4. תיבות נח ומשה
(בראשית, ו, י) עֲשֵה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גפֶר קִנִּים תַּעֲשֶה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אתָה מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכּפֶר.
כותלי התיבה עשויים כמו כריך, כך שהגֹפֶר נמצא בין שתי שכבות של כּפֶר. ואכן למילה כּפֶר יש משמעות כפולה, משמעות של 'לכפור' מצד רקיע דימין ומשמעות של קיפאון של 'כְּפר' מצד רקיע דשמאל. אלו הם שני הרקיעים – אחד מחוץ ואחד מפנים התיבה, וביניהם עֲצֵי גפֶר – שני עצים המקבילים לתפילין ומזוזה.
כפי שבע"ה יתברר בחלקו השני של הספר, גם במשכן נמצאים ב' רקיעים אלו – והם הכפרת והפרכת, שניהם מלשון 'כּפֶר'. וביניהם שני כרובים המקבילים לעֲצֵי גפֶר, ואפילו הגימטרייא של 'גפֶר' = 'הַכְּרוּבִים'.
נציין כי העניינים שנזכיר פה יובאו רק בראשי פרקים, ואת ביאורם המלא ימצא הקורא בע"ה בהמשך הספר. גם את עניין הכרובים, מי הם מה תפקידם ומעשיהם, נבאר בע"ה בהמשך – וכאן, אגב העיסוק בעניין תיבת נח, נסביר בעזרתם את עניין הפיכת סדום ותיבת הגומא של משה.
כנזכר, לוט זהו נח שחי בזמן אברהם. והתיבה במקרה של לוט הוא - ביתו. וכמו שבמבול הקיפוה את תיבה פושעי הדור ורצו לשוברה (תנחומא, נח, ז), אלא שה' סגר את התיבה בעד נח – כך גם אנשי סדום "וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבּר הַדָּלֶת. וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ" (בראשית, יט). ושני המלאכים שנקלעו לביתו של לוט – הם כנגד שני הכרובים, ובחינתם בחינת עצי גפר.
מבלי להיכנס לפרטים יש לדעת, שאחד הכרובים הוא זכר, והשני נקבה. הזכר, הוא דמות כוללת של מנהיגי הדור, והנקבה, היא דמות כוללת של העם. במהותו הזכר הוא הצד הנותן והמשפיע, ואילו הנקבה היא הצד המקבל את ההשפעה. כך הם נבראו מראשיתם, על פי מתכונת היחסים שבין הבורא להנבראים. על פי התוכנית, הנבראים צריכים לציית לציווי הבורא. אולם, כמו שבמציאות כלל זה לא תמיד מתקיים, כך גם היחסים בין הכרובים לא תמיד אידיאלים. ואדרבה, כפי שדורשת הגמרא (ב"ב, צט.) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לבית", שהם מפנים את פניהם לאחוריהם ולא מסתכלים זה על זה. אפשר להמשיל אותם לשבשבת – המשקפת באופן מדויק את הרוחות הנושבות בעם.
אמנם, גם אם הנקבה לפעמים לא מצייתת לזכר – זהו מצב לא תקין, אך אין זה עוון כה גדול שאי אפשר לשאת. ואילו בסדום קרה משהו חדש, הנקבה החליטה לשלוט ולהיות הזכר בעצמה. ולשם כך אנשי סדום ניגשו אל לוט "וַיּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אתָם [במשכב זכר – רש"י]" (בראשית, יט, ה). כפי שנבין בע"ה בחלקו השני של הספר, כשהנבראים פוגעים בכבוד ה' דינם לשרפה, שהרי "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אכֶלֶת" (שמות, כד, יז). וכאן בנוסף התערב דין חדש. כיוון שהמלאכים, בהם ביקשו להתעלל אנשי סדום, נמשלו לעצי גֹפר – נענשה סדום במכה כפולה: 'גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם' (שם, כד).
וכעת נעבור לתיבת משה.
משה נולד בזמן הגזרה 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' (שמות, א, כב), וכאשר אמו "וְלא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶם בַּסּוּף עַל שְפַת הַיְאר" (שמות, ב, ג).
ה'גּמֶא' כאן הוא במקום 'עֲצֵי גפֶר'. וכפי שכותלי תיבת נח מקבילים במשכן להחלל שבין הכפורת לפרכת, והתיבה עצמה היא כנגד הארון כך "תיבת גומא ארון הברית איהו, ותחמרה בחמר ובזפת דהא הארון הוה מחופה מלגו ומלבר" (זוהר שמות דף יא/ב). כלומר, תיבת הגֹמא של משה רבנו זוהי בעצם גרסה קדומה של ארון הברית.
אלא שאם כן, נשאלת השאלה היכן מוצאים בתיבת הגמא זכר לכרובים? הזוהר עונה גם על השאלה זו: "'ותפתח ותראהו את הילד' רשימא דמלכא ומטרוניתא אשתכחת ביה ואינון רשימא דוא"ו ה"א מיד ותחמול עליו [רושם של מלך ומלכה נמצא בו, והם רושם של ו' ה' מן 'וַתִּרְאֵהוּ = וַתִּרְאֵ הוּ', מיד ותחמול עליו]" (זוהר במדבר דף קעד/ב).
