. הנפח יגדל עד 207.36*(6/5)=248.832 גרם – ושיעור 25 סלע יקטן עד 295 גרם.
כעת נותר לבצע שינוי בממד השלישי, אך צריך לקחת בחשבון כי מטבעות אינן רגישות לממד האורך – ולכן הנפח גדל פי 6/5 ג' פעמים, בעוד שמטבעות קטֵנות רק פעמיים. לפיכך בחלל שאפיוניו ו', ו', ו' ישקלו שתי רביעיות (6/5)*248.832=298.598 גרם – ואילו 25 סלע יישארו ללא שינוי: 295 גרם. אך נבחין, כי למעשה כעת שני השיעורים השתוו – ומן הסתם הגיעו לשיעור הליטרא שמדדו בירושלמי.
אמנם עדיין נשארת תסבוכת גדולה בתחום המטבעות, ודרוש מחקר מעמיק ומקיף שימיין את המטבעות על פי התקופות, ועל פי והחומר שממנו עשויות: מטבעות כסף, מטבעות זהב או מטבעות נחושת. ומסתבר כי לשם מעקב אחרי השינויים שאירעו באפיוני החלל יש לפנות לאוספים המצויים במוזיאונים – ועל סמך המלבוש, מדי השריון, התכשיטים והנשק אפשר לבחון את מידות הגובה, אורך הזרוע, ורוחב היד שנהגו בזמנים ובמקומות השונים.
לקראת סיום הנושא נעיר עוד שתי הערות.
נחזור שוב לדברי רש"י. כפי שהבהרנו, לדעתו ליטרא היא 25 סלע במשקל 14.16 גרם, או במילים אחרות 354 גרם. אך מצד שני, רש"י כתב בפירושו לעירובין, כט. ד"ה עוכלא "וליטרא הוא לוג". לוג הוא ד' רביעיות. לפיכך רביעית רש"י 354/4=88.5 גרם – והוא השיעור שקבל רש"י במציאות כאשר מדד באצבעות שלו את המידות שנותן תלמוד בבלי 2*2*2.7 3(אצבע). כידוע הן דקות בערך כשיעור אגודל של ר' חיים נאה – ועל פיהן רש"י קבל כי רביעית = 86.4 גרם או קצת יותר.
בפרק כב, הערה 24 מוש"ת מביא את דברי שלטי הגבורים קידושין, יב. בשם ריא"ז שהסלע חצי אונקיה של כסף שהוא משקל ג' מאות גרעיני חטה. אך החטה כבדה מהשעורה בחלק 1/15 (ב"מ, פ.). אם כן הסלע = 300*16/15 = 320 שעורה.
ומשמע כי גם בארצות אשכנז בימי הביניים המשקל הממוצע של שעורה היה 14.16/320=0.04427 גרם, והוא שיעור המקובל על הרמב"ם ורי"ף.
ד/ משקל ומידות השעורים.
בנוגע לשעורה כתב הרמב"ם בפירוש משניות (בכורות, פ"ח, מ"ז) "וקבלה בידי מאבא מרי ז"ל שקבל הוא מאביו ומזקנו איש מפי איש ז"ל, שהגרגיר הזה שמשערים בו המשקל הוא גרגיר שעורין. ואיני יודע לו שום טעם".
וכפי שהוכחנו למעלה, שיעור שעורה שבו השתמשו בימי הביניים כל הראשונים הוא 0.04427 גרם. אולם הגרי"י קנייבסקי בפתח דבר לשעורין דאורייתא נוקט כי "גרם הוא משקל 20 גרעיני שעורה", כלומר שעורה = 0.05 גרם – והוא ז"ל נשען על שיעור זה בביצוע כל חשבונותיו.
ואכן מוש"ת בפרק כב, הערה 71 מביא נתונים אודות משקלי שעורה מזנים שונים הגדלים בארץ ישראל. ואלו הם הנתונים:
סלקציה מזן מצרי F.1 0.040 – 0.044 גרם,
סלקציה מזן מקומי M.38 0.045 – 0.048 גרם,
סלקציה מזן מקומי F.48 0.040 – 0.047 גרם,
סלקציה מזן מקומי B.M.C 0.048 – 0.055 גרם.
על פי בדיקה שערכתי, בענף זה מקובל למיין את השעורים על פי משקלן: עד 0.040 גרם קלות, עד 0.044 גרם בינוניות, ויותר מ- 0.045 – כבדות.
ומתוך כך יוצא שמשקלה של שעורה גדולה, שהיא למעשה המעודפת על מגדלי השעורים, הינו בסביבות 0.045 – 0.055 גרם. ובפועל, על פי הנתונים המסורים על שבעת הזנים הנפוצים ברוסיה, משקל השעורים: 0.0456, 0.0473, 0.0486, 0.0493, 0.0496, 0.0526, 0.0532 גרם.
יחד עם זה, כפי שמוכיחים המחקרים – דישון הקרקע וצורת עיבודה כמעט ולא משפיעים על משקל השעורה. למשל, בזן שמניב שעורה בת 0.046 גרם בממוצע, עיבודי קרקע בצורות שונות הצליחו להגדיל את משקלה רק עד 0.0483 גרם, וניסוי בארבעה סוגי דשנים הועיל להגדיל את המשקל מ- 0.0433 גרם עד 0.0445 גרם, ומ- 0.0447 עד 0.0486 גרם בלבד.