במילים אחרות, הזוהר (כמו סוטה, יב:) דורש את לשון התורה "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בּכֶה וַתַּחְמל עָלָיו" (שמות, ב, ו) באופן כזה – 'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' מתפרש כמו 'וַתִּרְאֵ ה' וּ' עם הַיֶּלֶד'.
ה- ו' ה' הללו, הן כנגד ב' הכרובים זכר ונקבה, אשר יחד עם משה שוכנים בתיבת הגֹמא. משה הוא 'הַיֶּלֶד' מן הפסוק "וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד", אך לא עליו נאמר "וְהִנֵּה נַעַר בּכֶה". בודאי 'נַעַר בּכֶה' הוא ו' – הכרוב הזכר, אשר בוכה מתוך הצער בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והכרוב השני מפנה אליו את אחוריו.
ברם למה לו לבכות?
ב' הכרובים הם המלאכים עם פרצוף של ילד, כפי שמסביר רבי אבהו את השם 'כרוב': "כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא [כילד, שכן בבבל קוראים לתינוק רביא]" (סוכה, ה:). והכרובים הם לא סתם ו"ה, אלא ו"ה משם הוי"ה, י"ה ההורים – והם הבנים, אשר שכלם עוד לא התבגר ולא השיג את הגדלות. לפיכך הנקבה שבהם יכולה עדיין לטעות ולסטות מפעם לפעם, ואילו הנער חסר אונים לתקנה, דהיינו, למצוא מילים משכנעות שיחזירו אותה לדרך הטובה. לכן לא נותר לו אלא לבכות. וכמובן צריך לתת את הדעת, שהכרובים והיחסים ביניהם מהווים העתק גמור של היחסים שבין מנהיגי הדור לבין העם.
לסיום נסביר את הטעם לזה שלכרובים יש פני ילדים ומקומם על הכפורת מחוץ לארון. כזכור, הכפורת שמונחת על הארון ממעטת את אורו כמו רקיע דימין. כלומר, ממימי החכמה היא עושה מים רבים של הבינה, כאשר בד בבד עם המים הרבים של הקדושה קיימים מים רבים של בני נכר. בתנאים כאלה השכל מתמעט כאחד בין אצל המנהיגים ובין אצל העם, ונוהג כמין שכל של נערות בין בקו ימין בין בקו שמאל. והדוגמאות יובאו בסימן הבא.
5. שאול המלך
"עֲשָרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נחַ, עֲשָרָה דּוֹרוֹת מִנּחַ עַד אַבְרָהָם" (משנה אבות, פ"ה, מ"ב), הוא כלל ידוע מאחר שכל הדורות נמנו בתורה בשמותיהם אחד אחד. ברור כי כל עשירי כגון נח ואברהם נועד לשנות את פני העולם, ומסקרן לדעת, האם קיימת גם עשירייה שלישית? ואם כן, מי מסיימה?
וכאן כדאי לזכור שנח היה משמש ככהן גדול והקריב קרבנות להקב"ה. ואחרי פסילתו מחמת המעשה המגונה שעשה לו בנו חם, מסר נח כהונתו להבן שהגן על כבודו, שזהו שֵם, שנודע בתורה גם בשם "מַלְכִּי צֶדֶק וְהוּא כהֵן לְאֵ"ל עֶלְיוֹן" (בראשית, יד, יח). וממנו הועברה הכהונה לאברהם.
ועתה אם נתבונן בפרשה הכתרת שאול, אנו נמצא בה דברים מוזרים. שכתוב בספר שמואל (שמואל, א, ט, כב – כד): "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּראשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלשִׁם אִיש. וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת-הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִים אתָהּ עִמָּך. וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת-הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִים-לְפָנֶיךָ אֱכל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר-לְךָ לֵאמר הָעָם קָרָאתִי וַיּאכַל שָׁאוּל עִם-שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא".
השוק והעליה ממתנות כהונה הם. ואע"פ שחוץ לבית המקדש, בבמה קטנה, הם מותרים לאיש זר שאינו כהן (תוספתא זבחים, פי"ג) – מדוע הם שמורים למועד שיוכלו להינתן לשאול. ומי אלו 'הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלשִׁם אִיש', ולמה שאול הושב בראשם. אולי התאספו כאן כל שלושת העשיריות להמליך את שאול עליהם, ועל שאול המלך, המצוי בסוף העשירייה השלישית, מוטל לחדש את פני העולם? בואו נבדוק.
נברר קודם את העשיריות הראשונות. משנה אבות באומרה 'עֲשָרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נחַ' קובעת כלל שלפיו הנזכר ראשון פותח העשירייה והעשירי מסיימה. שהנה, נח הוא דור עשירי מאדם: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח. אבל המשנה בהמשך כביכול סותרת את עצמה: "עֲשָרָה דּוֹרוֹת מִנּחַ עַד אַבְרָהָם" – הנה מונים נח עוד פעם? למה נח שייך לשתי עשיריות? ואם נתחיל החשבון ממנו – יעלה מספרו של אברהם י"א, והוא ייצא מעשירייה השנייה: נח, שם, ארפכשד, שלח, עבר,פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם.
אלא, בגלל החידוש של העולם שחל בחייהם הם אכן משתייכים לשני עולמות, סוגרים תקופה אחת ופותחים את התקופה האחרת. על כן שמותיהם נכפלו בתורה 'נחַ נח' (בראשית, ו, ט), 'אַבְרָהָם אַבְרָהָם' (בראשית, כב, יא). וזהו שאומר המדרש: "רבי אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות, נח נח אברהם אברהם" (תנחומא, שמות, יח).
לפיכך נתחיל את מניין העשירייה השלישית מאברהם, ונשתמש בייחוסו של שאול המופיע בספר שמואל (שמואל, א, ט, א - ב): "וַיְהִי-אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ בֶּן-אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב". והנה, כעת אנחנו יכולים לצרף למשנה באבות גם את העשירייה השלישית, עשרת הדורות שמאברהם עד שאול. ואלו הם: אברהם, יצחק, יעקב, בנימן, אפיח, בכורת, צרור, אביאל, קיש, שאול.
בע"ה בהמשך נלמד, כי כנגד דוד בקו ימין, שאול ייצג את העוצמה שבשכל האנושי, המתגלה בקו שמאל. והוא שכתוב כי ראשו התנשא מעל כולם: "מִשִּכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א, ט, ב). ועתה נעקוב אחר התנודות של הקטנת השכל והגדלתו בשני הקווים.
נתחיל משאול, שעליו כבר ידוע כי בראשו הוא מתעלה מעל כל העם. אולם שכלו, שכל אנושי, עדיין לא התגלה כראוי, אלא מוחזק בשבי אצל הקליפות, כפי הכתוב: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלשֶׁת בָּנָיו נפְלִים בְּהַר הַגִּלְבּעַ. וַיִּכְרְתוּ אֶת-ראשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת-הָעָם" (שמואל א, לא). על מנת להמחיש את הדבר, נשתמש בדוגמא גסה. ניקח את המדע שבו מתגלה עוצמת השכל האנושי בממדים מדהימים. האנושות משיגה את סודות הבריאה, ואת החוקים שעל פיהם מתנהל החומר, יותר ויותר לעומק. החשמל, והמנועים שעובדים על בנזין, שינו לגמרי את אורחות החיים. אולם נבדוק, למשל, לאיזה צורך משתמשים ברוב המקרים, במחשבים העומדים בחוד החנית של קידמת המדע. כל עוצמת השכל האנושי שמושקעת במחשב מנותבת לצורכי צפייה בסרטי הבידור, או בשביל שבני הנוער יוכלו לשחק בצפייה תלת-ממדית ב"מלחמת הכוכבים". זהו שכלו של שאול שמוחזק בידי הקליפות, ועדיין לא נגאל.
אולם, בתמורה לראש שאול שנתפס בידי הפלשתים, ואבד בשל כך מקו שמאל, נגאל ראש קו ימין מאת פלשתים וסופח לקדושה באותו פרק הזמן.
הדבר התבצע מתוך המאבק שבין דוד לגלית הפלשתי. 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-ראשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם' (שמואל, א, יז, נד). ועל גלית מסופר: "וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגָּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְשִׁרְיוֹן קַשְקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א, יז). 'גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת' – ו' אמות למידות ועוד זרת לשכל. בידי הפלשתים הערלים הייתה כל הגדולה הזו מטונפת בתאוות טמאות, המצריכות גאולה וזיכוך. ואת זה עשה דוד ע"י נטילת ראשו של גלית, בעוד שעל פי התנאי שהעלה גלית, הוא כביכול נתמנה לאדון על הפלשתים. שהרי כך התנה גלית לפני הקרב: "אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אתָנוּ" (שמואל א, יז).
ברם, למרות כל גדלותו, גלית נקרא 'אִישׁ-הַבֵּנַיִם' כיון ששכלו בינוני – מהקטנות יצא אך לגדלות לא הגיע. והוא מאפיין את אי שלמות השכל האנושי בקו ימין, שהרי, כידוע, קו ימין עשוי להוריד את ההשפעה מאת ה' לבריות ובו, בגלל החיבור, השכל האנושי לעולם יישאר נשען ותלוי על השכל האלוקי.
מצד אחד, הדבר מטיל מגבלות על החשיבה החופשית, אך מהצד השני, בני קו ימין חסינים מפני עשיית טעויות הרות גורל, ותמיד יכולים לקוות שה' יעזרם בעת צרה, כפי שאמר דוד המלך: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות, י.).
ואילו בקו שמאל אין הדבר כך, והראייה לכך - המלך שאול. עם כל רוממות שכלו, חשיבתו העצמאית הכשילה אותו במילוי ציוויי ה' הן במלחמה מול פלשתים, והן במלחמת עמלק. אולם לקו שמאל יש גם יתרונות משלו, וכן גם לקו ימין ישנם גירעונות, אותם נבאר בהמשך הספר. וכעת ניגש לברר את המבנה של שני הקווים בצורה מסודרת.