מהנתונים הללו מתקבלת התמונה הבאה: זני שעורה מתחלקים על פי משקלם לג' סוגים, ואין הדישון או עיבוד הקרקע מסוגלים להוציא שום זן ממסגרתו שנקבעה לו על פי סוגו. מן הסתם שלושת סוגים אלו מקבילים לג' סוגי המטבעות הצוריים, וממילא היחס ביניהם צריך להיות 6/5.
ואכן הגבול העליון לזנים של השעורים הגדולות מתקרב למשקל 0.0534 גרם, ופחות ממנו ב- 6/5: (6/5)/0.0534=0.0445 גרם – הוא הגבול העליון לזנים הבינוניים. ובערך מ- (6/5)/0.0445=0.037, ופחות מזה, מתחילים הזנים הקטנים שבהם השעורים גדלות בגבעול לא בשתי שורות, כלומר שורה אחת בכל צד של הגבעול, אלא בארבע או בשש שורות שדוחפות זו את זו, והשעורים הגדלות בהם קטנות ועקומות.
אולם לגבי המדידות בענייני ההלכה – על פי הוראת המשנה (כלים, פי"ז, מ"ח) חייבים להשתמש בזן המצרי הבינוני, כפי שנאמר במשנה: "כשעורה שאמרו – לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, זו מדברית" [ומוש"ת (פרק ז, כז) גורס 'זו מצרית']. וזה מסביר למה כל החכמים הראשונים, מבלי יוצא מן הכלל, מדדו בשעורים מהזן המצרי הבינוני שמשקלו 0.04427 גרם.
ומוש"ת שם מוסיף על סמך גמרא יומא, עט: כי יש למדוד בשעורה היבשה ובקליפתה.
עכשיו נראה מה כותב רמב"ם בהלכות תפילין (פ"ט, ה"ט): "רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן כאורך שתי שעורות בריוח".
רמב"ם עושה כאן שתי מדידות האגודל לפי אורך ולפי רוחב השעורה. אך כפי שמשתמע מתוך א"צ ענף ט' (ועיין גם מוש"ת, פרק ה, ז), בדברים לכאורה פשוטים אלו של הרמב"ם מסתבכות כל השיטות המוכרות, ונמצאות שם סתירות שקשה להסבירן. ר' חיים נאה, כדי לקבל את שיעור האגודל של 2 ס"מ כשיטתו, הניח ז' שעורים לצדן זו בצד זו – והתקשה, כי השיעור שקיבל היה פחות מאורכן של ב' שעורים. מרן החזון איש שם ז' שעורים על גבן הרחב, וגילה כי כך שיעורן הוא לכל הפחות 2.4 ס"מ – אך גם הוא נתקל בקושיא, שהרי אז אורך שתי שעורים היה כשישה ברוחבן, ולא ז' כפי שכתב הרמב"ם.
אך כמובן ברמב"ם עצמו אין שום סתירה. והכול מסתדר טוב ויפה כאשר נתרגם את מידות השעורים שקיימות היום, לאלו שהיו בימי רמב"ם. [שכידוע רמב"ם השתמש בזן המצרי הבינוני, וחכמים אחרונים לקחו שעורים מן הזנים הגדולים שמשקלם כ- 0.050 גרם].
הרמב"ם מדד ז' שעורים ברוחבן. בממד הרוחב לשיטת הרי"ף, שהיא הנפוצה היום ביותר, יש אפיון ו', לעומת אפיון ה' הנוהג אצל הרמב"ם. על כן תוצאות המדידות ברוחב שמקבלים היום גדולות פי 6/5 מאלו שקיבל הרמב"ם. אמנם בממד האורך אין הבדל בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הרמב"ם – לשניהם האפיון הוא ה', ותוצאות המדידות צריכות להיות זהות.
מוש"ת (פרק ה, ז) מוסר את מידות השעורה בימינו – הרוחב 0.34 ס"מ, והאורך 1.0 ס"מ בממוצע. אז לפי ההערה שהערנו למעלה, אצל הרמב"ם האורך לא היה משתנה, וב' שעורים שלו, כמו של היום, היו 2.0 ס"מ באורכן. אבל ברוחב חל שינוי, ורוחב שעורה שהייתה אצל הרמב"ם היה פי 6/5 פחות משלנו.
על כן רוחב שעורת הרמב"ם היה (6/5)/0.34 = 0.28 ס"מ, וע"י איסוף ז' שעורים על צידן קיבל הרמב"ם שיעור של 0.28*7 = 1.98 ס"מ – שהוא כאורך ב' שעורים בדיוק.
לאור זה שוב נדגיש העובדה, כי יחד עם השינוי באפיון הממד – כל המציאות משתנה. השעורים משנות את גודלן ומתרחבות, תבנית הגוף של האדם משתנה – ולכאורה משמע כי גם גודל הביצים אמור להשתנות. לפחות כך טוענים התוספות (תוס' עירובין, פג., ד"ה יתירה) "כי ביצים מדבריות היו גסין יותר מאותן של יום התוספת והוסיפו על מדת ציפורית שהיתה מאתן וז' ביעין ושני חומשין חסר קימעא י' ביצים אחד מכ' לכל ביצה".
כלומר, בעצם היום ההוא, היום שבו הוסיפו בציפורי על המידות – כל הביצים קטנו בשיעור של 20/21. אולם במבט ראשון נעדר כל קשר בין יחס 20/21 לבין מתכונות השינויים ב- 6/5 המוכרת לנו היטב. ובתעלומה זו בעניין שיעור הביצים נעסוק בשני הסימנים הבאים.
